סיפורו של סידנא עלי

ליד העיר ארסוף גר איש ושמו עלי. איש ישר שהתפרנס ממסחר קמעונאי וממעשי ניסים. אל הבית  הקטן נהגו לבוא נשים הרות, זוגות לפני נישואיהם ונוסעים לפני נסיעתם, עלי היה מתקין קמעות, לוחש לחשים, מתפלל תפילות ומברך ברכות. יש אנשים שנולדים עם מזל, ולכן כשהזדקן , יצא שמו כשופט צדק המסוגל להביט לעינו של אדם ולגלות אם הוא משקר או אומר אמת סוחרים נוסעים, זוגות שכנים שחדלו לדבר ביניהם וילדים הנאבקים על הירושה החלו לבוא אל ביתו, שבכותל הדרומי שלו הייתה קבועה אבן שחורה.

כבכל יום בשעה שאחרי החום ולפני בוא הלילה, ירד אל החוף. החול היה נעים לרגליו היחפות וקולות העיר נבלעו ברחש גלי הים, שחפים ריחפו מעל המים או שטו עליהם בבטן לבנה, סירות הדייגים עגנו בנמל הקטן, קול בכי עלה מעל רחש הים. סידנא עלי הרים את עיניו שכבר לא היו צעירות וחיפש את הבוכה. בצל מצוק הכורכר המביט אל הים ישבה ילדה קטנה מאוד ובכתה. עלי עזב את קו הגלים, השאיר את הנרגילה שהניח לפניו פואד בעל בית התה, הבנוי מגזעי תמר ודקלים על החוף, וניגש אל הילדה.

"למה תבכי ילדה?" שאל סידנא עלי, הילדה המשיכה לבכות. "קומי, קומי, קטנתי," אמר השופט שמייד הבחין בעינו שאינה טועה לעולם, שמשהו קרה. "מה קרה?" "החלב... בה..." בכתה הילדה.

"נשפך?" ניחש עלי. הילדה הנידה את ראשה, "הלכתי להביא חלב מהאיכרים, הכד נפל ונשבר והחלב נעלם בחול?"

"כן," אמרה הילדה, "איך ידעת?"

"ניחשתי," חייך עלי. "אבל את לא יודעת שלא בוכים על חלב שנשפך?"

"לא," בכתה הילדה.

"אה," אמר עלי, שהבחין לפי בגדי הילדה שאינה באה מבית שיש בו חלב בכל יום. "בואי נראה מה אפשר לעשות."

 הוא גחן אל השברים שמסביב לילדה ואחר-כך הביט אל השמים ואמר: "מעולם לא ביקשתי זאת,  אבל אם אפשר? – הכד!"

ומעשה ניסים. שברי הכד התחברו כמו מאליהם ולא ניכר בו כי היה שבור אי-פעם. אחר-כך שינס עלי את  מותניו וסחט את החול מן החלב. האדמה נאנקה, וככל שנאנקה יותר התעוררו פניה של הילדה לחיוך,  ומשסיים, נשקה לו בשמחה על לחיו, הניפה את הכד ורצה לביתה. עלי נגע בלחי המנושקת בקצה אצבעו,  חייך לעצמו וצעד לאט עם הדמדומים בחזרה אל שרפרף הקש הנמוך שליד הנרגילה בה הניח פואד גחל חדש.

 שנים באו ושנים עברו, שיירות סוחרים עברו מדרום לצפון וממזרח למערב, אוניות הפליגו לארצות הים, נושאות ונותנות. וציפורים חלפו צפונה לסיביר ודרומה לעבר קו המשווה החם של אפריקה. ובאחד מימות הסתיו הרגיש סידנא עלי, איש מכובד ששפט צדק, שעיניו כבדות ועייפות. הוא השתרע מתחת לאבן השחורה שבכותל ביתו שעל המצוק המשקיף אל הים, הביט בפעם האחרונה בים הכחול, בצמחי החוף ובעיר ארסוף ועצם את עיניו.

אנשים רבים, נשים, סוחרים, אומנים, איכרים, גברים וילדים באו להלווייתו, נוגעים בשולי הפרוכת  שהונחה עליו.  גופו הונח בקבר, נישאו תפילות, הבור כוסה ועלי היה לקדוש.
למחרת היום הבחינו בני משפחתו המזועזעים כי גופתו מונחת מחוץ לקבר.

 הם מיהרו לקבור את הגופה באותו מקום לבל יבחין מישהו בחילול הקודש.

עם בוקר הייתה הגופה שוב מחוץ לקבר! שוב מיהרו בני המשפחה וקברו את הגופה באותו מקום. איש לא הבין. איש לא ידע!

בלילה, בא סידנא עלי בחלום הלילה לפואד הזקן, בעל בית התה עם כיסאות הקש וגחלי הנרגילה שעל חוף הים,  ואמר לו: "האדמה לא רוצה אותי, היא מסרבת לשכוח את היום בו סחטתי ממנה את החלב שנשפך מן הכד השבור".  "ומה אעשה, יא סידנא עלי?" שאל פואד.

"נסה לקבור אותי במקום אחר". ואכן בני המשפחה נשאו את הגופה והביאוה לקבורה קרבת העיר רמלה. והנה  עם הפציע השחר שוב נמצאה הגופה מחוץ לקבר.
המשפחה לא התעצלה ונטלה את הגופה וקברוה בדרך  לירושלים בשער הגיא.

אך הדבר חזר על עצמו שוב ושוב,  הגופה נטמנת בערב  ובבקר  מגלים אותה מחוץ לקבר.

והנה חזר והופיע עלי שוב החלום הלילה לפואד הזקן: "האדמה לא רוצה אותי, היא מסרבת לשכוח את היום בו סחטתי ממנה את החלב שנשפך מן הכד השבור".

 "ומה אעשה, יא סידנא עלי?" שאל פואד."החזר אותי למקום הולדתי וקבור אותי מעל האדמה ובנה על גופתי את מבנה הקבר," הציע סידנא עלי.

פואד מיהר לחזור לארסוף היא אפולוניה יחד עם בני המשפחה. ובמאמץ  משותף בנו בו בלילה מבנה קבר, הניחו  בתוכו את עלי  כאשר הוא מביט אל האבן השחורה הקובעת אם שיקר אדם ואם לא! ושם הוא נח עד עצם היום הזה, מעל פני האדמה.

וכך ביתר המקומות בארץ שבו הוטמן האימם עלי, ישנם מבנים עם ציוני קבר שיח' עד היום הזה.