המרכז-לאמנות-עכשווית

 
​​  חדשות ועדכוני תיירות
מחפשים מדריך לסיור ברמלה? המלצות לבחירת סיור? שאלה על מסעדות, השוק ועוד?
כיתבו לנו או התקשרו אל מרכז ההזמנות 08-9292650




  •  אלנה צ’רטי שטיין: המקום בו שבילים נפגשים

    אוצרת: ד"ר סמדר שפי

    פתיחה - ספטמבר 23 - סגירה - ינואר 2024

     
    המקום בו שבילים נפגשים תערוכתה של אלנה צ'רטי שטיין היא מיצב בכל חלל ה CACR  שבקומה ב' במוזיאון רמלה, ויכלול ציור על זכוכית, ציור קיר ובעיקר שינוי של החלל על ידי בניית מסלולי הליכה וכיסוי הרצפה. צ'רטי שטיין עוסקת ברוחני שאינו דתי וזאת לאור התחושה שהיחס בין האדם לעולם
     
     
    משתנה : שינויי האקלים המורגשים היטב. אלו  פורמים את מה שנדמה היה כסדרי עולם: החל מהנחות וידיעה של מתי והיכן קר או חם ועד לשאלה מהו אנושי. היא תוהה על ה"חוזה"  ה"טיבעי", שבין האדם למערכת האקולוגית.
     
    בעבודתה, היא פונה למיתוסים מקודשים, המקובעים בזיכרון קולקטיבי דרך לשלוש דמויות מיתיות : גאורגיוס הקדוש הנוצרי, אל-חַ'דִר הקדוש המוסלמי ואליהו הנביא הקדוש היהודי. שלוש הדמויות נעדרות מהחלל, אך הנוף בו הן מתוארות במקורות מצויר בציורים על חלונות המרכז.  היא משתמשת  בחלונות כמחוללים של ההתרחשות – אור היום הזז ומשתנה מייצר תנועה והשתקפות בחלל.




     
    המיצג יוצר אווירה של קדושה ללא דת, ובתוך כך תהייה על מהות הקדושה. שבילי עץ על הרצפה משמשים כמסלול הליכה, וחלקי הרצפה הנותרים מצופים חומר מבהיק המדמה ים. הים של צ'רטי שטיין טעון משמעות ומתייחס לטקסי התקדשות, חניכה ומעבר בתרבויות רבות. כך למשל המקווה ביהדות, הטבילה הנוצרית  או רחצת הפנים, הידיים והרגליים לפני התפילה באסלאם. האמנית מפנה לעיר בה מוצגת תערוכתה, רמלה, עיר בה חיות קהילות משלוש הדתות .


     
    בציור על החלון הפונה למסגד הגדול מצוירים נהר ועיר מבוצרת הטובלים בנוף כרי דשא והרים רכים. נוף דומה, בגרסאות שונות, חוזר בציורי גאורגיוס הקדוש והדרקון, כפי שצוירו לאורך השנים. הנהר מתקשר למוצא הדרקון המיתי ממים, בדומה ללווייתן המופיע בכתבים היהודיים, והעיר הבצורה מתקשרת לדימוי של הקדוש כאביר גואל, כפי שנוצר במשך מאות שנים בין העת העתיקה לעת החדשה. החלוקה בסיפור המיתי ברורה – האביר מציל את הנסיכה מידי הטבע המתגלם ביצור מפחיד, שאחת דינו להיות מנוצח על ידו. התפיסה המובלעת היא שהתרבות לעולם נעלה על הטבע. בחלל החיצוני ניצב ציור אבסטרקטי באורך של תשעה קיר מטרים, עשוי צבעי שמן גבס וחול. הצבעים מתאבכים בו כמו עננים, והתחושה היא תלת-ממדית, כך שכמעט ניתן לצעוד לתוך הקיר, להיבלע בשמיכה של צבע. הרכות מתעתעת – האסוציאציות יכולות לנוע מעננים לפטרייה אטומית ואף למרקם עור של דרקון.


     
    בחלל הפנימי 2 ציורים על חלונות, בכל אחד מהם סימונים לנביא אחר: אל ח'דר ואליהו הנביא. שתי הדמויות קשורות למים, לחיי נצח ולנוכחות במרחב האנושי. גם בחלונות אלה הבכורה ניתנת לסביבה, למרחב, והדמות במדוברת חסרה. הציור הראשון המיוחס לאל ח'דר, המוזכר בכתבי הקוראן כצדיק עתיר ידע וכשליח השומר על הים. ,ביצוגיו הוויזואליים  הוא מתואר כעומד על דג כנוע, שהוא בפני עצמו ייצוג הטבע המשרת את האדם. הציור, שחלקו העליון בגוונים ירוקים, המתקשרים לקדוש דרך שמו ("הירוק") וגם לתהליך הפוטוסינתזה בצמחים.
     
     
     
     
    הציור השני המיוחס לאליהו הנביא, נוכח נפקד בכל ברית מילה וליל סדר, שהנס המיוחס לו קשור בהורדת המים בזמן בצורת. צ'רטי שטיין מבקשת מהצופה להרהר ביחסי השליטה והניצול שבין האדם לטבע, דרך בניה של עולם חדש. מבעד לצבעים המשתברים, השתקפויות, לשפע הסיפורים ההתרחשויות, בעולם העובר שינויים מהירים, היא יוצרת מקום חדש המציע אפשרות לקיום הרמוני.
     
    אלנה צ׳רטי שטיין (Elena Ceretti Stein  נ. 1989)  אמנית רב תחומית החיה בין ישראל למילנו. היא בוגרת תואר ראשון בלימודי תרבות בלונדון, ותואר שני באמנות בבצלאל אותם סיימה בהצטיינות יתרה. הציגה תערוכות יחיד בגלריה ברוורמן, גלריה P8, קונטמפוראו סאו פאולו, פרמיו פרנצ'סקו ועוד. זוכת המענק לפרויקטים מיוחדים באמנות מטעם עיריית תל־אביב–יפו וקרן רבינוביץ' לאמנויות. 

    שעות פתיחה: ראשון עד חמישי 09:00-15:30 שישי (בתיאום מראש בלבד לקבוצות) ושבת סגור
    הכניסה ללא תשלום. קבוצות בתיאום מראש 08-9292650  /  tour@goramla.com

    --------------------------------------------------------------------------------------------


    שתי תערוכות חדשות מרץ-יוני 2023:
    האליבי, המטלית והגעגוע / נהאד אבו אלהיגא חמזה
    סלון וחדר חושך / אסף הינדן

    סגירה - אוגוסט 23

     
    האלביתי, המטלית והגעגוע – נאהד אבו אלהיגא חמזה
    אוצרת ד"ר סמדר שפי
    מרץ 2023 - יוני 2023

     
    הרישומים של נאהד אבו אלהיגא חמזה מצוירים על בדים מהספֵרה הביתית: מטלית רצפה, וילון, ציפה, סדין. הטקסטיל הביתי מתקשר בתודעתנו לניקיון, לאינטימיות, לנוחות, לבנייה של מקום מרופד, פיזית ומטאפורית, בו אין צורך להיות במגננה; בית ידידותי, בית שהוא גם מושא געגועים, מקום שזיכרונו הפיזי מגלם בתוכו זיכרונות משפחה וזמן שעבר. ועם זאת, קיימת הידיעה שבית עלול להפוך זירה ליחסים קשים ואף לאלימות, מרחב שהוא בגדר כלא ואינו מפלט מהסערות החיצוניות. האמביוולנטיות בין הביתי למאיים התנסחה כמושג מוכר בעקבות "האלביתי", מאמרו של זיגמונד פרויד שפורסם ב-1919. אלביתי הוא תרגום המושג הגרמני Unheimliche, העומדת מנגד למילה heimliche, המקפלת בתוכה משמעויות אחדות, ביתי, נעים וגם סוד, ומתחברת עם המילים בגרמנית לבית ומולדת. תחילית השלילה Un למילה heimliche מטעינה אימה ופחד ובעיקר מוזרות, כזו הנוצרת כשפוגשים איום דווקא במקום בו אין מצפים לכך.

    בעבודות של אבו אלהיגא חמזה נוכח המפגש בין הביתי והיפה ובין האימה והעצב. גוף העבודות שבתערוכה נוצר לאחר מותה של אימה של אבו אלהיגא חמזה ב-2019. הפרידה מהאם הובילה להתבוננות במרכיבים של "בית" על כל חלקיו ולקריאה מחודשת שלהם. העבודה על מטליות הרצפה מרתקת. אבו אלהיגא חמזה לוקחת חפץ הנחשב לנמוך ומתמירה אותו. מה שמשווק כ"מטליות רצפה איכותיות", סמרטוטי רצפה צבעוניים מבדי מיקרופייבר, הופך מצע לרישומים. בעט היא רושמת חלקי גוף וחלקי חיות, ישויות קטועות ופצועות ופראיות, על מה שהוא דימוי לכניעה והתבטלות ועם זאת יש בו פוטנציאל של גאולה, של שינוי מצב מלכלוך לניקיון. ההיברידי, הצירוף של חי וחפץ או חי וצומח, יוצר מצב ביניים, מצב שלישי. וכפי שאנו קוראים בבית הפיזי משמעויות שהן מעבר לחומרים מהם הוא בנוי, הרי הדימויים המורכבים של אבו אלהיגא חמזה מסמנות את אותם יחסים מורכבים שיש לנו עם החפצים המקיפים אותנו והמשמעויות הסימבוליות בהן הם נטענים. עבודותיה מתכתבות עם תנועות אמנותיות ורעיוניות מהדאדא דרך הסוריאליזם ועד לדימויים בשדה המדע הבדיוני.


    שלוש מטפחות רקומות מחתונת הוריה נותרו משך שנים מקופלות באריזתן המקורית, שומרות על רוח החגיגיות וההדר של האירוע. על כל מטפחת יצרה בעט שחור רישום של יד וחלון, ובכל פעם משתנה היחס ביניהם, והפרחים הרקומים הקטנים הופכים לחלק מהקומפוזיציה. היד היא כף יד סגורה למחצה, כמו חופנת דבר מה לא-נראה, ופעם היא בתוך חלון, פעם גדולה ממנו ופעם מרוחקת. הזיכרון כמו מנסה להתקבע, אך תמונה מדויקת חומקת, נמסה כמו קווי המתאר של החלון המצויר. אבו אלהיגא חמזה משמרת את הקפלים של המטפחות ומשתמשת בהן – הקפלים שבמשך השנים התקשו וסומנו בכתמי זמן. הקפלים שהיא מקפידה לא ליישר יוצרים גריד, רשת זיכרונות חמקמקה, סימן של תקוות, של תמימות, הבטחה שנשמרה באריזה ללא שימוש.


    רגשות עזים, אלימות, כאב וחרדה מתנקזים לדיוקן גדול המצויר בעט בשחור וכחול ותפור לבד אדום. הדיוקן נגזר מבד אחר ונתפר בתוך רקמה. מבט מקרוב מגלה שהדיוקן מורכב מידיים, מפרטי אדריכלות כמו חלונות ודלתות, ממה שנראה כשרירים משורגים, צמחים, עצמות, אולי מים זורמים. זו עבודה שהקשריה בתולדות האמנות מביאים אותנו למקורות מוקדמים יחסית, כמו הדיוקנאות של ג'וזפה ארצ'ימבולדו (Giuseppe Arcimboldo) האיטלקי מהמאה ה-16 ועד לעבודות של גאורג גרוס (Georg Groß ) הגרמני בשנים בין מלחמות העולם, שיצר דיוקנאות מחרידים שנבעו מהתבוננות בפצועים הרבים של מלחמת העולם הראשונה. הגעש הפנימי של נפש שסועה ומורכבת נוכח בעבודה בעוצמה מצמיתה.

    עבודותיה של אבו אלהיגא חמזה תלויות כך שחלקן התחתון משוחרר, לא מוצמד לקיר. היא משמרת בהן תנועה, פגיעות וכך גם חיים. בבדים ובדימויים שאת פרטיהם קל לזהות נוצר האלביתי, המאיים מתוך המכלול.
     
    -------

    סלון וחדר חושך – אסף הינדן
    אוצרת ד"ר סמדר שפי
    מרץ 2023 - יוני 2023

     
    העיסוק בזיכרון, במבט על העבר, כדי לנסות ולהבין מתוכו את שורשי ההווה, עומד במרכז התערוכה החדשה של אסף הינדן. ב"סלון" ו"חדר חושך", סדרות חדשות המוצגות לראשונה, הינדן מתייחס לשאלות של תיעוד ומניפולציה של דימויים, ומכאן למניפולציה של משמעותם. אלו הם נושאים העומדים במרכז שיח מתמשך על תוקפה של האמת. לעיתים קרובות, המונח "אמת" מופיע במירכאות, המורות על שבריריות ועל יחסיותו של המונח ומוסיפות לו מידה של אירוניה. שתי הסדרות נוגעות לשבר ולכאב, הבלתי ניתן למדידה והבלתי מרפה, של השואה.
    סדרת הצילומים "סלון" מורכבת מדימויים שהינדן צילם במרכז למורשת יהדות שאלוניקי ויוון, המצוי במתחם בית דיור מוגן בפתח תקווה ע"ש ליאון רקנאטי (1945-1890). הינדן מתבונן באתר, שבו דמויות קרטון של אנשים אנונימיים ומגוון של חפצים, אובייקטים ותמונות, שאינם מתוארכים ואינם מוצגים על פי עיקרון כרונולוגי-היסטורי מארגן. התצוגה במרכז המורשת ישירה ובאורח זה נוגעת ללב, ובד בבד מתעלמת מהמרחק הבלתי ניתן לגישור בין הרצון לתאר ולשחזר לבין קוצר היד לעשות זאת.

    מרבית החפצים המוצגים במרכז הם מעין אביזרי במה, עזרים לסיפור. מרכז המורשת מציע אלטרנטיבה לדגם של ארכיון המבקש להיאחז בפרטי מציאות. זהו זיכרון שיש בו ממד של ערפול או טשטוש הנלווים להיזכרות, ובמיוחד ככל שנוקף הזמן. הדימויים, ספק מרוקנים, ספק גנריים, מהדהדים קונבנציות על העבר ועל מה שאמור לרגש, וכך גורמים להרהר באותנטיות: האם היא תלויה בפרטים, באובייקטים או שמא יש בה נוכחות של תהליכי העיבוד הפנימיים של הזיכרון?

    הינדן מעמיק ומקצין את האופי הסוריאליסטי של הדימויים בעבודות שמכליאות אובייקטים ודמויות, וכך מייצר שכבות של מורכבות. סגנון יצירתו מתייחס לעבודותיהם של אמנים שפעלו במחצית הראשונה של המאה ה-20 בגרמניה ובהם האנה הוך (Hannah Höch) וג'ון הרטפילד John Heartfield; Helmut Herzfeld)).

    הסדרה "חדר חושך" נובעת ממחברת של סבו של הינדן משנת 1932 ומסתמכת עליה. הסב, יעקב הינדן, השתמש בה בהיותו בן 15, עת התגורר בעיירה איידקהונן (Eydtkuhnen) שבגרמניה. הינדן הסב שרטט תוכניות לבניית מצלמה וחדר חושך וכן סקיצות של מכשירים אופטיים. בזמן בו הלכה והתערערה סביבת חייו התמקד הנער באופני התבוננות ותיעוד טכנולוגיים, מתקדמים לתקופתם. את המחברת הביא איתו ב-1937, כשנמלט מגרמניה הנאצית עם בני משפחתו.



    אסף הינדן נכדו משתמש בתוכנות תלת-ממד כדי להפוך את השרטוטים לאובייקטים תלת-ממדיים ולתת להם נפח ומקום בעולם. ההדמיות יוצרות גשר רעיוני מעבר לזמן, נוגעות בזרמים החמקמקים של קירבה ודומות משפחתית; במרחק שבין האפשרויות לעיבוד מציאות בעבר לאלו של היום. הינדן חוקר את היבטיה הצורניים של המחברת, מהותה בעת היווצרה – כתב היד והשרטוט האוהב והדקדקני – ואת עקבות הזמן, כלומר סימני העובש ופריכות הנייר. ההדמיות יוצרות אובייקטים לא-פונקציונליים, המהדהדים את מה שלא הוגשם, את מה שנעקר. הטיפול של הינדן בארכיון המשפחתי של עקירה וטראומה נעשה באיפוק, שאינו מעיב על האינטימיות של נכד המביט בחלומות סבו הצעיר.
    זו לצד זו, הסדרה "סלון", העוסקת בזיכרון קהילתי-ציבורי ומציבה דגם זיכרון המכיל את האמביוולנטיות של המוחשיות ואי-הבהירות הנלוות לזיכרון, והסדרה "חדר חושך", המבוססת על חומר ארכיוני שהאותנטיות שלו אינהרנטית לשימוש בו, מביאות לחשיבה על מנגנוני זיכרון, ואלו הקשורים לשואה במיוחד.

    שמות הסדרות, "סלון" ו"חדר חושך", מעידים על מרכיבים מהותיים במיצב של הינדן. בסלון, החלל הציבורי ייצוגי של בית מגורים, או חלל ציבורי שמבקש להיות גם בעל ערכים מסוימים של אינטימיות או פמיליאריות, רוחשות מחשבות ואסוציאציות. הדיוקן הדומיננטי של אישה מצועפת, שמבטה מרוחק, מכתיב קריאה של צילום הספות הסמוך תוך זיכרון הן של סלונים ביתיים והן של סלוני תרבות, חללים שבהם נדמה היה שהעידון מביס את הגסות. בד בבד, חדר החושך, המשתקף כעת בצורות תלת-ממד, נשאר כאן בגדר רמיזה בלבד: המקום בו ניתן לפתח דימוי וכך לפענח אותו נותר חידתי; משתרע בטווח שבין חד-ממדי לתלת-ממדי, בין הקונקרטי לאבסטרקטי. מרכז חלל התערוכה נותר ריק, וסביבו סובבים ועליו משתברים הניסיונות להשקיט את המיית העבר ולהקהות את חדות אחיזתו בהווה.

    הינדן יוצר מקום לאקלקטי, לאסוציאטיבי, שמיטיב להעביר את הכאוטיות וערעור תפיסת המציאות שיצרו אירועים בלתי נתפסים, ולצידו מציע התבוננות מקרוב והתמקדות בקונקרטי. אפשר לחשוב על האמנות של הינדן – שמחבר דימויים, מדמיין מחדש, טורף את הזמנים והמקומות והדורות – כחומר הלחמה שמלחים זיכרון.




    ----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

    רותי הלביץ כהן - ואז יבוא השקט
    אוצרת ד"ר סמדר שפי
    המרכז לאמנות עכשווית רמלה CACR


    דצמבר 2022 עד מרץ 2023
    נשים הן הגיבורות הראשיות במרבית עבודותיה של רותי הלביץ כהן. דמויותיהן נשענות על מקורות קמאיים – מיתולוגיות וסיפורים – ועל הגלגולים והעיבודים של אלו באמנות ובתרבות הפופולרית דוגמת סרטי וולט דיסני. 

    בלב התערוכה "ואז יבוא השקט" מיצב העשוי שלוש עבודות רישום וקולאז' על בדי ענק על הרצפה פזורות מראות אליפטיות מוכתמות ומצוירות, המשקפות בו-זמנית את העבודות ואת הצופה ומחברות לדימוי אחד נזיל ומשתנה, אמנות וחיים.

    המיצב משרטט יקום כאוטי: במרכזו "שעון החול", דמות אישה המחזיקה שעון חול בזרועה האחת בעוד הזרוע השנייה מסומנת בקווים דקים, שמאחד מהם יוצא ספק לב, ספק עובר.

    ב"אקוודוקט" מרחפת ציפור ענקית מעל גופות נשים זקופות ערופות ראש. הציפור, ספק עיט ספק נשר, מזכירה סמלי שלטון של משטרים דורסניים שנשים הן בדרך כלל מקורבנותיהם המובהקים. ב"חלב ודבש וחלב"– גרסה עכשווית ל"ריקוד המוות " (Danse Macabre), אלגוריה מימי הביניים על האוניברסליות של המוות.



    מתוך העבודות עולות פנים רבות של קיום נשי: אימהות, יופי, חשש תמידי מקמילה וצל מתמיד של שכול ואלימות. הדמויות עדינות ופריכות ועם זאת חזקות ולעיתים, כמו ב"שעון החול", מלכותיות. בדי הענק שעליהם נוצרו מתקשרים למסך תיאטרון, אחת המטפורות השגורות, שאינה פחות נכונה בשל כך, לעולם.

    מפגש הכתמה ורישום מתרחש בעבודות "פעמונית" ו"מאטה הארי", דיוקנאות נשים בהם כתמים מרהיבים וקווים כמעט נעלמים. הדמויות הן נשים ששמן נקשר לאגדות.

    לראשונה מציגה הלביץ כהן צילום מבוים. בצילומים מתעטף תומר ספיר, אמן וחבר, בבגד נייר המופיע ב"שעון החול", שבמיצב המרכזי. המפגש של גוף גברי עם שמלות הנייר של הלביץ-כהן יוצר רגע השואל על מגדר וכוח.

    ביוזמת המרכז לאמנות עכשווית בשיתוף הבית הפתוח ומרכז רוסינג ערכה הלביץ-כהן מספר סדנאות ויצרה עם נשים מקהילות מגוונות את העבודה "זהרורי יופי", המוצבת בבית הפתוח ברמלה במקביל לתערוכה. 

    בעוצמה והתרסה לצד חשיפה, פחדים וחששות, הנשים של הלביץ-כהן מחפשות תשובה, אולי מפלט.
    ואז יבוא השקט.



    אנה חייט וסלבה פירסקי
    – קרעים וחיבורים וקרעים
    אוצרת ד"ר סמדר שפי
    המרכז לאמנות עכשווית רמלה CACR

    דצמבר 2022 עד מרץ 2023

     
    העבודות של אנה חייט וסלבה פירסקי יפות מאוד. אלו צילומים שמודפסים על בד, חלקם קרעי צילומים תפורים ביד, ואחדים גם רקומים בחוטים משתפלים. הדימויים התפורים, המאוחים-מתפרקים, מוצגים לראשונה בתערוכה זו. כאב העבודות מפעפע מבין התפרים כמו מגוף פצוע.

    צמחי הבר ונוף ללא עקבות אדם, בראשיתי ככל שניתן היום לחשוב על נוף בלב הארץ, צולמו באזור העיר מודיעין, עיר מגוריהם של האמנים הסמוכה לרמלה. צילום גדילן, אחד הקוצים הנפוצים בארץ, נתפר על בד אוהל צבאי, כקולאז' מצמית של צחיחות, תוגה והישרדות. בצילומים ניכרת התבוננות איטית וממושכת, ניגוד כמעט מושלם לים הדימויים המהירים והקופצניים שמפיקים טלפונים חכמים המנציחים את הזמן בקצב כמעט שווה למהלכו. הזמן עצמו הופך חומר, נוכחות נוספת בצילום, שמכילה עבר והווה.

    משקלו של הזמן, דחיסותו, ניכר גם בעבודות שבהן פרחים מתורבתים, כמו האדמוניות בעבודה "מות מארה" או כמו ב"ורד" – פרח בודד העומד בפגז. בעבודות אלו הזמן וכוח הכבידה מכריעים את עלי הכותרת, שמשמרים רוך ואצילות כמעט-דקדנטית. חייט ופירסקי מהלכים קרוב לקלישאות ואינם נופלים לתוכן. דומה שהם מזקקים את הגרעין שבגללו דימוי או דבר הפכו לקלישאה ומאירים זאת מחדש.

    הדיון בזמן הוא הנושא והמהות של העבודות. הצילומים עשויים במצלמות בפורמט גדול על סרט פולארויד מסוג שייצורו נפסק בשנת 2007. החומר הכימי שתוקפו פג מותיר על הדימוי כתמים אקראיים, המרמזים על התפרקות הדימוי העתידית ומסמנים אותה. המראה מזכיר במידה רבה צילום אנלוגי מוקדם, אך הוא גם שונה ממנו. בחלק מהעבודות חייט ופירסקי מוסיפים סולריזציה, חשיפה לשמש, שיוצרת גם היא תגובה בלתי צפויה בתשליל הצילומי. האקראיות הופכת אפוא לחלק מהאסתטיקה. האיכות המייחדת את עבודתם היא האופן שבו, לצד האקראיות, ניכרת השפעת הצילום המדוד, המדויק והעמוק של אנסל אדמס ואדוארד ווסטון, מהדמויות המשפיעות בצילום המודרני האמריקאי במחצית הראשונה של המאה העשרים. הצירוף של דיוק מחודד, של צילום ה"רואה" יותר מהעין, יחד עם ההשלמה והמקום הניתן לבלתי צפוי, הוא צירוף מרהיב.



    תפירת הצילומים, מהלך חדש בעבודתם של חייט ופירסקי, החלה בהשפעת היכרות עם ה"קינצוגי", טכניקה יפנית של ריפוי קרמיקה המדגישה קווי שברים, כלומר משמרת את ההיסטוריה של הכלי ולא מנסה להסתיר פגמים. השימוש בתפירה ורקמה בתוך צילומים יוצר עבודות הנעות בין דו-ממד לתלת-ממד, בין משטח חלק לפצוע. יצירת העבודות כשהיא לעצמה נעשתה במקביל למעקב הצמוד, החרד שלהם אחר המלחמה המתחוללת באוקראינה ומשפיעה ישירות על מהלך חייהם של קרובים וידידים. הרקמה, על החוטים הרופפים, התלויים, יוצרת תחושת דחיפות ופגיעות.

    בשפה האמנותית שפיתחו חייט ופירסקי מאז החלו לעבוד יחד ב-1999 יש דיאלוג מתמשך בין צילום וציור. העבודה "מות מארה" מ-1793מתייחסת לעבודה La Mort de Marat של ז'אק-לואי דויד, הצייר הנאו-קלאסי הצרפתי,. בציור נראה ז'אן-פול מארה, ממנהיגי המהפכה הצרפתית, שנרצח בעת שהיה באמבטיה בביתו. דויד הקנה לציור שפה איקונוגרפית נוצרית (בעיקר דמיון לפסל הפייטה של מיכלאנג'לו מ-1499 המצוי בוותיקן). חייט ופירסקי יצרו עבודה בה זר אדמוניות מונח על צידו, כנוע כאילו הוכרע במאבק, וטלאים וחיבורים וחוטים פרומים משלימים את תחושת הייאוש המלנכולי העולה מהדימוי.

    העבודות אומנם תפורות, ובד בבד, החיבורים מדגישים את הדיס-אינטגרציה הבלתי נמנעת – התפרים והרקמה אוחזים את הדימוי כמתנגדים לכוחות גדולים יותר.


     

    -------------------------------------------------------------------------------------


    כנף אדומה / מידד אליהו
    אוצרת: ד"ר סמדר שפי

    התערוכה נסגרה
    כנף אדומה, פרויקט אמנות חברתי של מידד אליהו בשיתוף קהילת יוצאי הודו  ברמלה, הוא מסע למרחבים תרבותיים מודחקים במרחב הישראלי ובקהילה עצמה.  אליהו, שנולד בארץ, מטמיע ביצירתו את סיפורי דור ההורים שהיגר מהודו וחלק מקבוצה צעירה של בני הקהילה החוצבים מקום לסיפורה ולתרבות שהביאה עימה. התערוכה והפרויקט החברתי עם הקהילה, מעלה לתודעה הליכי מחיקה והדחקה של התרבות היהודית-הודית שחלו בעקבות ההגירה לישראל.  אביו, שהיה איש ציבור הלך לעולמו לפני חדשים ספורים והתערוכה מוקדשת לזכרו.

    בשונה מקהילות רבות אחרות, הגירת הקהילה ההודית לארץ לא  נבעה מרדיפה בארץ המוצא. אנשי הקהילות היו משולבים היטב בחברה הרב תרבותית והסובלנית של הודו במאה הקודמת והעלייה לארץ נעשתה מתוך רצון להצטרף לתחייה היהודית המיוחלת ולעצמאות שהתרחשה בסמיכות לשחרור הודו מהקולוניאליזם הבריטי. לקליטה בארץ התלוו קשיים רבים שנבעו משילוב של גזענות נגד הקהילה, אי הבנות והבדלים תרבותיים.
    (ד״ר סמדר שפי, מתוך טקסט התערוכה)


     פרויקט "כנף אדומה" מורכב מתערוכת עבודות של מידד אליהו ומארכיון אמנותי מקומי-קהילתי שאליהו ייצר יחד עם אנשי העיר. הארכיון יוצג לצד התערוכה ויתרחב במהלכה בעבודות שיעשו בסדנה במרכז. העשייה מבוססת על אוסף גלופות פיסוליות עשויות נחושת שנוצרו ונאספו בעיר לצד עבודות ציור, פיסול ורישום. 
     
    הארכיון  נאסף במהלך השנה החולפת בה האמן שהה בעיר ונפגש עם תושביה,  יחד אספו זכרונות של יחידים ושל קבוצה, מהם יצר מידד הדפסים ואף 'דגימות'.
     
     
    אובייקטים שתושבים הביאו כדי לחלוק ולהמחיש חוויות . האובייקטים הללו עברו שינוי ומטמורפוזה ונעים בין חפצי עדות למוליכי כאב. 
    נחושת אדומה היא חומר מרכזי בעבודות של אליהו בתערוכה , ובעבודות שיצר עם קהל החומר משמש בטכניקות ההדפס וריקוע. בעבר שימש ביצור מטבעות ברמלה, בדומה לאלו שמוצגים במוזיאון רמלה. 

    הצגת כנף אדומה ברמלה היא חלק בלתי נפרד ממהותו: בעיר מתרחש מפגש נרטיבים מגוונים ומרובדים, נוכחיות היסטוריות ועכשוויות מקבילות . רמלה מכילה חווית יסוד של הקיום הישראלי המקומי.

    הקהילות ההודיות של רמלה מורכבות ממספר קבוצות ולכל אחת מאפיינים תרבותיים משל עצמה. קהילת בני ישראל, הקהילה הגדולה מקהילות הודו בישראל הגיעה לעיר החל משנות ה-50 מאזורי צפון ומרכז. קהילת יהודי קוצ'ין הקטנה יחסית הגיעה בשנות ה-60 וה70 של המאה ה-20. קהילת בני המנשה התיישבה ברמלה  החל משנות -80.

    העיר רמלה מכירה בחשיבות מנגנוני קהילה תומכים, ושימור זיכרון קהילתי משותף כאבן יסוד לבניית חוסן ולכידות חברתית. כנף אדומה מציפה שאלות מורכבות ורלוונטיות של קהילתיות וזהות מקומית, רב תרבותיות ועיבוד אישי וקבוצתי של הקשר למקום. היא גם תאיר את הפער בין התפיסה החסרה, החד ממדית לא פעם  של התרבות ההודית  שהתגבשה בקרב מטיילים ישראלים לבין העושר התרבותי אותו הביאו הקהילות של יוצאי הודו איתם לארץ, ונשאר עד היום בשולי התרבות הישראלית. 


     




    ------------------------------------------------------------

    אנרגיית תנועה ומרחק בלימה

    נועם בר | עוז מלול | ליטל רובינשטיין 
    אוצרת: ד"ר סמדר שפי

    פתיחה 15 בינואר 2022, סגירה 15 במאי 2022

    מעברים בין מצבי תנועה למצבי בלימה נובעים מזהירות וחשש, שחיקה, עייפות, או רתיעה וגם כחלק מתנועה מתמשכת בה הבלימה היא שלב חולף, כפי שקור הוא דרגת חום. מצבי אי בהירות, הנכחה והמחשה של תנועה וזמן, והרהור על מהותם, משותפים לעבודות של נועם בר, עוז מלול וליטל רובינשטיין.

    תור הזהב של אמנות קינטית התרחש בין שנות העשרה של המאה הקודמת לשנות השבעים. אמנים מובילים בהם מרסל דושאמפ ("גלגל האופניים", 1913), אלכסנדר קאלדר, זא'ן טינגלי וניקי דה סנט פאל, הפכו עבודות שנעו ברוח, באמצעות מנוע או כתוצאה מיחסי משקל, לחלק מהזרם המרכזי. במידה של הכללה אפשר לומר שהאמנות הקינטית הייתה חלק מהרצון של אמנות מודרנית להיות הדבר עצמו, להציג את העולם ולא רק לייצג אותו. עיסוק  בתנועה הוא עיסוק באחד האפיונים הבסיסים בהגדרת חיים.

    ככל שהעיסוק בתנועה נעשה רווח באמנות החזותית כך נוספו לו שכבות של מורכבות. ההיקסמות שלנו מתנועה מתחלפת במלנכוליה כאשר תנועה חוזרת מנכיחה את חלוף הזמן ולעיתים מבטלת שינוי, כמצב ללא מוצא, מעגל חסר תוחלת. אמנים בינלאומיים כמו הצמד השוויצרי פישלי ווייס השתמשו בתנועה מכנית ובדימויים של כוח אינרטי שבלימתו כרוכה בכאוס, כביקורת על מודרניזם (אפשר לחשוב בהקשר זה על סרטו של צ'רלי צ'פלין "זמנים מודרניים" מ-1936 דוגמא מוקדמת ומושחזת לביקורת זו).

    "בסיס", עבודתו של נועם בר היא יציקת בטון של בית העשוי צורות גאומטריות: קובייה על חצי כדור שמעליו פירמידת הגג. הבסיס, חצי הכדור, נע בתנועה כבדה ואיטית למדי. "בסיס" נראית ברגע הראשון משעשעת ומתוקה,  נחום - תקום כבד, אך הופכת  טורדת ככל שמאריכים בהתבוננות. כל נגיעה מתחילה תנועה שנדמית כחיפוש אחר יציבות, היפוך מושלם למראה הכבד והפשוט של המבנה. בר מדבר על הפער הכמעט בלתי נסבל בין חלום הבית הקטן, הגנרי, המגלם הבטחה ליציבות וחום, לבין היות הבית, עבור רבים, זירה של חוסר יציבות וחוסר ביטחון. הבסיס אינו מעוגן וההבטחה אינה יכולה להתממש.



    עוז מלול וליטל רובינשטיין עושים שניהם שימוש בעקרונות מכניים בעבודותיהם. תנועה מהווה מרכיב מרכזי ביצירה של מלול בחמש עשרה השנים החולפות. עבודותיו התאפיינו במראה פארודי של פונקציונליות יצרנית אך לא עשו דבר מלבד להנכיח את עצמן. איון פונקציונליות ותהייה על יחסי דימוי ותוכן מעסיקים את עוז מלול גם בעבודתו החדשה – Gear – שבה גלגלי שיניים עשויים בחיתוך לייזר. גלגלי שינים נועדו להעביר שילוב של כוח ותנועה לגלגל שיניים נוסף או לחלקים אחרים במכונה. מלול הפך את הגלגלים הדו ממדים לצורה תלת ממדית. הוא משמר אסתטיקה של גלגל שיניים, וכשהוא משלב שני גלגלים נוצר פסל המזכיר מעין אוריגמי, קיפול נייר יפני, אך גם פיסול קונסטרוקטיביסטי רוסי מהמאה העשרים, בעיקר של נחום גאבו (1890-1977) שיצר עבודות קינטיות בולטות והיה מראשוני המשתמשים במושג הקינטיקה כזרם באמנות. מלול יוצר פסל אלגנטי, מכונס, שכל כולו איזון בין ריקנות להנאה מהנעה.

    כמו גלגלי השיניים של עוז מלול, העבודה "מה המטרה" של ליטל רובינשטיין מעוגנת במחוזות המכשור והכלים הטכנולוגיים, אך רובינשטיין משתמשת בתנועה לאמירה ביקורתית על כוח ועל העקרות שיש בהפעלתו כבררת מחדל ללא בחינת אופציות נוספות."מה המטרה" היא מעין טיל הנראה כאילו הוא עומד להיות משוגר אך נסוג אחור. לצד האלומיניום הבוהק ממנו עשוי הטיל חתכה רובינשטיין בפרספקס, שצבעו כצבע עור ורדרד, מחברים המניעים אותו. נוצר צירוף מצמרר של מכונה וגוף, כהלחמה של  החי לדומם. העבודה של רובינשטיין פועלת בהפוגות קבועות: לאחר שלושים שניות של פעולה היא שובתת למשך ארבע דקות, כלומר, בלימת הפעולה ארוכה יחסית לתנועה. רובינשטיין גם מרמזת ל"ארבע דקות, שלושים ושלוש שניות" – יצירה מוזיקלית של מלחין האוונגרד האמריקאי ג'ון קייג' משנת 1952. היא מיועדת לכל כלי נגינה שהוא, או למספר כלים, שדוממים במשך כל זמן היצירה – 4 דקות ו-33 שניות. מהלך זה  מתחדד את המודעות לקולות הקהל והחוץ. בעבודה של רובינשטיין העצירה היא שמדגישה את האלימות והאיוולת שבפעולה המדמה הכנה לירי.



    BETWEEN, עבודה נוספת של רובינשטיין, נבנתה לפי עקרון "מטוטלת פוקו", בעזרתה הוכיח המדען הצרפתי לאון פוקו ב-1851 שכדור הארץ מסתובב סביב צירו. המטוטלת משמרת כיוון תנועה קבוע במרחב, אך בגלל סיבוב הארץ היא יוצרת מסלול תנועה משתנה. רובינשטיין יצרה היסט בתנועת המטוטלת בעזרת מגנט:  כדור מסתובב אמור לפגוע בביצה, אך בגלל המגנט הוא לעולם לא יפגע בה, כלומר, היא מנציחה מצב ביניים. אצבע שמתנופפת באוויר כמו מצווה ומשלחת את המטוטלת שוב ושוב לדרכה. כאן העבודה (שהוצגה לראשונה בבית ביאליק) מקבלת משמעות נוספת כשהיא מוצגת על קטיפה אדומה שיוצרת אסוציאציה לקוסמות ומתרחקת עוד ועוד מהניסוי המדעי לפיו עוצבה.
    העבודות של בר, מלול, ורובינשטיין, המשחקיות, לכאורה כמעט תמימות, מערערות את הדיכוטומיה תנועה/בלימה ומציבות שאלות על תפיסות בנוגע להתקדמות ולקידמה שמעצבות את חיינו.


     
    גלגול, חוט, בית. מאיה דיקשטיין | אניעם דרעי. המרכז לאמנות עכשווית
    פתיחה 15 בינואר 2022, סגירה 15 במאי 2022

    מאיה דיקשטיין מקרינה על הקיר חוט אדמדם העובר בגלגל מסרטה סופר 8. בעבודה  Fata החוט מוגדל, וכך תנועת כל סיב וסיב מודגשת. ברקע הצליל המתכתי המתמשך החורק של המסרטה. החוט מתגלגל במקום שבו בדרך כלל מתגלגל סרט הצלולואיד שעליו שרשרת דימויים היוצרת תמונה נעה. החוט המוקרן הוא אפוא דימוי נע קונקרטי לחלוטין, אך גם כמעט אבסטרקטי, ולכאורה ללא התחלה וסוף. על הקיר ממוסגרים זמן ותנועה בלופ מהפנט. החוט היוצא מהמסרטה נערם לערמה אקראית, שונה מהותית מהאופן שבו הוא מלופף כדי להיכנס למסרטה. הסדר אם נרצה מוליד כאוס.

    החוט האדמדם מפעיל שרשרת אסוציאציות מורכבת: חוט החיים; ורידים וכלי דם; וחוט אדום הנקשר על פרק היד למזל הם אחדים מהן. הדמיון החזותי בין מכונת ההסרטה לכישור, הצליל והפעולה ההמשכית, מאזכרים מלאכת טווייה. אך בעוד סיבוב הכישור הוא חלק מייצור החוט, כאן המסרטה מייצרת דימוי.



    במיתולוגיה היוונית קובעות את הגורל שלוש המוירות, הגורלות. המוירות, שלוש אחיות, טוו את חוט החיים והחליטו על אורכו ועל המועד שבו נגזר. במיתולוגיה הרומית הן כונו Fata  (מילה העומדת בשורש המיליםFate  ו-Fairy באנגלית וגם המונח “פאטה מורגנה”). העבודה של דיקשטיין נוגעת בשאלות של גורל ודימוי באופן שהם כרוכים יחד, שבו הדימוי נתפס כקסם, כפי שמהדהד במונח היפה פנס קסם בלטינית: Laterna magica. העבודה מופעלת בכל פעם שדמות נכנסת לחלל, כך שבאופן אירוני, ככל שבחלל יותר תנועה, קרי חיים, כך יתקצר הזמן עד שיאזל החוט, וכל דמות הופכת שותפה וצופה בפעולה הסימבולית של הגורל: פתיל חיים מתגלגל הנפסק באופן בלתי צפוי.
    טווייה (וגם אריגה) זוהתה מאז העת העתיקה כמלאכה נשית משום שנעשתה, בדרך כלל, בספֵרה הביתית. הצטיינות בטווייה סימנה חריצות, צניעות ומסירות, תכונות שנחשבו הולמות לנשים. הפלך והכישור אכן סימנו נוכחות ותנועה בתוך הבית, ועל אף היותם אמצעי ייצור אפשר לחשוב אליהם , כפסל קינטי.

    הקשר בין טווייה, דימוי, קסם וגורל, שאת מקורותיו ואזכוריו ניתן למצוא במיתולוגיות שונות, כלומר בזיכרון התרבותי האנושי הקולקטיבי, מקבל ב-Fata מורכבות נוספת: הרי ההקרנה של חוט גורל על הקיר במכשיר מופעל חשמל מכניסה גם את הטכנולוגיה למשוואה חיים – גורל, משוואה של כוחות הגוזרים גורלות
    בTable investigation-  (מחקר שולחן) אניעם דרעי יוצרת כוריאוגרפיה לאישה, ריהוט ביתי וקונכיית צדף. האישה היא שרת הטקס, הקוסמת, הפסלת אך גם כלואה בשדה פעולה קטן, ערום וסגור. המהלך בעבודת הווידאו הוא משולחן מכוסה במפה לפירמידת רהיטים שבראשה הקונכייה, אובייקט מהטבע, מהחוץ, שגלומים בו זיכרונות וגעגועים למה שמעבר לספירה הביתית. המהלך של פירוק וחיבור הוא כתהייה, כמחקר של האובייקטים: מפה, שולחן, כיסאות וקונכייה. המפה שמכסה ומגלה מזכירה מעשי קוסמות, בעוד השולחן המפורק לחלקי ההארכות המוטמנות בו הופך לפסל מינימליסטי. שוב ושוב מתעוררת השאלה האם יש היגיון במהלכים שמפירים בזה אחר זה את הסדר המוכר: משטח שולחן הופך לפירמידה, כיסאות לרגלי שולחן והקונכייה היא כמו מרכז כוח מאגי.

    דרעי מפרקת את השולחן, בודקת את חלקיו ומדגישה את הוורסטיליות שבשולחן פשוט עם הארכות מובנות המוטמנות תחת המשטח העליון. פעולה דומה היא עם הכיסאות והמפה, שעוברים גלגולים שונים מבלי לשנות צורה, אך עם שינוי בפונקציה הממשית או המטאפורית. מעניין לחשוב עליו בהקשר היהודי של הכפילות שולחן/מזבח: “ר’ יוחנן ור’ אלעזר דאמרי תרוייהו: בזמן שבית המקדש קיים, מזבח מכפר על אדם, ועכשיו שאין בית המקדש קיים – שולחנו של אדם מכפר עליו” (מנחות צז ע”א). המעבר החד בין מזבח במקדש לשולחן הביתי והקניית הכוח ליומיומי לשמש כלי שרת לפעולה הדתית הנעלה של כפרה על חטאים הוא קונספט מרהיב.
    השולחן והקשריו כאובייקט המכפר על חטאים מתקשרים גם לחקירה שעברה משפחתה של דרעי, אחייניתו של אריה דרעי. דרעי גדלה בצילן המתמיד של חקירות והרשעה. לאחרונה הגיעה לסיומה פרשייה נוספת בהסדר טיעון. החקירה כפולה: חקר האמת וחקר ההשפעה המשבשת של מצב דברים שכזה על הבית שהשולחן והכיסאות מסמלים. קונכייה היא בטבע שריון, שכבת מגן ומקלט מפני טורפים עבור בעלי חיים כמו חלזונות המתגוררים בתוכה, וכאן היא בבחינת בית סמלי וגם מקום לקול אחר, מעבר לחלל הדחוס של בית שרהיטיו מאבדים את הרציונל של הווייתם. דרעי מעלה את הקונכייה לגובה האוזן, כמו הזמנה לשמוע ים. ובד בבד, צליל הים כמו האמנות הוא אשליה בלבד, רעשי רקע בתדר נמוך המוגברים בשל מבנה הקונכייה.

    רחוב הרצל 112 רמלה (הכניסה מגן הנשיא) שעות פתיחה א’-ה’: 10:00 – 15:30,
    ימי ו’ וערבי חג בתיאום מראש. להגעה עם WAZE כתבו המרכז לאמנות עכשווית רמלה CACR. 


    ------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
    תערוכות: פתיחה: 1 בספטמבר. סגירה 15 בדצמבר

    נודדים בחברה
     

    המסע התיעודי אליו יצאנו לא היה מעבר לים, אלא מרחק נסיעה קצר מביתנו, בנופים ידועים. מצאנו עצמנו צוללים לליבה  של חברה שבקושי הכרנו. ההתרגשות, הסקרנות, הרצון ללמוד ולעזור הניעו אותנו בשנים האחרונות לחזור ולבקר בקהילה הבדואית. התחבטנו בשאלה איך נעביר את סיפורה של קהילה שלמה שבחרה להיאחז במסורת שלה. אנו מביאים את הסיפורים כפי שפגשנו בשנתיים האחרונות, החוויות שעברנו וראינו, שמענו, טעמנו וצילמנו. מטרתנו להציג לעיני הצופה שבריר מן המציאות, התמונות שיכולות להעניק אווירה ותחושות שמילים לבד אינן יכולות להעביר. בעזרת המצלמה אנו נותנים קול לאנשים שהם חלק מהחברה הישראלית, אך על אף הקרבה הגיאוגרפית כלל החברה לא מכירה אותם את אורח חייהם המרתק, ואת הקשיים והמורכבות לשילובם במרקם הישראלי.
     
    משתתפי  הפרויקט: "נודדים בחברה"
     
    המרכז לאמנות עכשווית רמלה CACR 
    אוצרת המרכז: ד"ר סמדר שפי
    אוצר התערוכה: אלי אטיאס
    פתיחה : יום שישי ה 27.08.21, בשעה 12:00
    התערוכה מוצגת עד חודש דצמבר 2021
     
    מטרת הפרויקט: הצגה של סיפורה של קהילה הבדואית בארץ, הצגת "מראה" לחברה הישראלית.
     
    חברי הקבוצה:
    אלי אטיאס  Eli Atias
     
    צלם עיתונות המתמחה בצילום תיעודי -חברתי. אוצר ומנהל פרויקטים מצולמים, מדריך צילום בארץ ובעולם.
     
    דבי מורג Debbie Morag
     
    צלמת שמשלבת בין צילום תיעודי לבין צילום אמנותי. מתנדבת ופעילה בעמותות שמטרתן שינוי חברתי. בעבר הייתי מפיקה, עורכת ומנהלת חטיבת הערוצים בטלוויזיה החינוכית.
     
    יעל ליכטנשטיין Yael Lichtenstein
    ד"ר לביוכימיה בהכשרתי, לפני מספר שנים שיניתי כיוון לטובת האמנות. כיום מעצבת ערכות רקמה ומתעמקת בעולם הצילום.
     
    מיכאל אגור  Michael Agur  
    עובד מדינה לשעבר, שרות בתפקידים בארץ ובחול. למעלה מעשרים וחמש שנים עסקתי  בתחום ההי- טק והשקעות בחברות הזנק. בעשור האחרון עוסק בצילום תיעודי בארץ ובחו"ל בעיקר מתעניין בהיבטים חברתיים.
     
    מירי נגלר  Miri Nagler
    בהשכלתי אני ד"ר לפיסיקה עם התמחות במערכת הראיה האנושית ובראיה מלאכותית. ב-15 השנים האחרונות הפך הצילום לעיסוק אינטנסיבי מעמיק ומקצועי. הצילום שלי הוא בעיקר תיעודית צילום רחוב ואנשים עם דגש על ההיבט החברתי.
     
     
    על הקבוצה:
    הרעיון: אנו קבוצת צלמים בעלי רקע מקצועי מגוון, כולנו גם יזמים חברתיים. בשנים האחרונות, אנו מקדישים עצמנו לפעילות חברתית וליוזמות חינוך שונות, בחברה הישראלית. כצלמים, הצילום תיעודי מהווה חלק בלתי נפרד מחיינו, ואנו בוחרים לקחת אחריות חברתית, ולשמש בעזרת צילומינו מראה של החברה בה אנו חיים. ככתוב: "תמונה טובה שווה אלף מילים".
     
    בברכה,
    אלי אטיאס, צלם ומרצה לצילום
    אוצֵר התערוכה
     



    מזמינים אתכם להתעדכן בכל האירועים והתערוכות במרכז בעמוד הפייסבוק שלנו כאן
    שעות פתיחה - ימים א'-ה' בין השעות 11:00-15:30 
    טלפון 08-9292650 /
    cacr@ramla.com - הכניסה מגן הנשיא (הרצל 112)

    חזון, שאיפות ועשיה.

    המרכז לאמנות עכשווית רמלה CACR הוא אתר חדש להצגת אמנות עכשווית ולדיון בשאלות תרבות וחברה.  

    CACR נפתח ב 2019. מייסדת ואוצרת המרכז היא ד"ר סמדר שפי. הוא פועל במתחם מוזיאון רמלה שבראשו עומד מנהל המוזיאון רון פלד (המוזיאון סגור לשיפוצים נרחבים וצפוי להיפתח בסוף 2020).

    חזון המרכז, וערכי היסוד לאורם הוא פועל, מושתתים על  הכרה בחיוניות של תרבות ואמנות בחברה אזרחית פתוחה המכבדת את כלל הקהילות המרכיבות אותה. הפעילות ב CACR תהדהד את הרב תרבותיות והסובלנות הדתית המאפיינות את רמלה, עיר עם מורשת מפוארת ומורכבת. 

    המרכז יציג אמנות מהמעלה הראשונה כשמטרתו לאפשר מפגש בלתי אמצעי בין האמנות לקהל וכך להרחיב את המקום  שתרבות תופסת בחיי נשים ואנשים. ה CACR, שיוצר אקלים של הבנה וסובלנות יהיה גם מקום בטוח לדיון בנושאים  מעוררי מחלוקת או כאב, להתעמת עם אתגרי ההווה ולדמיין את העתיד. במסגרת כל תערוכה  יערכו מפגשים עם קהל ודיונים עם יוצרות ויוצרים, הוגי והוגות דעות מקשת רחבה ככל הניתן. 

    לעיר רמלה מסורת ארוכה כמקום של מפגש ומעבר כעיר שחיברה בין יפו לירושלים, תחנה למנוחה לעולי רגל, חולמים וסוחרים. המרכז יטפח קשרים עם אמנים ועמיתים מכל רחבי הארץ ובעתיד גם מהעולם.

    בחללי המרכז  הממוקמים בבניין מנדטורי משנת 1922, יערכו בין שלוש לארבע תערוכות מתחלפות מידי שנה. המרכז  יערוך פעילות בחללים נוספים ברחבי העיר רמלה, בהם היסטוריים כמו ברכת הקשתות.
     
                                                          
    מאז הפתיחה בספטמבר 2019 נערכו במקום חמש תערוכות:
    תערוכה ראשונה - דברים שאנחנו זוכרים דגנית- בן אדמון | מתי אלמליח - ספט - נוב 2019 
     תערוכה שניה  -   מאחורי העיר -  שלומית פוגל | יהודה ארמוני נוב- דצמ 2019 
    תערוכה שלישית - חוֹמַת מַחֲמַדֵּינו מאיה סמירה | אריק אליהו בוקובזה דצמ 2019 – מרץ 2020
    תערוכה רביעית - "מאות פעמים" - האלה אבו-קישק, נעמה ערד, דיאנה קוגן, נרדין סרוג'י אפריל 2020 - פבר 2021
    תערוכה נוכחית - "מציאות, אולי מדומה" - טל שוחט, קרן גלר, יובל שאול מרץ 2021 - אוג 2021

     

    'מציאות, אולי מדומה'
    תערוכה חדשה

    קרן גלר | יובל שאול | טל שוחט
    אוצרת: ד"ר סמדר שפי
    המרכז לאמנות עכשווית CACR רמלה
    פתיחה 23.3.2021 - סגירה 14.8.2021
    אירוע פתיחה - שישי 9.4.2021 ב-12:00
    שיח גלריה עם אמנית הווידיאו קרן גלר במסגרת אירוע הפתיחה בשעה 11:00
    כניסה חופשית


    המרכז לאמנות עכשווית ברמלה פותח מחדש את שעריו עם 'מציאות, אולי מדומה', תערוכה חדשה בהשתתפות שלושה אמנים בולטים. אמנית הוידיאו קרן גלר, הצייר והפסל יובל שאול והצלמת טל שוחט.
      
    שעות פתיחה: ראשון עד חמישי 11:00-15:30 שישי ושבת סגור
    הכניסה ללא תשלום. קבוצות בתיאום מראש 08-9292650  

    בתערוכה שאצרה ד"ר סמדר שפי, מיצב וידיאו חדש שיצרה קרן גלר במיוחד לטובת התערוכה הכולל 5 מסכים ושתי הקרנות על נייר,  האמן-פסל יובל שאול עם ציורים אבסטרקטים מבריקים וצילומים מבויימים של עצי פרי בהפקה כמעט קולנועית של אמנית הצילום טל שוחט. המפגש עם העבודות מעלה תהיות ושאלות אודות ייצוג והכרת המציאות, שאלות שהשלכותיהן נוגעות לכל תחום בחיינו.
     
    האוצרת סמדר שפי מציינת: "קרן גלר, יובל שאול וטל שוחט מתבוננים ויוצרים סביב שאלות הממשי והמדומיין, החלום והסימולאקרה (העתק, שיכפול, ללא מקור). מה שנדמה כמוחלט מתגלה כנזיל, כבר-החלפה, שכבות של סיפור ואשליה ממסכות זו את זו ומתוכן עולים רגעים, לעיתים מצמיתים, ומתגבשים לצלילות נדירה. המפגש עם העבודות יוצר כר לחשיבה והרהור על שאלות ומושגים אודות ייצוג והכרת המציאות. יצירת אמנות מתקיימת במקביל למציאות. היא  יכולה לתאר מציאות, להתוות מציאות מקבילה, מומצאות, נסתרת , רבודה, אולי מדומה, להשתמש בטווח האמצעים שבין מסורתיים, כמו ציור , או חדשים כמו משקפיVR " .

     
    אמנית הוידיאו קרן גלר צילמה את טרופיקאריום (Tropicarium), בקניון מסחרי בבודפשט. מיצב הוידאו  החדש, שנוצר עבור התערוכה כולל חמישה מסכים ושתי הקרנות על נייר. גלר עוקבת אחר התרחשות אבסורדית בה קהל יושב באולם וצופה בכרישים המוחזקים בתנאי שבי אכזריים בתוך קשת/כיפת זכוכית ומתייחס לכך כתחליף לצפייה בטבע. את הכרישים, חיה טורפת שצדה למחייתה, מאכיל בשעות קבועות צוללן ואלו נחשבות רגעי שיא: כריש שחושיו השתבשו וגופו מנוון כליל , אוכל דגים מתים. דומה שהקהל הצופה בחיזיון המלאכותי, בקניון משמים, שבוי גם הוא. מודלים כלכליים-חברתיים מכתיבים עבורו לא רק את אימוץ מרחב הקניות כמרחב תרבות וחוויה אלא גם ריחוק מוחלט, בדידות וקהות חושים בה בידור ואכזריות מותכים לבלתי הפרד.
     
    העבודות האבסטרקטיות של יובל שאול ממשיכות מסורת ארוכה, מודרניסטית של ציור  שהחלה בתחילת המאה הקודמת. עם זיקות ליצירה של אמני עבר,  מאנני ויוזף אלברס ויוהנס איטן, אנשי הבאוהאוס, ועד למארק רותקו, היצירות של יובל שאול מציעות מופשט רענן, מודע היטב להיסטוריה ממנה צמח וגם להיותו, במידה מסוימת, חריג בציור הישראלי. שאול יוצר בציורים מרחב שנדמה שאפשר לצלול לתוכו  אך בה בשעה הוא קשיח כאילו מכוסה בקליפה מבהיקה. ברק הצבע בציוריו אינו משקף את סביבתו אלא מבליח כישות שאינה תלויה במבט הנתלה בה.
                    
    אמנית הצילום טל שוחט מזקקת ומחדדת בצילומי העצים דימויים מוכרים, ומתעתעת בתפיסות המציאות שלנו.  הפירות על העצים אינם צומחים עליהם אלא נבחרים ומסודרים בקפידה, כמדליות על חזה גנרל או כסמלי שפע ופריון של דת נשכחת. הרקע והתאורה המושלמים עשויים בהפקות מורכבות , קולנועיות באופיין , שיוצרות רגעי שקט והוד. בהיגיון החלום של טל שוחט, עץ צומח לפני שטיח, או מסכים כבדים, האור מתנהג בדרכים מיוחדות והשקט מהדהד חגיגי. העבודות הן מפגן ראווה של מלאכותיות שיש בה פן שביר וחוט  פואטי בניסיון להגיע לשלמות. (העבודות באדיבות גלרייה רוזנפלד)
     
    ראש עיריית רמלה, מיכאל וידל ציין : "אנו נרגשים לקראת פתיחתו המחודשת של המרכז לאמנות עכשווית בעיר במסגרת החזרה לשגרה. המרכז מהווה מרכיב תרבותי חשוב ומרכזי המשקף את החיים המשותפים בעיר רב תרבותית. התערוכה החדשה, החמישית בסדרה, היא הוכחה שרמלה מצויה על מפת האמנות העכשווית בישראל, כיאה לעיר תרבות מובילה. אני מזמין את הציבור להגיע ולבקר במרכז לאמנות עכשווית ברמלה ולהנות מאמנות עכשווית בעיר רב תרבותית".

     
    המרכז החדש לאמנות עכשווית רמלה  CACR  נפתח לפני כשנה ע"י עיריית רמלה וקרן רמלה וחלליו ממוקמים בבניין מנדטורי משנת 1922 במתחם מוזיאון רמלה בניהולו של רון פלד. המרכז מציע אמנות מהמעלה הראשונה כשמטרתו להרחיב את המקום שתרבות תופסת בחיינו. המרכז הוא מקום בטוח לדיון בנושאים מעוררי מחלוקת או כאב, להתעמת עם אתגרי ההווה ולדמיין את העתיד.

    נעילה: 15.8.2021

    המרכז לאמנות עכשווית CACR  - שד' הרצל 112 רמלה

    (הכניסה לגלריה במתחם מוזיאון רמלה משער הכניסה של גן הנשיא הסמוך בלבד)
    לפרטים נוספים:             https://www.facebook.com/ramlaCACR/
                  https://www.instagram.com/cacr_ramla                         /

    שעות פתיחה: ראשון עד חמישי 09:00-15:30 שישי ושבת סגור
    הכניסה ללא תשלום. קבוצות בתיאום מראש 08-9292650  






           ד”ר סמדר שפי
                                                                                                                אוצרת התערוכה

                                                                                                             המרכז לאמנות עכשווית רמלה CACR