מעשה-בעבאייה-מגונה

 
היסטוריה ומאמרים

  • יום אחד מטייל ג'וחא בשעות אחד בצהרים בפרברי רמלה, והנה מה הוא רואה? את השייח של הכפר אבו שושא מנמנם תנומת צהרים מתחת לעץ שיזף גדול ממדים. ומתחת לראשו מציצה לה העבאייה מפוארת ורקומה שחוטי זהב של השיח', החליט ג'וחא לקחת את העבייה במשיכה.זאת מכיוון שאם ימכור אותה, יקבל כסף רב שיספיק לו לחודשי מחייה אחדים. ואכן כך עשה! הרים בעדינות את ראשו של השיח' אבו שושא, משך בזהירות רבה את העבאייה, הטמין אותה בשקו, והסתלק משם בנתור קל כאשר אושר מציף את ליבו.

     אבו שושא מתעורר, ומגלה שגנבו לו את העבאייה היקרה שלו. מתמלא כעס. כיוון שחש פגיעה גדולה מאד בכבודו, כי פגיעה בכבוד השיח' היא פגיעה בכבוד הכפר כולו. מיד שלח את ה"שבאב" של כפרו, לחפש בכליהם של האנשים בשוק ברמלה. חיפשו וחיפשו עד אשר מצאו את העבאייה, בכליו של ג'וחא. לאחר שהכו אותו מכות נמרצות הביאו אותו למשפט למרגלות המגדל המרובע בפני הקאדי.

    ג'וחא מובל, מוכה וזב-דם בפני השיח', ואחרי דין ודברים, אומר שעשה זאת כיוון שהיה רעב, אך השיח' אינו מקבל תירוץ זה, וכועס  ומודיע כי הגניבה של העבאייה פגעה בכבודו, ובכבוד הכפר כולו.

    ג'וחא מבין שמתרגשת עליו רעה גדולה. שוקל מה לעשות ובראשו מבריק רעיון (כמו תמיד) שאולי יחלצו מן הצרה.  ג'וחה מבקש לספר את סיפורו לפני שייפסקו את עונשו.

    ג'וחא: "היום בבקר הגעתי לרמלה אחרי שנדדתי מספר חודשים במדבר. והנה אני רואה ליד המגדל הלבן מתחת לעץ, שיח' מנמנם, ומתחת לראשו עבאייה מפוארת רקומה בחוטי זהב. נכנסה בי רוח שטות והחלטתי לקחת אותה, ולמכור אותה, וכך יהיה לי כסף לקנות אוכל וללכת לחאמם. אלא, שתוך כדי שאני מנסה להוציא את העבייה בזהירות שלא להפריע לשיח' חלילה בשנתו, נשבה רוח קלה וחשפה את רגלו של השיח' והנה היא  יפה וחלקה כמו רגל אשה. ואני שנדדתי זמן רב בדרכי המדבר וראתי רק נשים בדמיוני. התגבר עליו יצרי, גערתי על השיח'. ועשיתי מה שעשיתי, זאת אומרת "יוכטיקידן"!.

    כולם נדהמים! ומתחילים לגחך ושואלים את ג'וחא "אתה עשית יוכטיקידן לשיח"? וג'וחא, מודה, מתנצל, ומבקש סליחה ומודה . "אכן אני עשיתי יוכטיגידן לשיח'. מה לעשות… אני מוכן לקבל את העונש.

    וכל תושבי רמלה, שהיו תמיד צוחקים על אנשי שושא, ציפו בהנאה להמשך הסיפור, ע"מ שיוכלו לצחוק על השיח' ואנשי אבו שושא. השיח' עצמו שוקל את המצב החדש שנוצר. חוכך בדעתו ולאחר שיקול דעת, ומחשבה, מסתכל היטב בעבייה ומודיע נחרצות: "העבאייה הזאת אינה שלי,  היתה טעות בזיהוי והיא אפילו לא דומה לעבייה לי.

    מסקנה – צריך לדעת מה להגיד. ומתי להגיד, ואיך להגיד!