המרכז-לאמנות-עכשווית

 
​​  חדשות ועדכוני תיירות
מחפשים מדריך לסיור ברמלה? המלצות לבחירת סיור? שאלה על מסעדות, השוק ועוד?
כיתבו לנו או התקשרו אל מרכז ההזמנות 08-9292650

  • מזמינים אתכם להתעדכן בכל האירועים והתערוכות במרכז בעמוד הפייסבוק שלנו כאן
    שעות פתיחה - ימים א'-ה' בין השעות 11:00-15:30 
    טלפון 08-9292650 /
    cacr@ramla.com - הכניסה מגן הנשיא (הרצל 112)

    חזון, שאיפות ועשיה.

    המרכז לאמנות עכשווית רמלה CACR הוא אתר חדש להצגת אמנות עכשווית ולדיון בשאלות תרבות וחברה.  

    CACR נפתח ב 2019. מייסדת ואוצרת המרכז היא ד"ר סמדר שפי. הוא פועל במתחם מוזיאון רמלה שבראשו עומד מנהל המוזיאון רון פלד (המוזיאון סגור לשיפוצים נרחבים וצפוי להיפתח בסוף 2020).

    חזון המרכז, וערכי היסוד לאורם הוא פועל, מושתתים על  הכרה בחיוניות של תרבות ואמנות בחברה אזרחית פתוחה המכבדת את כלל הקהילות המרכיבות אותה. הפעילות ב CACR תהדהד את הרב תרבותיות והסובלנות הדתית המאפיינות את רמלה, עיר עם מורשת מפוארת ומורכבת. 

    המרכז יציג אמנות מהמעלה הראשונה כשמטרתו לאפשר מפגש בלתי אמצעי בין האמנות לקהל וכך להרחיב את המקום  שתרבות תופסת בחיי נשים ואנשים. ה CACR, שיוצר אקלים של הבנה וסובלנות יהיה גם מקום בטוח לדיון בנושאים  מעוררי מחלוקת או כאב, להתעמת עם אתגרי ההווה ולדמיין את העתיד. במסגרת כל תערוכה  יערכו מפגשים עם קהל ודיונים עם יוצרות ויוצרים, הוגי והוגות דעות מקשת רחבה ככל הניתן. 

    לעיר רמלה מסורת ארוכה כמקום של מפגש ומעבר כעיר שחיברה בין יפו לירושלים, תחנה למנוחה לעולי רגל, חולמים וסוחרים. המרכז יטפח קשרים עם אמנים ועמיתים מכל רחבי הארץ ובעתיד גם מהעולם.

    בחללי המרכז  הממוקמים בבניין מנדטורי משנת 1922, יערכו בין שלוש לארבע תערוכות מתחלפות מידי שנה. המרכז  יערוך פעילות בחללים נוספים ברחבי העיר רמלה, בהם היסטוריים כמו ברכת הקשתות.
     
                                                          
    מאז הפתיחה בספטמבר 2019 נערכו במקום שלוש תערוכות 
    תערוכה ראשונה - דברים שאנחנו זוכרים דגנית- בן אדמון | מתי אלמליח - ספט - נוב 2019 
     תערוכה שניה  -   מאחורי העיר -  שלומית פוגל | יהודה ארמוני נוב- דצמ 2019 
    תערוכה שלישית - חוֹמַת מַחֲמַדֵּינו מאיה סמירה | אריק אליהו בוקובזה דצמ 2019 – מרץ 2020
     
    במסגרת כל תערוכה נערכו שני אירועים פתוחים לקהל. לצד שיחות עם האוצרת והאמנים  כללו המפגשים תכנים שונים בהם הקראת שירה פאנל מומחים  או הרצאה. בין הקבוצות שביקרו היו סטודנטים משנקר, חברי איגוד המוזאונים, קבוצות קתדרה ועוד. מועדים כבר נקבעו לביקורי תלמידי בתי ספר מהקהילות השונות ברמלה ומבתי ספר מחוץ לעיר. 
    כתבות על המרכז ועל התערוכות שבו פורסמו כאן 11kan.org.il/radio/player starting 1:10:38  ראיון עם ד"ר סמדר שפי 
    "פורטפוליו" אריק בוקובזה במרכז לאמנות עכשווית ברמלהprtfl.co.il/ ,
     ב"ישראל היום"   www.israelhayom.co.il"פֵּנִינְסוּלָה  מיצב של  דגנית בן־אדמון
     
    ------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
     

    תערוכת "חוֹמַת מַחֲמַדֵּינו" (תאריך סגירה - 10 במרץ, 2020)
    מאיה סמירה | אריק אליהו בוקובזה | Beloved Eliahou Eric Bokobza | Maya Smira

    מרחב שבין זיכרון לסטראוטיפ, בין תפיסות מובנות לערעורן הוא האזור בו מתרחשת התערוכה הזוגית חוֹמַת מַחֲמַדֵּינו.
    שם התערוכה לקוח מהבית השלישי בשיר  “תִּקְוָתֵנוּ” שחיבר נפתלי הרץ אימבר ב 1878. גרסה של שני בתיו הראשונים של השיר, במקור עם תשעה, הפך להמנונה הרשמי של התנועה הציונית  ב1933 ומאוחר יותר להמנון מדינת ישראל. ב”חוֹמַת מַחֲמַדֵּינו” הכוונה לירושלים, מושא געגוע פיזי ומטאפיזי של  יהודי הגולה.

    Gallery view of “Beloved
    Eliahou Eric Bokobza | Maya Smira” (Bokobza’ space ) 2019

    חמדה וגעגוע הם אלמנטים משותפים בעבודות של מאיה סמירה ואריק אליהו בוקובזה. בשניהם נבחנת תפיסת “המזרח” שהשתרשה במערב, ובהגמוניה הישראלית נתפסה כ”ערביות”. מדובר בדיון על ההגדרה של תרבות במראה הישראלית והמערבית בכללה. החשיבה על הגוף, במיוחד, אך לא רק, הגוף הנשי, מרכזית בעבודות שניהם.

    במיצב  וובידיאו באלדה מאיה סמירה יוצרת חלל מתעתע, בו מוקרן דימוי של בטן נשית, מעוטרת פירסינג, בתנועות חוזרות של ריקוד מזרחי, גוף כלוא בגבולות מבט צר. “באלדה” מילה שסמירה יצרה, היא  הלחמה של “באלדי” (بلدي), “מולדתי” בערבית,  ושם התצורה השירית “בלדה”, שיר המספר סיפור.

    הריקוד המכונה ריקוד בטן או ריקוד מזרחי היה  במקורו ריקוד פולחני של נשים וגברים, אמצעי ליצירת חוויה רוחנית. בעקבות הפנמת סטראוטיפים אוריינטליסטים, בעיקר במצרים, הפך לאורך המאה העשרים  למזוהה עם ריקוד פתייני-ארוטי, והקשריו הרוחניים, איכויות התנועות המעגליות שבו כמעצימות, נדחקו לקרן זווית. בעשורים האחרונים, בהיפוך משמעות מרתק, אומץ במערב כביטוי של פמיניזם ועוצמה נשית ועובר רנסנס.

    ---

    Gallery view of “Beloved
    Eliahou Eric Bokobza | Maya Smira” (Smira’S installation Balada ) 2019

    מיצב הוידיאו באלדה הוא חלל שכמו מתפרק ומתלכד: על ווילונות שקופים מוקרנת בטן רוקדת, טורסו מנותק. הווילונות יוצרים מסדרונות וניתן להתקרב – לגעת בדימוי. ההתקרבות לא תגלה יותר מהדמות. היא נותרת קרובה ומרוחקת ומידי פעם ימצאו עצמם הצופים המשתקפים במראה חולקים איתה את המקום הלא מוגדר בו היא נעה. היחס בין הגוף החלקי, הפנטום הנע, לבין גוף הצופים מחדד את המודעות לשאלת הממשי וההשלכה, למרחק בין נראה למדומיין. בין ההקשרים המעניינים עבודה של האמנית הטורקייה ניל יאלטר שיצרה ב 1974 את האישה ללא ראש או רקדנית הבטן. יאלטר צילמה עצמה כותבת על בטנה טקסט צרפתי העוסק במילת נשים וזזה למוסיקת ריקוד,  וכך דנה בחופש נשי וסטראוטיפים דכאניים. קרבה מסוימת יש לBarbed Hula (2000), של סיגלית לנדאו בו היא מסובבת סביב מותניה העירומות חישוק תיל הפוצע את הבשר החשוף. בעבודה של סמירה הבטן הנשית, כלואה בגבולות הכפויים של הדימוי וסובבת סביב צירה. לנדאו ערכה את הפעולה שלה בחוף הים, הגבול הטבעי של ישראל, והתייחסה כך לגבולות פגיעות ומעגלי זמן.


    סמירה מנסה לפייס הפכים: תנועות הבטן הרכות נשארות במרחק בלתי ניתן לגישור. כותרת של העבודה של יאלטר האישה ללא ראש או רקדנית הבטן יכלה להלום גם את באלדה, על הקטיעה האלימה של הגוף אך זו מתרככת בתנועות שאין סוף להן, ויכולות להיות מסע פנימי ושרטוט של התכנסות וריכוז.

    רקדנית בטן מופיעה בעבודת הווידאו אנימציה תקווה של אריק אליהו בוקובזה, תחילה כצללית, ולבסוף כדמות צבעונית מצוירת. פס הקול בעבודה היא הקלטה משנת 1932 לשיר “תִּקְוָתֵנוּ”. ההקלטה המוקדמת שנעשתה בטוניס מערערת תפיסות רווחות לפיהן הציונות בצפון אפריקה התבססה רק סמוך לקום המדינה. בוקובזה יצר אנימציה של מופע שלם, וכתמיד בעבודתו הדמויות מצוירות בתבנית פניו של האלטר-אגו גדול-העיניים של האמן.

    בוקובזה קושר בין המוסיקה, ביטוי אמנותי אבסטרקטי, לבין הגוף ובאופן נדיר למדי באמנות ישראלית, מדבר על שמחה. השיר מבוצע בידי מר כהן ותזמורת. את המוסיקה משלימה–מהדהדת תנועת הרקדנית שחוגגת חופש ותקווה ומשלימה את המסרים המילוליים. בסוף “תקוותינו” הרקדנית מצויירת בין פסי הדגל הלאומי, כאילו הפכה למגן דוד, גוף מופקע לטובת סמל, באופן המזכיר כוראוגרפיות דרמטיות כמו זה של הזמרת ריטה ששרה את ההמנון בחגיגות היובל למדינה.

    המחקר החזותי של אריק אליהו בוקובזה בהיבטי זהות החל בשנת 2000  בתערוכת היחיד הראשונה שלו  פלזיר אורינטל. הקשרים של תנועה, מוסיקה ונוכחות של גוף, כמעט בימתית, חוזרים בעבודתו לאורך השנים והובילו לאחרונה להרחבת אמצעיו האמנותיים גם לאנימציה, כמו תִּקְוָה המוצגת כאן.

    אום טוסקה, העבודה המוקדמת בתערוכה, דיוקן זמרת במחווה דרמטית, מחבר דמויות שלוש נשים: הזמרת טוסקה, דמות פיקטיבית, גיבורת האופרה של פוצ’יני, אום כולתום, איקונת תרבות מזרחית שזוכה להכרה אוניברסלית, ואמו, זמרת אופרה במקצועה, ששרה לו את האריות של טוסקה ושירי אום כולתום כאחד. מנעד זה מסמן את רוחב היריעה התרבותי שצפון בתערוכה.
    רפלקציה על יחסי האבסטרקטי והקונקרטי, המזרח והמערב ניכר בפלורה גדולה מ 2009, דמות רקדנית הבטן השרועה כמו אודליסק במיטב המסורת האוריינטליסטית (מתקשרת לציור האודליסק הגדולה של אנגר מ 1814) מוקפת דגמים, חלקם אבסטרקטים, במקום לא מקום. התנועה, הריקוד שמסמן את מהותה של פלורה, נעלמה.

    מניפה מ 2019 (כמו הווידיאו אנימציה תִּקְוָה), היא חפץ שאיבד את  התנועה, כלומר יכולתו הפונקציונלית. מניפה ממצה את סטראוטיפ ה”אורינט” כמקיף כל שאינו אירופאי  מצפון אפריקה ועד סין , וכמרחב קפוא בזמן, מופקע מהקשר.

    העיניים-פרחים על המניפה, פרגמנטציה של הגוף,  מתקשרים לבלאקמור (2006),  הגברים המשמשים כמחזיקי מנורות, ביקורת על מסורת השימוש הגזעני בדמויות שחורים בעיצוב ואמנות אירופאית.  הכלאה של דיוקן, וטפרים של חיה, בדומה להכלאת עיניים ופרחים, מתייחס לגישה הפטרנליסטית אודות קרבת המזרח לטבע, לחייתי. בוקובזה מחדד שאלות אודות מה מקובל ומה נלעג, ובעיקר מדוע.
    ***
    החיבור בין לאומיות, למוסיקה, לגוף, מה שנחשב בעבר לנמוך, תורגם לשפה של אמנות עכשווית. שני האמנים, מציעים בחינה מחודשת של זהויות וסולמות ערכים שהתאזרחו בתודעה הישראלית.                                                                                                                                                                       


           ד”ר סמדר שפי
                                                                                                                אוצרת התערוכה

                                                                                                             המרכז לאמנות עכשווית רמלה CACR