העיר-והסניוריה-של-רמלה

 
היסטוריה ומאמרים
  • העיר והסניוריה של רמלה  תחת שלטון הצלבנים והאיובים
    ד"ר שמעון גת, מרצה ומורה דרך
     
    בעוד שהפרק הראשון בתולדותיה של העיר רמלה, במאות ח' – י"א, זכה למספר לא מבוטל של מחקרים, ואף למספר עבודות לתארים מתקדמים,[1] טרם נכתבה מונוגרפיה ראויה לשמה על מעמדה של העיר בתקופה הצלבנית והאיובית. מספר חוקרים עסקו בנושא באופן חלקי,[2]  אולם עבודותיהם אינן מציגות תמונה רחבה ורב תחומית.
    מטרת מאמר זה למלא חסרון זה ולהציג עיר שעמדה בליבם של ארועים סוערים ביותר בימי שלטון הצלבנים והאיובים ובכך להוסיף נדבך שיתרום להכרת פני הארץ תחת שלטון הפראנקים. המאמר מתבסס על פרק מעבודת הדוקטוראט שלי, שנעשתה בהדרכת פרופ' איוון פרידמן וד"ר יוסף דרורי.[3]
     
    קשיים מתודולוגיים
    הסטוריונים פראנקים ומוסלמים עסקו בעיקר כיבושה של רמלה ב-1099 ובקרבות שהתחוללו בסביבתה במאות י"ב – י"ג. הם מיעטו להתייחס לעיר גופה. נוסעים וצליינים, שפקדו את הארץ במאה הי"ב, מיעטו להזכיר את העיר. לוד הסמוכה, על כנסיית גיאורגיוס הקדוש שבה, עניינה אותם יותר. המקורות העיקריים לידיעותינו על העיר הן תעודות מספר ששרדו מן הארכיונים הצלבניים השונים. המידע הנמצא בתעודות אלה אין בו די להכרת תולדות העיר או מראה פניה, באותן שנים, אלא במידה מועטה
    תרומת המחקר הארכיאולוגי לידיעתנו על התקופה שולית למדי עד כה. למעלה מ-100 חפירות התבצעו עד כתיבת דברים אלה – קיץ 2007 – ברמלה, רובן חפירות הצלה. כמעט כולן התרכזו בשטחי העיר הקדומה או בשולי העיר המודרנית. התחום המכונה כיום "העיר העתיקה", שם, להערכתי, עמדו בתי העיר ורחובותיה בתקופה הצלבנית, כמעט ולא נחפר. לב העיר העתיקה, אזור רח' ז'בוטינסקי והמסגד הגדול (הוא הכנסייה הצלבנית) לא נבדקו עד כה. בשולי העיר, בחפירה שנערכה ב-1997 באזור תחנת "אגד", סמוך ל"עיר העתיקה", נמצאו שרידים דלים שניתן לשייכם לפעילות צלבנית.[4]  זו דוגמה יחידה. לכן ניסיון להציג תמונה לכידה ומסודרת של תולדות רמלה במאות י"ב – י"ג ושל הטופוגרפיה העירונית שלה יהיה בהכרח חלקי בלבד. עם זאת, גם מידע חלקי זה תורם להבנת מאורעות חשובים בתולדות הארץ בימי שלטון הצלבנים ולהרחבת הידע על המבנה הארגוני והמנהלי של ממלכת ירושלים בכלל.
    "שפע דגן יין ושמן"
    שלוש שנים ארכה דרכם של נושאי הצלב אל ארץ הקודש. בקיץ 1099 נכנסו אליה. מסע ארוך ומיוסר הגיע לשיאו. בדרכם לירושלים לא נתקלו בהתנגדות כלשהי. מושל הארץ, אפתח'אר אל דולה, התבצר בירושלים ונמנע מקרב. השליט בפועל של המדינה הפאטמית, הוזיר אל אפצ'ל, התמהמה במשלוח תגבורת מול הפראנקים.
    ב-2.6.1099 חנה המחנה הפראנקי על גדות הירקון. "רוברט מפלאנדריה וגסטון, איש צבא מבזיר, נשלחו, עם 500 אבירים צעירים (לרמלה), לתור את החומות והשערים. הם מצאום פתוחים לרווחה ונכנסו דרכם ולא מצאו איש בעיר, כי אנשיה, בשומעם על הסבל והכאב שפגעו בגויים (gentiles), במהלך המצור והכיבוש של אנטיוכיה, ברחו מפני הנוצרים דרך ההרים והמדבריות על טפם, נשיהם, עדריהם ואוצרותיהם... (האבירים) מיהרו לשגר שליח אל צבא הקתולים... להביא את כולם ולתפוס את העיר... כאשר שמעו זאת עולי הרגל, יצאו מיד אל העיר ונחו שם שלושה ימים, מרעננים את עצמם ביין ובשפע הדגן והשמן שמצאו".[5]  "הפראנקים מצאו שם גרעינים רבים ואותם העמיסו על בהמותיהם (לצורך המשך המסע)".[6]  "כמות עצומה של אספקה מכל סוגי המאכלים נמצאה שם".[7]  
    המשמר הפאטמי והתושבים נמלטו מהעיר כי "לא היו (לה) לא ביצורים חיצוניים ואף לא חפיר וכאשר הגיעו לשם כוחות נושאי הצלב עזבו כל התושבים ונסו לאשקלון שהיתה מבוצרת טוב יותר".[8]  חומות רמלה האדירות, עליהן סופר באמצע המאה ה-י"א, שוב לא עמדו על תילן, אחרי הרעש של 1068.[9]  ביצוריה על סף המאה ה-י"ב דלים היו בהרבה ולא השרו בטחון על יושביה. כך הייתה רמלה לעיר הראשונה בארץ הקודש, שנלכדה בידי נושאי הצלב.
     

    עירם של שמואל ויוסף

    בכרוניקות של מסע הצלב הראשון מזוהה רמלה עם רמה (Rama, Rames), עיר קבורתו של שמואל הנביא, (שמ"א, כ"ה,1; כ"ח,3) והרמתיים צופים (Arimathea) (שם, א',1) עיר הולדתו, שהיו בעיני הנוצרים עיר אחת. היא נחשבה לעיר ממנה באו יוסף הרמתי, האדם שהוריד את ישו מן הצלב, ונקדימון (ניקודמוס), מי שקיבל את גופו של ישו ואסף את דמו לגביע הקדוש. גיבר מנוז'אן כתב: "הם הגיעו לרמלה (Ramathan) הידועה כמקום בו נולד שמואל הנביא". כך כתב כרוניקאי המסע, פולקו משארטר.[10] מסורת זו היתה מוכרת לצלבנים, כאשר נכנסו לרמלה בקיץ 1099, וקדמה לבואם.
    זיהויה של רמלה עם הרמה נזכר בפרשנויות למסורת הקראאנית (סורה 23 פס' 50), אודות הרמה, אל רבוה.[11]  מסורת זו  נולדה כבר במחצית הראשונה של המאה ה-ח'. נראה שהמוסלמים  למדו על הזיהוי מפי הנוצרים ואמצו אותו ואף טרחו לחבר אִסנאד (שלשלת מוסרים), המלמד שהנביא עצמו אמר זאת. מקורה של הפרשנות הזו בודאי אינו טופוגרפי. רמלה אינה בולטת די מעל פני השטח עד כדי שתצדיק את השם רבוה, כלומר מקום רם ונישא. הפסוק הקֻראאני המדובר משקף בכלל מסורת נוצרית ודומה שהזיהוי של פרשני הקראאן מקורותיו נוצריים בבירור.
    כיצד נולד זיהוי זה? דומה שהראשונים מבין הנוצרים שטענו לו, הסתמכו על דברי אחד מאבות הכנסייה, אבסביוס, הכותב בחיבורו "אונומסטיקון": "הרמתיים צופים (Σειφά  Αρμαθέμ), עיר אלקנה ושמואל הסמוכה ללוד (λήσίν Διοσπολεω). משם בא יוסף הרמתי".[12] תאור זה התאים היטב למיקומה של רמלה. בתרגום הלטיני של הרונימוס נכתב: ”Armathem Sophim... juxta Diospolim”. תרגום זה היה מוכר היטב לצלבנים, כפי שעולה מדברים שכתב נוסע בשם פרטלוס, בתארו את רמלה: "ארבעה מילין מדיוספוליס (לוד) ארימתאה, שהיא רמתיים צופים, עירם של אלקנה ושמואל והיא המקום הנזכר בבשורה כעירו של יוסף (הרמתי) והוא קבור שם. הצבת באמצעותה הוריד יוסף את ישוע מן הצלב נלקחה (משם) לאחרונה בידי הבישוף של בית לחם".[13]
    גם יהודים זיהו כנראה את רמלה עם עירו של שמואל. בקולופון שמצא אברהם פירקוביץ על ספר תורה קראי, נאמר: "זה ספר התורה הקדמון... מצא אותו כג"ק עזריקם הסופר בבית הכנסת של שמואל הנביא ע"ה, אשר היה ביד אחינו בני מקרא... והקדיש אותה לקהל רמלה בני מקרא, ביום שני לשבוע, ראשון לראש חדשים, ד' אלפים תשע"ג לבריאה (1013)". גם בנימין מטודלה אומר: "ורמלה, היא הרמה".[14] יתכן שרמז נוסף לזיהויה של רמלה עם הרמה יש בסיפור על חלום שהציל את יהודי רמלה ובו נראו 
    בבית הקברות של העיר משה אהרון ושמואל הנביא.[15]
    מסורת זיהוי רמלה עם הרמה-רמתיים צופים מקובלת הן על הקתולים והן על האורתודוכסים. נוסע רוסי שביקר בעיר בראשית המאה ה-ט"ו, כתב: "הגענו לעיר רמה, עליה נאמר באוונגליון: 'קול ברמה נשמע'. משם נסענו ללוד".[16] מארחיו היו האורתודוכסים ויש לשער שהמסורת שהביא צוטטה מפיהם. דמותו של יוסף הרמתי מופיעה באיקונוסטזיס של הכנסייה היוונית  העומדת כיום ברמלה. ניתן לשער שאם מחזיקים האורתודוכסים במסורת זו, הרי ששורשיה קדומים יחסית.
    אין איפוא להתפלא על כך שכאשר הגיעו הפראנקים לרמלה כבר "ידעו" כי למקום קדוש באו. מסורות קדומות בהן החזיקו מוסלמים, יהודים ונוצרים כאחד, אומצו בידיהם בהתלהבות וכאשר יצאו בדרכם לירושלים מינו כאחראי על רמלה בישוף ולא את אחד האצילים.
     
    בישוף נורמאני בתוך ביצור סלג'וקי

    ברמלה נחו הצלבנים ימים מספר. מנהיגיהם התדיינו באשר לצעד הבא. הועלתה הצעה להמשיך לכיוון מצרים, אך לבסוף העדיפו הבארונים לצאת לירושלים.[17] קודם לצאתם "מינו בישוף לבזיליקה של גיאורגיוס הקדוש והותירו אנשים להגן על העיר";[18]  "הם גבו מעצמם מעשר והעשירוהו בזהב ובכסף. כן ספקו לו סוסים ובהמות אחרות, כך שיוכלו, הוא ואשר אתו, לחיות ללא צער העוני, בהתאם לדרגתו".[19] יחד עם הבישוף נותרו בעיר "תושבים נוצרים לעבד את האדמות להשליט משפט ולשלם מההכנסות של פירות השדות והכרמים".[20]
    הבישוף הנבחר היה, לדברי ויליאם מצור, "אדם בשם רובר, נורמאני במוצאו, מן הבישופות של רואן". ומוסיף ויליאם: "(הבישוף ואלה שעמו) התקשו להחזיק בכל השטח, משום שמספר התושבים היה קטן מאד. משום כך הם בנו מבצר (castrum) עם חומה וחפיר בחלק ממנו".[21]  מדברי הכותב ניתן להבין שבתוך רמלה נבנה ביצור חדש ובו השתכנו הפראנקים שהתגוררו בה. אלא שאין כל חיזוק בדברי המקורות האחרים לטענה זו. הכותבים הצלבניים (וכמותם המוסלמיים) מזכירים מאחז מבוצר זה לראשונה, רק בהקשר המצור של 1102. הם משתמשים במונחים arx (מצודה, מגדל), castrum (מבצר) ו"קצר" – כלומר ארמון או טירה. ברור איפוא שלא מדובר בביצור העיר עצמה, אלא במבנה מוגן היטב שנמצא בתוכה והיה חלק מהמרקם העירוני שלה.[22]  קשה להאמין שהצלבנים הספיקו להקים ביצור זה תוך פחות משנתיים. במקורות העוסקים בשנים הראשונות לתולדות המדינה הצלבנית, שהם המקור העיקרי למידע שמביא ויליאם[23]  אינם מזכירים מפעל כזה כלל ועיקר. קשה להאמין שהם היו מתעלמים מהקמתו. סביר הרבה יותר שמדובר בביצור שהיה קיים כאשר הגיעו הפראנקים לעיר, כפי שעולה מפורשות מדברי מקור מוסלמי המספר שבשנת 495 / 1102 "צר שרף אל מעאלי (בן הוזיר הפאטמי אל אפצ'ל) על הארמון קצר שבנה אל אפשין בקרבת רמלה, לכד אותו והרג את הפראנקים אשר בתוכו".[24] משם הבנאי, אל אפשין, שם תורכי מובהק, נראה שמאחז מבוצר זה נבנה ברמלה במהלך השלטון הסלג'וקי, קרוב לודאי עבור חיל המצב התורכמני שבעיר.[25]  סביר שלפראנקים המעטים שנותרו בעיר, עם הבישוף רובר מרואן בראשם, די היה במתחם זה כדי להתגורר בבטחון. התושבים הנוצרים המקומיים, שנותרו עמם בעיר, שכנו בסמוך,[26]  ככל הנראה בבתי העיר שנותרו ריקים. נראה לנו, איפוא, שהבישוף הנורמאני בחר להתיישב בתוך ביצור קיים שבנו הסלג'וקים לאחר ש"העמידו את העיר על תילה" ושהצלבנים מעולם לא נקטו יוזמה מסוג זה ברמלה.[27]
     
    בסיס מבצעי: 1099 – 1101

    יציאתם החפוזה של הפאטמים מרמלה התבררה כהרת אסון מבחינתם. חשיבותה האסטרטגית של רמלה הסתברה במהירות לשני הצדדים. מכאן יצאו הצלבנים לצור על ירושלים. מן האספקה שנמצאה ברמלה התכלכלו במהלך ששת שבועות המצור. דרכה עבר הקשר החיוני שלהם עם נמל יפו ועם ספינותיה של ג'נובה שם, ספינות שלאנשיהן היה תפקיד מרכזי בהבקעת חומות ירושלים. לאחר כיבוש ירושלים, שבו הפראנקים לרמלה ושם התארגנו להתמודד עם התגבורת הפאטמית שהגיעה לאשקלון, בפיקוד הוזיר אל אפצ'ל.[28]  רמלה היתה בסיסו של גודפרי מבויון כאשר ניסה לכבוש את ארסוף.[29]  מרמלה יכלו הפראנקים לתקוף את מעוזי הפאטמים באזור החוף; מאידך, היא היתה נקודת תורפה במערך שלהם.
    כיבושה יכול היה לקטוע את הרצף הטריטוריאלי הרופף של המדינה הקטנה שזה עתה הקימו.
    בספטמבר 1101 התחוללה מערכה ראשונה על השליטה בעיר. כוחם של הפראנקים מנה, לדברי ההסטוריונים הפראנקים, 260 – 300 אבירים ו-300 – 900 רגלים; המקורות המוסלמים טוענים שמספרם הגיע לכדי 1,000 אבירים ו-10.000 – 20.000 רגלים.[30]  ברור שהמספרים שמציגים הכרוניקאים המוסלמים, מופרזים לחלוטין.
     תיאורי הקרבות אצל שני הצדדים מציגים תמונה כמעט מנוגדת: לדברי המקורות הפראנקים הגיע הצבא ממצרים אל אשקלון ואילו הצלבנים התבססו ברמלה, בראשות המלך בלדוין ה-I. בספטמבר נעו הפאטמים צפונה וכאשר הגיעו לקרבת רמלה יצא המלך נגדם. בתחילה הצליחו המצרים להדוף את הפראנקים תוך שהם גורמים להם אבידות קשות. בהיותם משוכנעים שיריביהם הובסו, רופפו הפאטמים את שורותיהם – ואז פגע בהם הגל הפראנקי העיקרי, בפיקוד המלך עצמו. המקורות המוסלמים מספרים שאגפי החייל המצרי ניגפו אולם המרכז החזיק מעמד והצליח להדוף לבסוף את הפראנקים לכיוון יפו. תיאורי המקורות הפראנקים הפוכים: לדבריהם התמוטט דווקא המרכז המצרי והמוסלמים נסו מנוסת בהלה. הדיווחים הסותרים מעלים חשד שהקרב הסתיים ללא הכרעה ברורה, כך שכל אחד מן הצדדים יכול היה לטעון לנצחון. מכל מקום, הצבא המצרי שב בסופו של דבר על עקבותיו, ובכך ודאי יכלו הפראנקים לראות הישג. הסכנה שאיימה על רמלה הוסרה, אך רק לזמן קצר.
     
    המגדל הבוער

    ב-1101 היכו התורכמנים באסיה הקטנה מסע צלב שיצא מאירופה. כמה מן האצילים הבכירים של צרפת שניצלו, הגיעו לא"י, ובמאי 1102 נמצאו ביפו, ממתינים לספינה שתיקחם הביתה.[31]
    אל אבירים אלה פנה המלך, כאשר כח מצרי גדול, בראשות בנו של אל אפצ'ל, שרף אל מעאלי, עלה על רמלה וצר עליה.[32]  על הגנת העיר היו מופקדים 15 אבירים בלבד. בעודם צרים על רמלה ניסו המצרים לכבוש את מנזר גיאורגיוס הקדוש בלוד, אך נאלצו לסגת ממנו. הימים היו ימי השתבלות החיטה והצרים
    שלחו אש בקמה.[33]  הבישוף רובר, נמלט ליפו, שם נמצא אז המלך, והזעיק עזרה. בידי בלדוין ה-I היה
    כח קטן בלבד. הוא פנה על כן לבארונים האירופים הממתינים, לעזרה. האבירים שאלו סוסים מידידיהם והצטרפו אליו. בלדוין העריך שהיחידה הפאטמית הצרה על רמלה קטנה ולכן נחפז להסתער. היה זה מהלך נמהר. למצרים היה כח גדול בהרבה מזה של מלך ירושלים.[34]  תוך זמן קצר הוקפו הוא ומאה האבירים שהיו עימו בידי פרשים מוסלמים. דרכי הנסיגה נותקו. מרבית האצילים הפראנקים נפלו בקרב. הניצולים, והמלך בראשם, נמלטו אל תוך ה"מגדל המבוצר" (arx munita) של רמלה. באותו לילה הצליח המלך לחמוק מרמלה בחברת חמישה אבירים. בבוקר המחרת הוקף המאחז, בו התגוננו הנותרים, והוצת. הנצורים ניסו לפרוץ מן המגדל הבוער, אך נהרגו או נפלו בשבי. ראשי ההרוגים וראשי חלק מן השבויים נערפו. הנשארים בחיים הובלו לאשקלון ומשם לקאהיר והוצגו בתהלוכות נצחון ועמם הראשים הערופים.[35]  "טבח מזעזע כזה, של אבירים ואנשים אמיצים, לא היה כמוהו בהסטוריה".[36]
    עצם קיום הממלכה הוטל בספק. בירושלים גברה הפאניקה. הצבא הפאטמי המשיך ליפו וצר עליה, אולם שגיאות טקטיות חמורות של מפקדיו, ותגבורות שהגיעו אל המלך הצלבני ביבשה ובים, אילצו את הפאטמים להסיר את המצור מיפו ולסגת לאשקלון. המדינה הצעירה נצלה. עם זאת, הוכחה חולשתם של ביצורי רמלה. אך מעט נעשה בעשורים הבאים כדי לחזקם ובמקרים רבים העדיפו מגיניה לנטשה.
     
    נקם ושילם

    שלוש שנים לאחר כישלון זה, פנה הוזיר אל אפצ'ל לאתא בג של דמשק, טֻע'תכין, וביקש את עזרתו בניסיון נוסף לכבוש את הארץ. עיקר צבא דמשק היה עסוק אז במצור על בצרה (Bostra) שבחורן, והכח ששלח שליט דמשק היה זעום למדי. על אף זאת, מנה הצבא המוסלמי המאוחד למעלה מ-10,000 חיילים, לפי דברי המקורות המוסלמים עצמם.[37]  בידי הפראנקים היו כוחות קטנים בהרבה: כ-500 אבירים
    ו-2000 רגלים.[38]  בירושלים הוכרז על תענית ומספד. הפטריארך הצטרף ללוחמים ועימו הצלב האמיתי.
    הפאטמים יצאו מאשקלון, מקווים להפתיע את מגיני רמלה, אך הם עצמם הופתעו. ב-27.8.1105 תקף
    אותם בלדוין מאגפם, בעת שנעו, בלתי מוכנים, מדרום לרמלה. תבוסתם היתה מוחלטת. מושל אשקלון, ג'מאל אל דין, האישיות הפאטמית החשובה בארץ, נהרג. מושל עכו לשעבר נשבה. האחרים התפזרו כצאן
    ללא רועה, בעוד המלך ואנשיו מזנבים בהם.[39]
    שנה לאחר מכן "אנשי אשקלון ובני גויים (Gentiles) אחרים מממלכת מצרים... שבו והופיעו במישורי רמלה כדי לתקוף את התושבים ולגרותם לקרב... האזרחים והחיילים במקום לא היו מוכנים ולא היו מוגנים". כח ההגנה בעיר מנה שמונה אבירים בלבד. מאחר שכח זה לא היה בו די להגן על העיר, החליט המפקד לנסות דרך אחרת. עם אביריו הסתער על שורות המצרים והצליח לפרוץ דרכן. האבירים הגיעו ליפו ובעזרת תגבורת גדולה שהצטרפה אליהם, הדפו את הצרים מן העיר.[40]  עם נסיגת הפאטמים לאשקלון הונח ליושבי רמלה לזמן מה. היא החלה משתלבת במערך הנחלות הפראנקיות.
     
    נחלת בישוף או דומין מלכותי    
     
                                                                                
    שאלת מעמדן של רמלה והאדמות סביבה, זכתה להתייחסות כמה מן החוקרים הבולטים של ממלכת ירושלים הצלבנית. יהושע פראוור וז'אן רישאר סבורים שמאז כיבושה ובמשך קרוב לשני עשורים, היו העיר ובנותיה חלק מסניוריה כנסייתית, שהוענקה לבישוף רובר מרואן, ביוני 1099. פראוור טוען שלכל המאוחר ב-1119, כבר נמצאה רמלה בידי סניור חילוני ושלטונו של הבישוף צומצם לעיירת מושבו, לוד.[41]  הוא אינו יכול להצביע מתי בדיוק נחלקה הסניוריה (הכנסייתית) לשתיים, אך מעריך שבין 1115 לבין 1120, כבר היתה רמלה ברשות סניור בשם בלדוין וכי עד 1115 בקֵרוּב היו שתי הערים תחת אדון אחד.[42]  הבסיס לטענתו של פראוור הוא דברי ויליאם מצור, לפיהם העניקו המנהיגים הצלבניים לבישוף, רובר מרואן, "חזקה נצחית על הערים לוד ורמלה והמקומות השייכים להם".[43]  מיד לאחר מכן, טוען פראוור, התיישבה, בשטח בתוך העיר שהוקף חומה, חבורה של פראנקים ובהם אוּמנים, סוחרים, ואיכרים שעבדו את האדמות סביב וחסו  'בצל' המצודה.[44]  אחרים חולקים נמרצות על פראוור (ובכך גם על רישאר, אך בלי להזכיר את שמו). מאייר מציין שדברי ויליאם נכתבו 65 שנה לפחות לאחר מעשה, בעוד שהמקורות בני הזמן אינם מזכירים הענקה כזו.[45]  לדעת מאייר אין להסתמך על המידע שמוסר ויליאם, משום שביוני 1099 כלל לא התקיימה סמכות פראנקית בעלת תוקף משפטי שיכלה לאשר הענקה כזו.[46]  סטיבן טיבל גורס שהסניוריה הכנסייתית, שנוסדה לפני קיומה של ממלכה מרכזית, כנראה פורקה בידי המלך עוד קודם ל-1101.[47]  גם דניס פרינגל אומר שסניוריה כנסייתית של רמלה, אם התקיימה בכלל, היתה לבטח קצרת ימים.[48]  שלושת החוקרים סבורים שבלדוין הראשון צרף, כבר בראשית שלטונו (1100 / 1101), את העיר לדומין המלכותי, משום ש-15 האבירים, שהגנו עליה ב-1102, הוצבו שם על ידיו.[49]  באותה שנה, לדעתם, כבר הצטמצמה נחלת הבישוף ללוד בלבד.
    אלא שספק אם קיומו של משמר מלכותי ברמלה, מעיד לבדו על הפקעת זכות הבישוף על העיר. יתכן שמשמר זה הוצב ברמלה בידי המלך, בגלל חשיבותה לקיום הממלכה, אך אפשר בהחלט שאביריו היו תחת פיקודו של הבישוף. יתכן שמשמר זה לא היה אלא אותה יחידה שהועמדה לרשות הבישוף כבר
    ב-1099. מתאורי פולקו משארטר, אודות הקרב של 1102, משתמע שהבישוף הוא שהיה הממונה על בטחון האזור, שכן הוא היה זה שהזעיק את המלך ואביריו.[50]  יתרה מזאת, הבישוף נמנה על בעלי בריתו של בלדוין. הוא השתתף במשלחת שהזעיקה את המלך לעתיד מ אדסה, לאחר מות אחיו, גודפרי, בשנת 1100. הבישוף הוא שהזהיר את בלדוין מפני טנקרד הנורמאני, כאשר ניסה זה האחרון להשתלט על הממלכה.[51]  קשה להבין מה טעם ראה בלדוין בפגיעה בבן ברית זה באמצעות הפקעת חלק מנחלותיו.
    אין אם כן ראייה חד משמעית לא לטיעוני מאייר, טיבל ופרינגל אך גם לא לדעתם של פראוור ורישאר. במצב המחקר הקיים קשה להכריע בין האפשרויות. 
     
    בלדוין מרמלה – קסטלאן מלכותי?

    מי היה בלדוין מרמלה? אדם בשם זה נזכר לראשונה בפרשת המצור על רמלה בשנת 1106, כמפקדם של שמונת האבירים שהיו אמורים להגן על העיר.[52]  ב-1110 אישר המלך בלדוין ה-I אדמות ובתים שהעניקו להוספיטלארים ברמלה, רימון דה פויי – מי שהיה לימים רוזן עבר הירדן – ואדם בשם בלדוין.[53]  חמש שנים מאוחר יותר אישר המלך הענקה נוספת של בלדוין, שהעביר למנזר קבר מרים בעמק יהושפט "שתי קארוקות באדמת רמלה".[54]  בלדוין מרמלה (Balduinus de Ramaes) נזכר בין האישים הבכירים  שהשתתפו בכינוס בשכם ב-1120.
    ראיות אלה הניעו את פראוור לראות בו סניור של רמלה, לאחר הפרדתה מנחלת הבישוף בלוד.[55]  מבקריו של פראוור הצביעו על כך שבלדוין לא כונה "אדון רמלה", קודם ל-1136.[56]  בהניחו שרמלה השתייכה מאז 1102 לדומין המלכותי, רואה מאייר בבלדוין מעין סניור, אדם בעל השפעה דומה,
    שב-1120 עדיין לא קיבל מידי הכתר באופן רשמי סניוריה.[57]  טיבל רואה בו בעל רכוש ברמלה ובסביבותיה, שמעולם לא התייחס לעצמו או נקרא בידי אחרים 'אדון רמלה' ונראה שהיה ואסאל בכיר בדומין המלכותי של רמלה.[58]  חוקרים אלה, וכמותם פרינגל וארליך, סבורים שבלדוין היה קסטלאן, מפקד מצודת רמלה ושימש כמושל העיר והסביבה מטעם המלך.[59]
    אלא שאין במקורות אסמכתא לכך שהקסטלאן הינו בהכרח מושל העיר. מפקד של העיר בשם בלדוין נזכר פעם אחת ויחידה, בתאור המצור בשנת 1106.[60]  יתכן כמובן שזהו אותו בלדוין שהעניק מאוחר יותר אדמות ובתים, אולם אין ראייה לכך. בלדוין המעניק אינו נזכר כקסטלאן במקור כלשהו, ממש כשם שאין הוכחה חד משמעית להיותה של העיר, מ-1102 ואילך, חלק מן הדומין המלכותי. מעמדו של בלדוין מרמלה, קודם ל-1136, אינו ברור. הטענה שמדובר בקסטלאן מלכותי, אינה מוכחת יותר מטענתו של פראוור שמדובר באדם שהיה סניור הנחלה.
     
    ברשות המאהב המורד

    יהיה מעמדה של רמלה, קודם ל-1120, אשר יהיה,  בעשור השלישי של המאה ה-י"ב היא השתייכה, על אדמותיה, לרוזנות של יפו. רוזנות זו נוסדה כאשר המלך בלדוין השני (שלט: 1118– 1131) העניק את יפו וסביבותיה לאיג ה-I, רוזן פואיזה. במותו של הרוזן, ירש את נחלתו בנו, שגם הוא נקרא איג. רמלה צורפה לרוזנות קודם ל-1126, שנה בה היא נזכרת ברשימת נחלות שאישר איג.[61]  יפו ולא רמלה היתה המרכז הפוליטי והכלכלי של הרוזנות.
    איג מפואיזה היה שאפתן ונטול עכבות. הוא נשא לאשה את אמהלוטה, אלמנת הסניור של צידון וקיסריה, שבניה היו בגילו. לעצמו התייחס כ"נסיך", "קומס" ו"קונסול", אף שתארים אלה לא הוענקו לו רשמית מעולם.[62]  את אישתו המבוגרת זנח והעדיף את חברת המלכה הצעירה מליסנדה, לה נעמה ידידותו של "צעיר גבה קומה, יפה תואר ומפורסם באומץ לבו", מחברת בעלה, המלך פולק מאנז'ו, שגילו היה כפול משלה. איג עצמו זלזל במלך "ודרך קבע סרב לציית לפקודותיו".[63]  חמתו של המלך בערה. כנראה שבעצה אחת עמו, האשים ולטר, אדון קיסריה, בנה של אמהלוטה, את אביו החורג, בקשר נגד המלך. איג נמנע מהתמודדות עם יריבו והעדיף לכרות ברית עם מפקדי הצבא הפאטמי באשקלון ולהתקומם. המצרים עברו דרך אדמותיו של רוזן יפו עד רמלה, משם פשטו אל עומק הממלכה. במהרה למד איג לקח מר ועתיק: אין להסתמך על ברית עם מצרים. הפאטמים נסוגו לאשקלון והוא מצא עצמו נצור ביפו. הואסאלים שלו, עליהם נמנו בלדוין מרמלה,[64]  ובליאן (באריסאן) "הזקן" (de Vieux),[65]  עברו לצידו של המלך. איג המבודד נאלץ לקבל את עצת המתווך, הפטריארך ויליאם, ולהתחייב ולעזוב את הארץ לתקופה של שלוש שנים. הוא יצא לירושלים. בזמן ההמתנה שם לספינה, נדקר ונפצע קשה. לבסוף הפליג לאיטליה, שם מת.
    טיבל סבור שכל פרשת המרד לא הייתה אלא מניפולציה מוצלחת של המלך, שרצה להיפטר מיריב מסוכן.[66]  קשה לקבל טענה זו. דמותו של פולק, כתככן ערמומי, סותרת את דמותו כפי שהיא עולה מכתבי ויליאם מצור כאדם סנילי, התלוי לחלוטין באישתו, המלכה, ומציית לכל רצונותיה.[67]  המרידה מכל מקום, שיחקה לידיו של פולק מאנז'ו. הרוזן המורד גורש ונחלתיו הפכו סניוריות עצמאיות, שחולקו בין האנשים שנותרו נאמנים למלך.
     
    "האדון הלטיני הראשון של רמלה"

    סניוריות חדשות הוקמו על השטחים שנותקו מרוזנות יפו שצומצמה. אחת נוסדה ביבנה (איבלין) והשניה
    ברמלה. בלדוין היה לבעליה. ב-1136 הוא נזכר בין בארוני הממלכה.[68]  כעבור שנתיים הוא הוגדר "אדון
    רמלה  Balduinus Ramathensis dominus))". [69] נכדו, איג מאיבלין, הגדירו "האדון הלטיני הראשון של רמלה ("( primus Ramatensis Latinorum dominus.[70]  טיבל סבור שאין המדובר בבלדוין הנזכר בתעודות שהוצגו לעיל, כי אם באדם אחר, אותו הוא מכנה "בלדוין ה-II".[71]  אין הוא מציג ראייה כלשהי לאישוש טענתו. יתכן שהעריך, כפי שטען בשעתו מאייר, שבלדוין "הראשון", הלך לעולמו
    ב-1120; אלא שמאייר עצמו סבור שדעה זו, שהציג בעבר, היתה מוטעית, וכי בלדוין הנזכר ב-1110 וזה הנזכר ב-1138 חד הם.[72]  דבריו נראים מאד, שכן אין ראייה במקור כלשהו לשני אישים בשם זה שפעלו ברמלה קודם ל-1140. לא ניתן על כן לקבל את דעתו של טיבל.
    הסניוריה העצמאית של אדון רמלה היתה מצומצמת בשטחה. ממערב וצפון מערב נמצאה רוזנות יפו בגבולותיה החדשים. מדרום מערב נצבה הסניוריה החדשה איבלין; מדרום מזרח זו של בלאנש גארד (תל צפית); ממזרח נמצאו נחלותיו של המלך שכללו את עמק אילון; מצפון נמצאה הסניוריה הכנסייתית של לוד. נראה שגם הנחלה של מיראבל נמנתה על אדמות רמלה. השטח הקטן הזה מלמד על דלות חשיבותה של העיר. נחלה זו יכלה להעמיד אבירים וסרג'נטים במספר לא רב. משמעות הדבר היתה שאדוניה לא נמנה על האצילים החשובים בממלכת ירושלים וכך גם עירו – שלא נחשבה על ערי הממלכה הבולטות.[73]
     

    רמלה ובית איבלין

    בסביבות 1137 נישאה הלויס, בתו הבכורה של בלדוין מרמלה, לבליאן "הזקן", מייסד הסניוריה
    של איבלין.[74]  אחיה הצעיר, רניה (Renierus), היה עדיין קטין, כאשר הלך אביהם לעולמו (בין 1138
    ל-1140), ולכן נמסרה הנחלה לאחותו. אומר על כך פראוור: "באמצע המאה... צורפה הסניוריה העשירה (!) של רמלה לזו של איבלין. כך הניח (בליאן), מייסד בית האצילים הגדול הזה, את המסד הטריטוריאלי בדרך זו נהיו האיבלינים המשפחה הראשונה בממלכה, משפחה של מדינאים וממליכי מלכים".[75] מדברים אלה, עולה שרמלה צורפה לנחלות הגדלות של בני איבלין, לעוצמת משפחתו... מהלך שהעלה אחת את חשיבות העיר ואת זו של המשפחה.
    אולם רמלה מעולם לא צורפה לנחלתו של בליאן. מאייר הראה שהזכות על העיר ונחלותיה היתה בידי יורשי בלדוין מרמלה. בליאן מאיבלין החזיק בה רק בתוקף נישואיו.[76]  כאשר הגיע רניה, אחיה של הלויס, לבגרות, עברה הנחלה לרשותו. הוא נזכר כבעליה בשורה של תעודות.[77] לאחר מותו, בגיל צעיר, כנראה ב-1148,[78]  שבה רמלה על אדמותיה לידי הלויס. במות בליאן נותרה רמלה בידיה, בעוד שבניה ירשו את נחלת אביהם ביבנה. מאוחר יותר, ב-1151 לערך, כאשר נישאה הלויס למנשה דה ירז' (Manasses de Hierges), הקוניטאבל של הממלכה, נותרה רמלה בחזקתה. צאצאיה ירשו את הנחלה, אולם לא כיורשי אביהם אלא כיורשי האם. רק במועד מאוחר מאד הייתה רמלה מאוחדת לזמן מה עם הסניוריה של איבלין.
     

    רמלה ומיראבל

    קיומה של טירה במיראבל נזכר לראשונה ב-1152. באותה שנה לחם המלך בלדוין ה-III באימו המלכה מליסנדה. תומכי מליסנדה, בראשות בעלה השני של הלויס מרמלה, מנשה דה ירז', התבצרו בטירת מיראבל: "בינתיים אסף המלך כח גדול ככל האפשר וצר על מנשה (שנמצא) באחת הטירות שלו הנקראת מיראבל".[79]  לפי מירון בנבנישתי, היתה נחלת מיראבל רכושו של בליאן "הזקן", כבר ב-1122.[80]  ראוי לציין שבנבנישתי אינו מביא סימוכין לטענתו, אך נראה שמקור טענתו היא, קרוב לודאי, תעודה, לפיה הוענקו לבליאן, באותה שנה, אדמות ורכוש בסניוריה של איבלין.[81]  מאייר הראה שהתעודה היא זיוף שנעשה, קרוב לודאי, ב-1166, והאחראי לו הוא בלדוין, בנם של בליאן והלויס, שהיה אדון מיראבל באותה תקופה.[82]  טענתו של בנבנישתי אינה סבירה מן הטעם שב-1122 היתה מיראבל חלק מרוזנות יפו, כפי שהיתה גם רמלה, ולא סניוריה עצמאית.
    טיבל וקנדי טוענים שמיראבל היתה לסניוריה עצמאית, כחלק ממהלך צמצום שטחה וכוחה של רוזנות
    יפו, בעקבות המרד של הרוזן, איג מפואיזה, כלומר במהלך העשור הרביעי למאה הי"ב.[83]  הראייה
    היחידה לכך היא מקור מן המאה ה-י"ד, הנקרא "רשימת היוחסין", לפיו העניק המלך פולק מאנז'ו (שלט
    1131 – 1143) לבליאן את יבנה (איבלין) ובצידה "גם את מיראבל וקרקע במידה מספקת להעמדת עשרה אבירים לשירות (si li dona et Mirabel auci, et tant de terre que il ot pour le service de diz chevaliers)".[84]  דברים אלה נכתבו מאתיים שנה לאחר מעשה ומהימנותם מפוקפקת.[85]  טיבל נמנע מלהזכירם ומעדיף לבסס את טעוניו על תעודות הענקה מ-1163 ומ-1168, בהן אישר איג מאיבלין הענקות של אביו (בליאן "הזקן") ואימו, הלויס מרמלה, להוספיטלארים, ב"טריטוריום" של מיראבל.[86]  אולם דווקא מתעודות אלה נראה שמיראבל היתה של הלויס, שכן הענקות של בליאן, בשטחי הסניוריה של יבנה (איבלין), ניתנו בשמו בלבד. הזכרת אשתו כמעניקה מלמדת שמדובר ברכוש שלה. נראה שאת מיראבל הביאה הלויס כנדוניה לקשר הנישואין; מכאן שקודם לנישואיה ומות אביה ב-1138, היתה מיראבל חלק מן הסיניוריה של רמלה ולא נחלה עצמאית, כפי שמדגיש בצדק פרינגל.[87]  לפי ז'אן מאיבלין, מי שהיה רוזן יפו ואדוניה של רמלה במאה הי"ג, נחשבו רמלה ומיראבל כנחלה משותפת המחוייבת להעמיד 40 אבירים לשירות המלך.[88]  מאייר סבור שמיראבל היתה נחלה עצמאית עד 1152 ורק אז אוחדה עם זו של רמלה;[89]  טיעון זה היה סביר אילו היינו מקבלים את ההנחה שבליאן הוא שהיה אדוניה, קודם לנישואיו עם הלויס. אולם המקורות מלמדים אחרת. ויליאם מצור אינו מתייחס למיראבל כאל סניוריה נפרדת מזו של רמלה. מדבריו עולה בבירור שמיראבל נחשבה רכושו של מנשה דה ירז', בעלה השני של הלויס מרמלה, ולא נמסרה לאחד מבניו של אדון סניורית איבלין המנוח. עובדה זו, כמו אזכורה של הלויס כמעניקה – לצידו של בליאן – באדמות מיראבל, מראה שהיא זו שהיתה הבעלים החוקי של נחלה זו ולא בעלה הראשון. הטענה של המקור מן המאה ה-י"ד, שמיראבל נמסרה לבליאן, מידי המלך פולק,[90]  מתבררת כבלתי מהימנה. כך גם טענתו שמיראבל היתה מחוייבת בעשרה אבירים, טענה עליה הסתמכו חוקרים שונים. ההנחה שמיראבל לא היתה מעולם עצמאית אלא חלק מטריטורית
    רמלה, קודם למותה של הלויס, סבירה הרבה יותר.

    אדוני רמלה האחרונים

    ב-1152 פרץ מאבק בין המלך בלדוין ה-III לאימו, המלכה מליסנדה, שהייתה השליטה בפועל מאז מות
    בעלה, פולק מאנז'ו (1143). תומכי מליסנדה התבצרו, בראשות בעלה השני של הלויס של הלויס, מנשה
    דה ירז', בטירת מיראבל, והמלך צר עליהם. נאמנותו של הקוניטאבל לשליטה הקודמת עלתה לו ברכושו ובתפקידו. הוא נאלץ לוותר על שניהם ועל אשתו ולגלות מן הארץ.[91]  הלויס נותרה לחיות לבדה ומשלה בנחלתה עד מותה, בסוף העשור ההוא.[92]  לאחר מותה ירש את נחלתה בנה, איג מאיבלין. ירושה זו באה לו בבירור מתוקף זכויותיה של אימו ולא בזכות אביו. ב-1160 הוא נזכר לראשונה בשתי תעודות כ"איג מאיבלין, אדון רמלה (  [93]."(Hugo de Ibelin, dominus Ramathensis
    בתעודות אלה נזכרות הענקות באדמות מיראבל והחלפת אדמות עם מנזר יוסף הרמתי וחבקוק ברמלה. שנתיים מאוחר יותר נאלץ איג לוותר על מיראבל. היא הועברה לרשות אחיו, בלדוין, המופיע בתעודות, החל מאוגוסט 1162, כ"אדון מיראבל".[94]  איג נשאר אדון רמלה, כמסתבר מתעודת הענקה למצורעים של סט' לאזארוס, מ-1169.[95]  ב-1171 מת איג. רמלה עברה לידי בלדוין, הנזכר מכאן ואילך כ"אדון רמלה",[96]  ואוחדה מחדש עם מיראבל. בלדוין מאיבלין נמנה על האישים הבולטים בממלכה. הוא היה מועמד לשאת לאשה את סיביל, בתו של אמלריך (מלך: 1163 – 1174), לאחר שהתאלמנה מבעלה הראשון, גיום ממונפרה, ולהיות עוצר הממלכה. תכנית זו נכשלה וסיביל נשאה לאציל צרפתי, גי דה ליזיניאן שנעשה, ב-1186, המלך האחרון בירושלים. כאשר הוכתר גי, סרב בלדוין להישבע לו אמונים. הוא נטש את הארץ בהכריזו שהמלך החדש מטורף ופועל בלי היגיון וכי הארץ אבודה ועתידה ליפול.[97]
    לאחר עזיבתו עברה רמלה על אדמותיה לידי צעיר בניה של הלויס, בליאן ה-II. רק אז היו איבלין ורמלה,
    לראשונה, בבעלות אדון אחד.[98]  אולם היה זה לזמן קצר מאד.

    פני העיר במאה הי"ב

    נסיון לשחזר את הטופוגרפיה של רמלה, כאשר היתה בירת סניוריה, בעייתי. המקורות דלים, המחקר הארכיאולוגי הרלוונטי אפסי ופעולות הרס ובנייה שנעשו בעיר, לאחר קום המדינה, השמידו או קברו מבנים ושרידים שעשויים היו להאיר יותר את התמונה.[99]  את המקום בו נמצא לב העיר הצלבנית מכסים היום משטחי אספלט ואבן וספק אם ניתן יהיה לרדת אי-פעם אל השרידים שתחתיהם.  
    לדעת מרבית החוקרים השתרעה העיר בתקופה הצלבנית על חלק משטחה של רמלה הקדומה, שהתקיימה במאות ח' – י"א.[100]  הם מסתמכים על ויליאם מצור הכותב שהצלבנים הקימו מבצרcastrum)) בעל חומות וחפיר. לשיטתם הקיף ביצור זה את העיר הצלבנית שנוסדה על חלק משטח העיר הקדומה.
    קשה לקבל טענה זו. העיר הקדומה של רמלה חרבה כליל ברעש של 1068 ורבים מתושביה נהרגו. הניצולים נטשו את העיר והיא עמדה ריקה וחרבה במשך ארבע שנים. כאשר כבשו חיילים תורכמנים את ארץ-ישראל בשנת 464 / 1072 "באו אל רמלה והיא חרבה ואין בה איש ואין שערים לשווקיה (וג'או אִלא רמלה והי ח'ראב, לַיסַ בהא אחד ולא לסוקהא אבואב)... והביאו אליה פלאחים והעמידוה על תִלָהּ (וג'לבו אליהא אל פלאחין ועמרוהא)".[101]  כבר הראינו שהעיר המשוקמת לא הוקמה על גלי ההריסות שהותיר הרעש, כי אם על שטח פנוי, סמוך לתל החורבות האדיר שנותר מרמלה המפוארת. שטח נקי זה הוא המקום עליו ניצבת כיום "העיר העתיקה".[102]  בחפירות שנערכו עד היום בשטח העיר הקדומה, שחרבה ב-1068, נמצא אך ממצא בודד שניתן לתארכו לימי הצלבנים.[103]  נראה שבתקופה הצלבנית לא חרג האזור המיושב מתחומי "העיר העתיקה". מדובר בשטח התחום מצפון מערב ע"י רחוב הרצל; מדרום מזרח ע"י רחוב שלמה המלך; בדרום מערב סוגר עליו רח' המעפילים ומצפון מערב רח' ביאליק. שטח עיר זו השתרע על 160 דונם לערך.[104]
    הזהו המתחם אותו בצרו הצלבנים כעדות ויליאם מצור? דעה זו נראית מפוקפקת. אף אחד מן המקורות
    למסע הצלב הראשון אינו מזכיר מפעל ביצור כלשהו ברמלה. די בכך לעורר ספק במהימנות המידע שמוסר ויליאם.[105]  אך גם לו ניתן היה לקבל את טענות ויליאם, אין בהן הוכחה לביצור שטח נרחב בעיר.[106]  אין גם הגיון צבאי כלשהו למהלך כזה. כל המקורות מדגישים שרק משמר קטן נשאר בעיר עם הבישוף רובר, ב-1099, כאשר התקדם עיקר הכח לירושלים. הגנת שטח החופף את תחום "העיר העתיקה", היתה מצריכה כוחות גדולים, שכמובן לא היו בנמצא. ב-1102 הגנו על העיר 15 אבירים.[107] ב-1106 היה מספר האבירים שמונה בלבד.[108]  היעלה על הדעת להפקיד בידי כח כה זעיר הגנת  חומות המקיפות מרחב גדול כל-כך?
    לו ביצרו הפראנקים רובע שלם, ודאי לא היה ויליאם מכנהו "מבצר". המקורות מדגישים שמגיני רמלה שכנו במבנה מבוצר (קצר, castrum, arx) ולא הגנו על חומות "עיר", או "רובע". יתרה מזאת: פרט לדבריו של ויליאם אין בתעודות או בכרוניקות, מידע כלשהו על פעולות ביצור שעשו הצלבנים בעיר, במהלך המאה ה-י"ב.
    ארליך, המודע לכך, סבור כי הפראנקים העתיקו את מושבם מן העיר הקדומה לתחומי "העיר העתיקה" אחרי 1102 ובעשותם זאת הם עברו משטח מוגן לעיר פרוזה, נטולת חומות.[109]  הנחה זו בלתי סבירה בעליל. יישובים פראנקים קטנים בהרבה מרמלה בוצרו בחומה. אם לא בוצרה העיר בידי הצלבנים, היה זה אך רק משום שכבר היו לה חומות קודם בואם; את שעריהן מצאו הפראנקים פתוחים ביוני 1099. הן נזכרות בחיבורו של בנימין מטודלה, שביקר ברמלה בשנת 1170 לערך: "ושם מבניין החומות מימי אבותינו". [110]
    גם מקורות אחרים מזכירים את קיומן חומות לעיר. נאמר שב-1191 פגע צלאח אל דין בחומות רמלה.[111] שישים שנה מאוחר יותר, הסתתר מאחוריהן חייל מצבאו של לואי ה-IX.[112]  העיר הייתה איפוא מבוצרת בתקופה הצלבנית, אולם לאור העובדה שאין ידיעות כלשהן שהפראנקים ערכו בה מפעל ביצור כלשהו –
    נראה שמדובר בביצור מוסלמי, קרוב לודאי מעשה ידי התורכמנים ב-1072 לערך.
    ערכו של ביצור זה היה מפוקפק. נטישת התושבים בכל פעם שנשקפה סכנה לרמלה, כבשנים 1077,[113]  1099 ו-1177 מלמדת על כך. העיר נכבשה בקלות בידי הפאטמים ב-1102 ובידי צלאח אל דין ב-1177 ו-1187 ובידי כוחות מסע הצלב השלישי ב-1191. בעדות מן המאה ה-ט"ו נאמר: "יש לה חומה ושערים אך אין הם חזקים דיים כדי לבלום התקפה של כח חמוש";[114]  דלים ככל שהיו הביצורים, הראיות לקיומם בעיר הן ברורות וחד משמעיות.
    בנימין זאב קדר טוען ששטחה של רמלה הצלבנית הצטמצם לגבעונת המצויה בלב "העיר העתיקה", בין הרחובות הרצל ושפיק עדס ששטחה הוא כ-3 דונם. את הרעיון שכאן היה הביצור הצלבני של רמלה, הנזכר אצל ויליאם מצור, הציע בנימין זאב קדר, בהסתמך על תצלומי אויר של רמלה. [115]  קשה לקבל דעה זו. בהתחשב בגודלה הרב של הכנסייה שנבנתה בעיר במהלך המאה הי"ב ועל סמך ניתוח מספרי האוכלוסין בעיר בימי הצלבנים, אין זה סביר כלל ועיקר שכל שטח העיר היה כ-3 דונם. יתכן עם זאת שכאן שכנה מצודת העיר.
     
    מצודת רמלה

    מצודת רמלה נזכרת במקורות שונים במונחים "קצר", castrum ,arx. הצגנו לעיל את הטענה שהיא נבנתה ובוצרה בידי התורכמנים, לאחר שיקום העיר ב-1072, וכי אליה כיוון ויליאם מצור, כאשר דיבר על פעולת הביצור של הפראנקים, שנותרו בעיר לאחר כיבושה. כאן גם התבצרו האבירים האומללים במהלך קרב רמלה השני, ב-1102. לפי חלק מן המקורות הוצתה אז המצודה. עם זאת קיומה נזכר גם אחרי שנה זו ומכאן ששוקמה ושבה לתפקד. ב-1106 ישב בה בלדוין מרמלה עם שמונה אבירים, כאשר הותקפה העיר בידי המצרים.[116]
    מצודת רמלה (Castellum Rame) נזכרת בתעודת הענקה שניתנה, לכאורה, ב- 1152 לקומונה של מרסי, בידי המלך בלדוין ה-III.[117]  קרוב לודאי שתעודה זו זויפה במועד מאוחר יותר.[118]  לעניינו אין זיוף זה מעלה או מוריד. עצם הטענה לבעלות על מצודת רמלה, גם אם היא מאוחרת, מלמדת שמצודה כזו אכן היתה קיימת בשעתה. בתעודות הענקה מ-1180, עליהן חתומים בליאן מאיבלין ואשתו, מריה
    קומננה,[119]  נזכר, כאחד העדים, איג מפלאנדריה, הקסטלאן של רמלה (Hugo Flandrensis,
    castellanus Ramae).[120]  קסטלאן הרי הוא מפקד מצודה ומכאן שבשנה זו עמדה המצודה על עומדה.
    זיהוי מיקום המצודה הוא בעייתי. היא נהרסה עוד במאה הי"ב. השטח עבר מאות שנים של תהליכי הרס ובנייה מחדש. אין ולו ממצא אחד המאפשר להצביע בודאות על אתרה. ניתן להציע שתי אפשרויות: האחת היא שהמצודה נצבה על תל קטן, המצוי כ-150 מ' ממזרח לכנסייה הצלבנית (כיום המסגד הגדול). תל זה לא נחפר ואף לא נסקר מעולם. הוא בולט מאד לעין בתצלומי אויר מן השנים 1917 – 1918. מאז כורסמו שוליו וב-1988 הוא כוסה, יחד עם כל סביבתו, בשכבת כורכר עבה. זו הנקודה הגבוהה ביותר בשטח העיר הצלבנית והיא נמצאת בשוליה. מיקום המצודה העירונית בשולי היישוב הוא תופעה מוכרת למדי. בין הערים הצלבניות שמצודתן נמצאת בגבולן אפשר למנות את ירושלים, עכו, קיסריה, ארסוף ורבות אחרות. לכן ניתן להציע שזה היה מיקומה של מצודת רמלה. האפשרות האחרת היא שהמצודה נבנתה על הגבעונת שזוהתה בידי קדר.[121]  מצודת רמלה הוחרבה בהוראת צלאח אל דין ב-1191,[122] ושוב לא נבנתה מעולם.
     
    יוסף הרמתי או יוחנן

    רק מבנה צלבני אחד נותר בשלמותו ברמלה: כנסייה גדולת ממדים בעלת קירות עבים וחלל פנימי
    נרחב.[123]  ממדים מרשימים אלה גרמו לקאמי אנלאר, שמדד ושרטט את הכנסייה, להעריך שהיא היתה קתדרלה.[124]  לדעת בוסה היה לכל אחת משתי הערים, רמלה ולוד, מעמד של עיר אפיסקופאלית.[125]  גם ביאנקה קוחנל רואה בכנסיית רמלה קתדרלה. [126] אך יש הסבורים שהכנסיה הקתדרלית לה הוכפפה
    רמלה היתה תמיד זו של גיאורגיוס הקדוש בלוד.[127]
    קביעה זו נמהרת מעט. הבישוף, המשותף לשתי הערים, מיוחס פעמים רבות, לרמלה.[128]  אפילו ב-1252 עדיין נזכר איש דת מכובד שהיה "הבישוף של רמלה".[129]  תעודה מ-1160, נחתמה בחותמו של "קונסטנטינוס, הבישוף של רמלה ושל הכנסייה של הקדושים יוסף וחבקוק", שהיא,כפי שנטען בהמשך, כנסיית רמלה.[130]  ראייה נוספת לכך שהכנסייה הייתה במעמד קתדרלי בתעודה נזכר "הרברטוס, אב המנזר של הקדושים יוסף וחבקוק". מדובר במנזר של קאנוניקים רגולרים שהשתייכו למסדר הפרֶמונסטראטֶנזי, ונמצא, קרוב לודאי, ברמלה.[131]  מנזר של קאנוניקים צמוד, לעיתים קרובות, לקתדרלות. מותר לכן להסיק שהכנסייה ברמלה נהנתה ממעמד זה.
    כל החוקרים שעסקו בכנסייה סבורים שהיא הוקדשה ליוחנן הקדוש;[132]  אלא שאף לא אחד מן המקורות בני הזמן אינו מזכיר שעמדה ברמלה כנסייה בשם זה. היא אינה מוכרת מתעודות ההענקה בהן נזכרת העיר; נעדרת לחלוטין מן הכרוניקות ומתיאורי עולי הרגל שעברו ברמלה במאות י"ב – ט"ו. המקור הקדום ביותר המזכיר את כנסיית יוחנן הקדוש ברמלה הוא בוניפאציוס מרגוזה, נזיר פראנציסקאני, שכתב במחצית השנייה של המאה ה-ט"ו, לאחר ביקורו ברמלה: "בשל עוונותינו, ובגלל רשלנותם של שליטים נוצרים, הוסבו שתי כנסיות חשובות, שהיו בעיר זו, למסגדים. האחת קרויה עד היום יוחנן הקדוש בפי הכופרים עצמם( Quarum una usque in hodiernum diem Ioannes vocatur ab ipsis infidelibus) ; האחרת קרויה 'ארבעים המארטירים' ואליה הובאו גופות רבים מחיילי המשיח מסבסטיה (כיום: סיואס), עיר בארמניה הקטנה, והושכנו בה בצורה מכובדת ושם הם נחים בשלווה, תחת המזבח הגדול, עד עצם היום הזה".[133]
    המסורות שמביא בוניפאציוס מפוקפקות ביותר. כנסיית 'ארבעים המארטירים' אינה אלא מתחם "המסגד הלבן", שמעולם לא היה כנסייה. מדובר, קרוב לודאי, במסורת נוצרית מקומית, ככל הנראה מאוחרת למדי. כך גם ייחוסה של הכנסייה הצלבנית ל"יוחנן הקדוש" נראה חשוד, מה גם שהוא מסתמך על דברי "הכופרים עצמם". נוסעים שבקרו בה, במאות י"ז – י"ט, חוזרים על דברי בוניפאציוס. גם החוקרים המאוחרים קבלו טענה זאת כלשונה. במקורות בני הזמן נזכרת כנסייה שהוקדשה לדמות אחרת. 
    ב-1160 נחתמה "בכנסיית יוסף הקדוש (in ecclesia St. Joseph)", עסקה, לפיה החליף אדון רמלה, איג מאיבלין, אדמות עם "הרברטוס, אב המנזר של הקדושים יוסף וחבקוק". בין העדים לחוזה היו "איג מהאחים של (מנזר) הקדושים יוסף וחבקוק", בלדוין, הארכידיאקון של כנסיית גיאורגיוס הקדוש ואישים נוספים הקשורים לכנסייה זו והיא נחתמה ב"חותמו של קונסטנטינוס, הבישוף רמלה, ושל הכנסייה של הקדושים יוסף וחבקוק".[134]  אב המנזר, הרברטוס, החליף בתפקיד זה את אמלריך מגוטסגאדן, שיסד את המנזר ב-1137/8 ועמד בראשו, עד שמונה כבישוף של צידון, ב-1153. ויליאם מצור מתאר את אמלריך כ"ראש המנזר של הקאנוניקים הרֶגוּלַרים ממסדר הפרֶמונסטראטֶנזים, במנזר חבקוק הקדוש או יוסף הקדוש מארימתאה".[135]  יורשו נזכר בתעודה נוספת כעד בשם "הרברטוס מסט' חבקוק".[136]
    מקומם של המנזר ושל הכנסייה שהוקדשו ליוסף ולחבקוק אינו נזכר מפורשות בתעודות; עם זאת יש ראיות לכך ששכנו ברמלה: אב המנזר החליף אדמות עם אדון רמלה; העדים לעסקה גרו ברמלה ובלוד; החוזה אושר בחתימת הבישוף של רמלה. והעיקר: יוסף הרמתי קשור באופן מובהק עם רמלה, שזוהתה עם ארימתאה, בימי ויליאם מצור.[137]  המסקנה המתבקשת אחת היא: קרוב לודאי שהכנסייה הצלבנית גדולת הממדים העומדת ברמלה, היא זו שהוקדשה ליוסף הרמתי. אפשרות זו סבירה יותר מן הזיהוי המקובל עם יוחנן הקדוש, שקרוב לודאי שהוא מאוחר ומוטעה.
        
    תכנית הכנסייה

    התאור המפורט של ויקטור גרן מ-1864 הוא הקדום בתאורי הכנסייה, והקרוב ביותר לצורתה המקורית, שכן מאז היא עברה שיפוצים ששינו במידה מסויימת את מראיה.[138]  כותב גרן: "לכנסייה צורת מלבן... יש בה שלושה אולמות שלכל אחד מהם אפסיס. אולם התווך גבוה מן הסִטראות כמעט כפליים והוא מופרד מהן באמצעות שבע קשתות מחודדות, הנשענות על אומנות מרובעות המעוטרות בשלושה (צ"ל: ארבעה) חצאי עמודים (פילאסטרים) ושני אתיקים בעלי כותרות פסוודו קורינתיות. את האור מקבל אולם זה באמצעות שבעה חלונות מחודדים וצרים מאד. מתחת לקשתות מקיף את האולם כרכוב פשוט. גם הסטראות מוארות בחלונות דומים, שתחתיהם יש כרכוב דומה... מימין ומשמאל, בתוך האפסיס המרכזי, יש בקיר שקעים רבועים... גם בכל אפסיס יש שני שקעים קטנים יותר. מעל המקום בו היה פעם המזבח המרכזי יש שני עמודי מרפק.[139]  השער הראשי שבחזית המערבית חסום כיום בקיר בגובה שלושה רבעים...[140]  בצד השער מתנשא צריח מרובע המשמש כיום את המסגד.[141]  הוא נראה לי בנוי מאבנים קטנות מעט מאלה שבכנסיה עצמה. אם היו אי פעם פעמונים במגדל, שוב אין להבחין בכך היום. יתכן שהחלונות שלהם נאטמו... (במאה הי"ג) נכרתה בכותל הדרומי גומחה קטנה שהיא המחראב. מגדל הפעמונים נעשה למינרט".[142]  קשה לקבל את דעתו של גרן שהצריח המרובע, שנעלם בינתיים, היה מגדל פעמונים. צריחים מרובעים אופייניים למסגדים ממלוכיים. כתובת, הנמצאת כיום מעל השער המערבי של המבנה, אומרת שהצריח נבנה ב-1314 בפקודת הסלטאן מחמד בן קלאון[143] 
    תאורים נוספים של המסגד / הכנסייה יש בכתבי סוקרי הקרן הבריטית, שארל קלרמון-גאנו וקאמי אנלאר.[144]  הסקירה  המעודכנת ביותר של המבנה נעשתה בעשור האחרון של המאה ה-כ' בידי דניס פרינגל. תאורי הכנסייה בעבודה זו מבוססים עליה.[145]  לפי פרינגל ממדי המבנה מבחוץ 45 x 21.5 מ' ואלה של החלל הפנימי, 39.4 x 14.9 מ'. הקשתות מחודדות מעט. אולם התווך מקורה בקמרון חביתי, שאף הוא אופייני לפרק זמן זה. רוחב האולם 5.8 מ' ורוחב כל אחת מן הסטראות 4.55 מ'. הן מקורות בקמרונות צולבים, שגודל מרבית האינסולות בהם 1.5 x 1.1 מ'. לאומנות המאסיביות, הנושאות את התקרה, צורת צלב, הנוצרת בשל חצאי העמודים (פילאסטרים) השקועים בהם.[146]  כותרות הפילאסטרים משוקעות באומנות. חלקן פסֵודו-קורינתיות וחלקן עלי שושן צחור נפולים. חלקן שיש וחלקן אבן גיר.
    תקרת אולם התווך נישאת לגובה 14.8 מ' מעל מפלס הרצפה הנוכחי, אולם בעבר היה האולם גבוה יותר, שכן בסיסי האומנות שקועים כיום 1.5 – 2 מ' מתחת למפלס הרצפה. חלונות התאורה צרים ובעלי מקשת מחודד. לאפסיס המרכזי חלון עגול. בפינות אולם התווך הסמוכות לאפסיס, ניתן להבחין בעמודי מרפק. הקשתות המקוריות של האולם היה קשתות מצולעות אך מרביתן הוסרו במהלך השנים. כיום נותרו מהן שתיים בלבד בשני קצוות האולם.
    המבנה כולו בנוי בסגנון רומנסקי "כבד". עובי הקירות מגיע עד שני מטר והאומנות מידתן 1.05 x 1.05 מ'. מבחוץ נשענת הכנסייה על מתמכים butresses) ), האופייניים למבנים גותיים דווקא. יתכן שהם נוספו בשלב מאוחר יותר. חלק ממתמכים אלה קשה כיום להבחנה, בשל שיפוצים מאוחרים. במרכז הקיר הצפוני ובמרכז הקיר הדרומי נפתחו שערים צדדיים.
    שער הכנסייה הראשי נבנה בצידה המערבי, בסגנון האופייני לכנסיה מערבית. הוא בנוי משלוש קשתות מדורגות הנשענות על עמודים בכל אחד מן הצדדים. לדעת פרינגל, הקשתות והעמודים הנראים היום אינם אלא שחזור מאוחר ורשלני של השער המקורי.[147] הדלתות עשויות עץ ארז. חזית השער רחבה מאד – כמלוא רוחבו של אולם התווך.
     
    מן הצלב אל הסהר

    הכנסייה הצלבנית שמשמשת כיום כמסגד העיקרי של העיר רמלה. מתי נשתנתה הבעלות עליה? ויקטור גרן שער, בהסתמך על כתובת בנייה הנמצאת מעל השער הצפוני בה נאמר: "בשם אלוהים הרחמן והרחום. ציווה את השיקום (עמארה) של ג'אמע מבורך זה, הסלטאן הגדול, אל מלכ אל עאדל, פח'ר אל דניא ואל דין.... כתבע'א.... וזאת בימיו של עבד אללה יתעלה, עלי בן ח'אלד.... שנת 697 / 1298",[148] שבסוף המאה ה-י"ג החלו להתפלל במבנה לכיוונה של מכה.[149]  פרינגל, לעומתו, טוען שהכנסייה היתה למסגד כבר במאה הי"ב.[150]  הוא מסתמך על כתובת, הנמצאת כיום בקיר הצפוני של מתחם המסגד "הלבן", סמוך למשהד המוקדש לנבי צאלח. בעקבות קביעתו של ליאו אריה מאייר, שהכתובת אינה קשורה למתחם המסגד "הלבן",[151]  טען פרינגל שקרוב לודאי שהכתובת הועברה למתחם מן הכנסייה הלטינית, אשר, לדעתו, הוסבה למסגד ב-1190.[152]  בהמשך נראה שמאייר לא דייק בטענתו כך שלקביעתו של פרינגל אין כל בסיס. הטענה כאילו הוסבה הכנסייה למסגד בידי צלאח אל דין, גם סותרת עדות של מזכירו, בהאא אל דין, המספר שב-587 / 1191, לאחר שנסוג צלאח אל דין מארסוף לרמלה, הוא חנה מדרום לכנסייה. מכאן שהיא שמשה בתפקידה כבית תפילה נוצרי באותה שנה, והיתה למסגד רק בימי הממלוכים.
     
    מנזר יוסף וחבקוק

    בצד הכנסייה נזכר בעיר המנזר של הקדושים יוסף וחבקוק. מנזר זה היה מאוייש בידי קאנוניקים
    "רגולריים" מן המסדר הפרֶמונסטראטֶנזי. נוכחותם ברמלה מעוררת תמיהה. רק שני מנזרים בנה מסדר זה בארץ. מדוע היתה רמלה דווקא מקומו של אחד מהם? יתכן שיש לקשור זאת לעובדה שמרכזם של הפרמונסטראטנזים בארץ היה מנזר שמואל הקדוש בהר השמחה (Mons gaudii, נבי צמויל). על הקשר בין קבר שמואל לבין רמלה, כבר עמדנו;[153]  יתכן שהקשר המשותף הוא שגרם להקמת מנזר פרמונסטראטנזי גם ברמלה.
    היכן עמד המנזר? אם כהערכתנו, לא היה צמוד לכנסייה המרכזית, היש דרך לזהות את מקומו? יתכן מאד שהמנזר היווני-אורתודוכסי, העומד היום ברמלה, היה, בראשיתו, מנזר יוסף וחבקוק. כיום מוקדש המנזר לגיאורגיוס הקדוש, אך לדברי הכומר במקום, עד המאה ה-י"ז הוא נקרא על שמו של יוסף הרמתי. באיקונוסטזיס של הכנסייה הקדומה במנזר, מופיעה דמותו של יוסף במקום המקודש לדמות שנתנה לכנסייה את שמה, ולא זו של גיאורגיוס.
    השלב הקדום ביותר של המבנה זוהה ע"י פרינגל כבנייה מן המאה ה-י"ב.[154]  אין בידינו ידיעות כלשהן על מנזר אורתודוכסי ברמלה במאה הי"ב. אפשר שמנזר יוסף הרמתי (וחבקוק), שהיה בידיים קתוליות כאשר הוקם, הועבר, כמו אתרים נוצריים אחרים בארץ, לידי האורתודוכסים, כאשר שבה העיר לשלטון מוסלמי. אפשרות זו סבירה ביותר אך אינה ודאית.
    הקדשתו של מנזר ברמלה ליוסף הרמתי מובנת מאליה. קשה יותר להבין כיצד נקשר הנביא חבקוק למנזר. על הזיקה בינו לבין יוסף הרמתי, אין המקורות אומרים דבר. עם זאת, עצם הקדשת מנזר לחבקוק אינה מתמיהה לעצמה. נבואות חבקוק ועצם הגדרתו כ"נביא" (א' 1; ב' 2) נתפסו כחזון מקדים לבואו של ישו. ארבע פעמים מצוטט חבקוק בברית החדשה. הפסוקים שהוטמעו בידי הנוצרים היו: "רְאוּ בַגּוֹיִם וְהַבִּיטוּ, וְהִתַּמְּהוּ תְּמָהוּ:  כִּי פֹעַל פֹּעֵל בִּימֵיכֶם, לֹא תַאֲמִינוּ כִּי יְסֻפָּר". (א',5); "כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד, וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב; אִם יִתְמַהְמָהּ, חַכֵּה לוֹ כִּי בֹא יָבֹא, לֹא יְאַחֵר". (ב', 3); " וְצַדִּיק, בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה". (ב', 4, חלק שני); " אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא, וְקָדוֹשׁ מֵהַר-פָּארָן סֶלָה; כִּסָּה שָׁמַיִם הוֹדוֹ, וּתְהִלָּתוֹ מָלְאָה הָאָרֶץ. וְנֹגַהּ כָּאוֹר תִּהְיֶה, קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ; וְשָׁם, חֶבְיוֹן עֻזֹּה. לְפָנָיו, יֵלֶךְ דָּבֶר; וְיֵצֵא רֶשֶׁף, לְרַגְלָיו. עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ, רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם, וַיִּתְפֹּצְצוּ הַרְרֵי-עַד, שַׁחוּ גִּבְעוֹת עוֹלָם; הֲלִיכוֹת עוֹלָם, לוֹ. " (ג', 3- 6).[155]  הפסוק האחרון מרמז, לדעת הנוצרים, להופעת ישו ולחזון אחרית הימים.[156]
    הקדשת מנזר פרמונסטראטנזי לחבקוק הולמת אחד מחמשת העקרונות של נורברט הקדוש, מייסד המסדר, המדגיש:"Laus Dei in choro, כלומר: "עבוד את האל בשירה".[157]  תפילת חבקוק (פרק ג') מוגדרת כשירה: "תְּפִלָּה, לַחֲבַקּוּק הַנָּבִיא עַל, שִׁגְיֹנוֹת (פס' 1)... יְהוִה אֲדֹנָי, חֵילִי, וַיָּשֶׂם רַגְלַי כָּאַיָּלוֹת, וְעַל בָּמוֹתַי יַדְרִכֵנִי; לַמְנַצֵּחַ, בִּנְגִינוֹתָי" (פס' 19, הפסוק המסיים). תפילת חבקוק היא דוגמה לאחי המנזר כיצד לעבוד את האל. יתכן לפיכך שרצו להקדיש מנזר לשמו. מאחר שהמנזר היחיד שהקימו ברמלה הוקדש במקור ליוסף הרמתי, נאלצו אחי המסדר להקדישו, בסופו של דבר, לשני הקדושים כאחד.[158]
    הידיעות על מנזר יוסף וחבקוק אינן רבות. ב-1156 נמנו עליו "23 עוסקים בקודש (23 religiosi fuerunt in St. Habacuc)". ב-1187, עם כיבוש רמלה, נפגע המנזר. לאחר 1191 הוא נוסד מחדש בעכו, שם שכן עד הכיבוש הממלוכי, מאה שנה מאוחר יותר.[159]
     
    "כפר החולים" של אבירי סט' לאזארוס

    ברמלה היה קיים מוקד פעילות של מסדר האבירים הלאזאריטים.[160]  אבירים אלה בחרו כיעודם את הטיפול במצורעים. המסדר נוסד בידי אבירים הוספיטלארים שלקו בצרעת, ב-1120. גם אבירים טמפלארים שחלו במחלה צורפו למסדר.[161]  למסדר היה בית חולים בירושלים באזור בו עומד כיום בית העירייה. מתעודות שונות עולה שהם החזיקו מוסד טיפולי ברמלה והוענקו להם רכוש ומעשרות לצורך פעולתם. ב-1147 העניק הבישוף של רמלה ל"מצורעים של סט' לאזארוס... מחצית מן המעשר הנגבה מפרי האדמה (fructuum terrae)... בטריטוריום של רמלה".[162]  בתעודה נזכר, בשטחים השייכים לרמלה, "הכפר שאנו קוראים לו של החולים (casalis qoud infirmorum vocatum)".[163]  היה זה כפר שנמצא ברשות המסדר ובו יתכן שהתגוררו מצורעים. הלאזאריטים זכו בהענקות נוספות ברמלה
    ב-1169 מידי איג מאיבלין.[164]  
    אין זה ברור אם מוסד הלאזאריטים ברמלה המשיך להתקיים בימי הממלכה השניה. ידוע שב-1252 הסתבכו אבירים לאזאריטים בקרב קשה ליד העיר, בשל טפשותו של ראש המסדר וכמעט כולם הושמדו, פרט לשלושה או ארבעה ניצולים. פרשה זו אילצה את מלך צרפת, לואי ה-IX, להכנס למערכה כבדה ליד העיר (להלן).[165]  יתכן שנוכחות המאגיסטר עם אביריו במקום, היתה קשורה, בדרך כלשהי, למוסד או
    בית-חולים בסביבה, אך ז'ואנויל, שנכח במקום, אינו אומר זאת.
     
    אוכלוסיית רמלה במאה הי"ב

    מספר תושבי העיר בשנים 1099 – 1187, כמו גם ההרכב העדתי שלהם, אינו נזכר ואינו נדון במקורות ובתעודות בני הזמן. לדעת דינבורג "קשה להאמין כי בכלל היה ישוב עירוני גדול ברמלה לפני כיבוש אשקלון (הדגש במקור)... וביחוד קשה לתאר לנו התישבות יהודים... רמלה... נמצאה כל הזמן על חזית המלחמה בין הצלבנים והמושלמים (כך במקור)...רק עם כיבושה של אשקלון (בשנת 1153) נוצרו תנאים להתפתחות כלכלית וגִדול מתמיד של הישוב ברמלה".[166]  אין כל ראיה לטיעון זה. אין כל מידע מתי ובאיזה קצב נתחדש הישוב ברמלה, אך ברור שהיא היתה בירת נחלה, זמן רב לפני כיבוש אשקלון.
    ארליך טוען שממדיה המרשימים של הכנסייה שנזכרה לעיל מצביעים "על כך שהאוכלוסיה הפראנקית שהתגוררה במקום היתה בלתי מבוטלת".[167]  הערכה זו נראית סבירה ביותר. עם זאת, מספרם המדוייק של הפראנקים ומקומות מוצאם, כמו גם חלקם היחסי בכלל תושבי העיר, אינם נמסרים  במקור כלשהו. ארליך טוען שמספר האבירים והסרג'נטים שרמלה היתה מחוייבת בהם (לפי ז'אן מאיבלין: 40 אבירים יחד עם מיראבל ו-150 סרג'נטים יחד עם מיראבל ויבנה),[168]  מלמד שמדובר באוכלוסיה ניכרת למדי.[169]  מסקנה זו נראית נמהרת מעט. לא ברור כמה מן האבירים באו מרמלה וכמה ממיראבל. ארליך מסתמך על רשימות היוחסין מהמאה ה-י"ד, לפיהן בליאן ה"זקן" קיבל מהמלך פולק מאנז'ו את מיראבל "וקרקע במידה מספקת להעמדת עשרה אבירים",[170]  ומסיק מכך שרמלה היתה חייבת לספק 30 אבירים;[171]  אלא שהראינו שמקור זה מסופק ביותר.
    ככלל, הטענה שחובות השרות של עיר זו או אחרת, עמדו ביחס ישיר לגודל האוכלוסיה הפראנקית בתוכה, מסופקת למדי. לפי ז'אן מאיבלין לוד, הקטנה מרמלה, היתה חייבת ב-10 אבירים;[172] דא עקא שלוד היתה חייבת ב-200 סרג'נטים,[173]  יותר מרמלה, מיראבל ויבנה, שהיו חייבות יחדיו 150 סרג'נטים! ארליך סבור שמספר האבירים שעיר הייתה חייבת בהם, מבטא את הקף ההכנסות מן השטחים השייכים לה; מספר הסרג'נטים, לעומת זאת, נגזר מגודל אוכלוסייתה. לשיטתו, המשמעות מנתוניו של ז'אן מאיבלין היא שאוכלוסיית לוד עלתה בהרבה על זו של רמלה ומיראבל גם יחד. מן התאורים והתעודות דומה שההפך הוא הנכון. לפיכך קשה להוכיח את יחס ישיר בין מספרי הסרג'נטים למספר התושבים.
    ארליך מעריך, שמדד אחר לאוכלוסיה פראנקית ניכרת ברמלה, הוא קיומו של בית דין של בורגנים בעיר;[174]  אלא שבתי דין כאלה היו בישובים קטנים למדי כדארום, הבופור ושאטו-נף (הונין),[175] ומקיומם אין ללמוד דבר על מספרם של הפראנקים, ברמלה או במקום אחר. אך אין לכן ראייה חד-משמעית ממנה ניתן להסיק מה היה גודל האוכלוסיה הפראנקית בעיר.
    ברמלה ישבו, לצד הפראנקים, גם בני הארץ. היו בה, כבר מראשית השלטון הצלבני, נוצרים מקומיים.[176] נוצרים כאלה, המכונים 'סוריאנים' ( Suriani) מרמלה, ששמותיהם אבו אל פרג' (Bolferag) אבראהים (Brahim), יעקוב (Jackob) ואסחאק (Ysaac), נזכרים בתעודת הענקה של המלכה מליסנדה
    מ-1152.[177]  בתעודה מ-1160, נזכרת הענקה למנזר מריה-מגדלנה היעקוביטי (Monachi S. Mariae
    Magdalenae Jacobitae) ב"שטחי המנזר באדמות רמלה".[178]
    קרוב לודאי שגם יוונים-אורתודוכסים התגוררו ברמלה. במקום אחר עמדנו על רצף קיומה של עדה זו בעיר מראשיתה.[179]  קשה להניח שדווקא בימי הצלבנים הוא פסק. יש גם ידיעות על רכוש שהחזיקו בעיר אורתודוכסים: מנזר תיאודוסיוס היווני מאבו דיס החזיק ברמלה רכוש, שאושר מחדש בידי האפיפיור הונוריוס ה-III, ב-1218.[180]
    הידיעות אודות הקהילה היהודית ברמלה הצלבנית דלות. היחיד שהקדיש חקירה כלשהי לנושא היה בן-ציון דינבורג (דינור).[181]  להערכתו היתה הקהילה בעיר בעיקרה קהילה של עולים שהגיעו מאירופה, ובמיוחד מן העיר מארסי, אחרי כיבוש אשקלון בידי הצלבנים, באוגוסט 1153.[182]  דעה זו מופרכת לחלוטין. לא רק שאין לה ראיות כלשהן, אלא שדינבורג מתבסס על המסמך המזוייף, לפיו העניק בלדוין השלישי את מצודת רמלה לקומונה של מארסי ב-1152.[183]  סביר יותר שגרעין הקהילה היה מורכב
    מצאצאי היהודים שעזבו את העיר ב-1099 אולם שבו אליה לאחר מכן. גם לטיעון זה אין לפי שעה ראייה
    כלשהי.
    הקהילה היהודית היוותה, ככל הנראה, חלק נכבד מן האוכלוסיה בעיר, אם נכונה עדותו של בנימין מטודלה : "רמש (Rames)... והיא הרמה ושם מבניין החומות מימי אבותינו כי כך מצאו[184]  כתוב על האבנים ושם כמו שלוש מאו'[185]  יהודים והיא היתה עיר גדולה מאד ושם בית הקברות גדול לישראל מהלך שני מילין".[186] פראוור סבור שקריאה זו שגויה: "ברמלה לא גרו 300 מאות משפחות אלא שלוש בלבד. ההפרש הגדול נובע מקריאה שונה של הגימטריה".[187]  פראוור מבסס טענתו – מבלי שיזכיר זאת – על המספר "כמו שלושה" הנזכר בכת"י A. אלא שכל כתבי היד האחרים  גורסים: "כמו שלוש מאות", ופראוור אינו מציע נימוק כלשהו להעדפת הגרסה יוצאת הדופן.[188]  הטעון של פראוור מתמיה מטעמים נוספים: בכל כתבי היד נזכר הביטוי "כמו", המצביע על כך שמדובר באומדן. לו היה בשלושה יהודים היה מדובר, לא היה צורך לאמוד את מספרם אלא ניתן היה לדייק בו. יש איפוא להעדיף את גרסתם של מרבית כתבי היד: שבעיר גרו "כמו שלוש מאות יהודים".
    המספרים שמוסר בנימין מתייחסים בדרך כלל לגברים הבוגרים בקהילות השונות. לפיכך, אם נסתמך על דבריו, היו ברמלה בזמן מסעו, לערך250 – 300 משפחות יהודיות שהן, פחות או יותר, 1200 נפש. בעכו, הבירה הכלכלית של הממלכה, מצא בנימין "כמו מאתיים יהודים". כך גם בקיסריה ובאשקלון, שבה התגוררו, בצד 200 משפחות רבניות, גם ארבעים משפחות קראיות. בטבריה, בירת נסיכות הגליל, נמנו כחמישים יהודים וכך גם בעלמה.[189]  רק בצור, בה חיתה קהילה מבוססת לפני הכיבוש הצלבני       ב-1124, קהילה שלא נפגעה מכיבוש זה ואף גדלה, מצא בנימין יותר יהודים מאשר ברמלה: כחמש מאות.[190]  אם אכן נמצאו 300 משפחות יהודיות ברמלה, מדובר בקהילה השניה בגודלה בין קהילות הארץ.
    קשה להעריך מה היה מקורם של בני הקהילה ומדוע התרכזו ברמלה דווקא. יתכן שהסיבה לכך היתה
    האיסור על מגורי יהודים בירושלים. רמלה היתה העיר הקרובה ביותר לירושלים ואולי בשל כך משכה
    אליה יהודים. 
    לדעת ארליך התגוררו מוסלמים ברמלה והתרכזו סביב המסגד הלבן.[191]  אלא שאזור המסגד לא היה מיושב אז, והאזור כולו היה עדיין גל חורבות בשל ההרס שגרם הרעש של שנת 1068, כפי שניתן ללמוד הן מדברי בנימין מטודלה שנזכרו לעיל והן מן העובדה שאין רצף קרמי במקום בין קרמיקת המאה ה-י"א שקדמה לחורבן, לבין הקרמיקה הממלוכית המועטה שנמצאה במקום. אין כל עדות להתיישבות במקום במאה הי"ב.[192]  אין כל ראיות חד משמעיות לכך שמוסלמים התגוררו בכלל ברמלה במהלך המאה ה-י"ב. זו אפשרות סבירה אמנם אך ודאי שאינה בטוחה. ארליך מסתמך על דניאלה טלמון-הלר המביאה מקור שחי בשנים 569 – 643 / 1173 – 1245, המספר עלילותיו של שיח' חנבלי עושה נפלאות, בשם שעיב אל מקפע.[193]  אולם אין כאן, להערכתי, ראיה ברורה. הסיפור הגיע לכותב הטקסט דרך שרשרת מוסרים (אסנאד), שאין ברור כלל מתי החלה. טלמון הלר עצמה מסרה לי בע"פ, שלהערכתה מדובר במסורת שנולדה במאות ט' – י'. עם זאת אין מניעה להניח קיומו של יישוב מוסלמי בעיר, אך אם חיו מוסלמים ברמלה, סביר שהם גרו בין חומות העיר ולא בחורבות שהותיר הרעש הגדול באיזור המסגד הלבן.
     
    מבנים צלבנים בעיר

    הכנסייה הגדולה היא המבנה היחיד ברמלה שניתן להוכיח ללא ספקות את בנייתו בידיים צלבניות. פרט לה, יש מבנה אחד בלבד ברמלה, שיתכן שראשיתו במאה הי"ב. זהו המנזר היווני, המוקדש כיום לגיאורגיוס הקדוש, מבנה שיתכן שהוקדש בעבר, ליוסף הרמתי.[194]  השלב הקדום במבנה מזכיר את מאפייני הבנייה של כנסיות צלבניות בעזה. את שלב הבנייה השני מגדיר פרינגל כ"פוסט מדיאבלי". השלישי מתוארך למאה הי"ט.[195]  קשה להעריך את מראה המקום במאה הי"ב. קודם לשיפוץ במאה הי"ט
    עמד במקום מבנה עלוב למדי, לפי עדותו של גרן.[196]
    ארליך משער שהכנסייה הארמנית, העומדת בסמוך למנזר היווני, גם היא ראשיתה בתקופה הצלבנית.[197]
    קשה להוכיח או להפריך זאת. מבחינת סגנון החלקים הנראים לעין בכנסייה זו, ספק רב אם יש בהם דבר מה שנבנה קודם לימי הממלוכים. ארליך סבור גם שהאכסנייה הפרנציסקנית (מנזר יוסף ונקדימון)
    הנוכחית, עומדת במקום בו נצבה אכסנייה גם בתקופה הצלבנית.[198]  גם לכך אין ראייה כלשהי.
     
     מעמדה של רמלה במאה ה-י"ב

    מאז נוסדה, במאה ה-ח' היתה רמלה המרכז הפוליטי, הצבאי, המנהלי והכלכלי, החשוב בארץ. שווקיה שקקו ומלומדים נהרו אליה. עד כמה השתנה מעמדה תחת ידי הפראנקים? 
    לדברי משה שרון "הכיבוש הצלבני שימר אותה [כעיר מרכזית], בהכירו את חשיבותה הכלכלית העצומה".[199]  קשה לקבל את דעתו. לקראת סוף המאה ה-י"א, לאחר חורבנה ברעש, ירדה רמלה למדרגת עיר שדה. העיר החדשה שהקימו התורכמנים ליד חורבות קודמתה, היתה פחותה הן במידותיה והן בחשיבותה. מאז 465 / 1073 הייתה ירושלים בירת הארץ. הפאטמים לא טרחו להגן עליה ב-1099.  אין עדות כלשהי שהפראנקים טרחו לבצר אותה. בעוד שיפו, אזור, לטרון, יאלו ומקומות סמוכים נוספים ובוצרו, הוזנחו ביצורי רמלה. גם אין ראיה כלשהי שהצלבנים ייחסו לה חשיבות כלכלית, כטענת שרון.
    רמלה היתה רק נחלה שולית, בתחילה בדומין המלכותי ואחר כך ברוזנות יפו. גם כאשר הייתה לסניוריה עצמאית לא נמנתה על החשובות שבנחלות האצילים הצלבנים. מרבית הנוסעים ועולי הרגל התעלמו מקיומה. ניתן אולי לייחס לעיר חשיבות מסויימת משום שהיתה לימים חלק מנחלת משפחת איבלין; אלא שרמלה עברה לידי האיבלינים כתוצאה מקשר נישואין, ולפחות עד מותה של הלויס, בתו של בלדוין מרמלה, לא היתה רכושם. רק צאצאי הלויס, שהשתייכו לבית איבלין, יכלו לראות בה נחלה שלהם. אולם העובדה שזכו בעיר אינה מעידה שחשיבותה עלתה, גם אם שניים מן האיבלינים שלטו בה, בעשור האחרון של המאה ה-י"ב (בלדוין ובליאן) מלאו תפקיד חשוב במערכה האחרונה בתולדות ממלכת ירושלים הראשונה; למעמדם זה לא היה קשר כלשהו לרמלה. ז'אן מאיבלין, כותב האסיזות, החזיק בה במאה הי"ג, אולם מרכזו היה ביפו. רמלה הפראנקית הייתה עיר בשולי הדרך שמעמדה אבד לה.
     
    מול האיובים: מ"יום רמלה" עד קרני חיטין.

    בשנת 1174 הלכו לעולמם שליט סוריה נור אל דין זנגי בן זנגי ומלך ירושלים, אמלריך. עם מותם החלו
    שנויים מרחיקי לכת מתחוללים, הן במדינה הצלבנית והן במרחב המוסלמי סביבה. קצינו המורד של נור אל דין, הכורדי צלאח אל דין יוסף, השתלט אחר מות אדוניו על מצרים, סוריה ועל ערים בג'זירה ותוך 11 שנה כיתר את המדינות הצלבניות בטבעת מוסלמית. משאבי כח אדם והמקורות הכלכליים שעמדו לרשותו עלו לאין ערוך על אלה שיכלו שליטים מוסלמים לפניו להעמיד. מנגד, מות אמלריך החמיר את מצבם של הפראנקים. בנו ויורשו, בלדוין ה-IV, היה מצורע, כאשר עלה לשלטון בגיל 13, וימיו היו ספורים. בחצרו התחוללו מאבקים על השליטה בפועל בממלכה. 
    צלאח אל דין, שנזקק להכרה בשלטונו, בחר במלחמה נגד הפראנקים ובססמת הג'האד, כדרך להשגת
    הלגיטימיות הנדרשת. המאבקים בחצר הצלבנית הקלו עליו מאד את משימתו. כבר ב-566 / 1170 ערך פשיטה עמוקה לתוך השטח הצלבני, במהלכה הגיעו כוחותיו עד סביבות רמלה. שבע שנים מאוחר יותר, ב-573 / 1177 "אסף עימו חיילים רבים ומחנות עצומים (עסאכר כת'ירה וג'נוד ע'זירה)"[200]  וצר על אשקלון. המלך המצורע אץ אל העיר – ונלכד בין חומותיה. המדינה נשארה כמעט ללא מגן. צבאות הסלטאן פשטו על הארץ, "ובזזו ולקחו שבויים, הרגו, שרפו ופשטו על המחוזות ההם... ובא צלאח אל דין אל רמלה".[201]  כאשר התקרב צבאו נמלטו תושבי רמלה ליפו ולמיראבל. קבוצת חיילים, בראשות ממלוכ ממוצא ארמני בשם אל ג'אולי,[202]  נכנסה לעיר והציתה את בתיה. לאחר מכן המשיך אל ג'אולי ללוד והחריב את כנסיית גיאורגיוס הקדוש.
    בעוד צבאותיו של צלאח אל דין פושטים על רמלה וסביבתה, חמק המלך בלדוין ה-IV מאשקלון הנצורה. ביפו הצטרפו אליו כוחות, ששבו מן הצפון, ובעזרת תגבורת זו תקף, ב-25.11.1177, את הסלטאן.  האחרון נתפס בלתי מוכן, ככל הנראה לרגלי תל גזר (Montgisard). צבאו הוכה ורבים מלוחמיו נהרגו. מפלה זו, הקשה מכל התבוסות שנחל צלאח אל דין, נזכרה עוד שנים רבות בפי המוסלמים כ"יום רמלה".[203]  לאחר נצחונו הגדול של המלך המצורע, שבו אנשי רמלה לעירם. נראה שהנזק שנגרם לבתיהם לא היה חמור מאד. ב-1180 עמדה מצודת העיר על תילה ומפקדה, הקסטלאן איג מפלאנדריה, אף חתם על מספר תעודות כמוכר קרקעות וכעד.[204]
    ההצלחה במערכה ליד רמלה לא הושיעה את ממלכת הפראנקים המתפוררת. בשבת, 24 לחודש רביע אל
    אאח'ר 583 / 4.7.1187, בקרב קרני חיטין, הוכו הצלבנים מכה ניצחת. המלך החדש, גי דה ליזיניאן, נפל בשבי ומרבית צבאו הושמד או נשבה. תוך זמן קצר נפלו מרבית ערי הארץ ומבצריה לידי צלאח אל דין – בדרך כלל ללא קרב.[205]  לאחר שהעביר לרשותו כמעט את כל נכסי הצלבנים בצפון הארץ, פנה הסלטאן דרומה. בדרכו לאשקלון נפלו לידיו גם ערי מרכז הארץ ומבצריה.
    "ציווה בבניית הג'אמע המבורך הזה"
    באוגוסט 1187 שבה רמלה לידיים מוסלמיות.[206]  "לאחר מכן חודש בנין המסגד הלבן (ג'דד עמארת אל ג'אמע אל אביץ')  בימיו של אל מלכ אל נאצר, צלאח אל דין, בידי איש המקורב לשושלת שלו ("רג'ל מן דולתִהִ") ושמו אליאס[207] בן עבדאללה, אחד מבני לוויתו של האמיר עלם אל דין קיצר, עין האמירים של השושלת הצלאחית, והיתה בנייתו בשנת 586 / 1190".[208]  כך מספר הקאצ'י הירושלמי, יליד רמלה, מג'יר אל דין. לנגד עיניו עמדה, קרוב לודאי, כתובת הבנייה המצויה כיום בקיר הצפוני של מתחם המסגד "הלבן", שזו לשונה: "בשם אללה הרחמן והרחום, זהו מה שציווה בבנייתו, הג'אמע המבורך הזה, איאס בן עבדאללה[209]  מן החלקה של האמיר עלם אל דין קיצר, ירחמהו אללה וירחם על כל מי שירחם עליו, שנת 586 / 1190 (הד'א מא אמר בעמארת הדא אל ג'אמע אל מבארכ איאס בן עבדאללה, מן חלקת אל אמיר עלם אל דין קיצר, רחמה אללה ורחם מן ת[ר]חם עליה, סנה סתה ות'מאנין וח'מסמאאה)".[210]  כפי שראינו סבר פרינגל שכתובת זו מדברת על הסבת הכנסייה הצלבנית למסגד ועמדה במקור בקיר המסגד הגדול, וקבע שהמסגד "הלבן", שנהרס כליל ברעש של 1068, הוקם מחורבותיו רק בימי הסלטאן הממלוכי ביברס.[211]  כבר הראינו שאין כל בסיס לטענה זו וכי הסבת הכנסייה למסגד התרחשה רק בסוף המאה הי"ג.
    פרינגל ביסס את טענתו על דבריו של ל"א מאייר שטען שהכתובת אינה מדברת על המסגד "הלבן",  משום שהיא נחקקה בכתב גס, שהיא מזכירה תיקונים ולא בנייה חדשה וכי האיש שציווה על הבנייה נמוך בדרגתו ואין להניח קיבל על אחריותו שיקום מבנה חשוב כמסגד ההסטורי של רמלה. לפיכך הוא קובע כי הכתובת הובאה למתחם המסגד "הלבן" "מבניין כלשהו בעיר".[212]
    אלא שדבריו של מג'יר אל דין וראיות נוספות מלמדות אחרת: בכתובת מדובר על בנייתו של "ג'אמע", כלומר מסגד התכנסות ציבורי. רק שני מסגדים ברמלה נקראו כך: המסגד "הלבן" והמסגד הגדול
    (אל ג'אמע אל כביר, ג'אמע אל עמרי}, הלא הוא הכנסייה הצלבנית לשעבר. שאר בתי התפילה המוסלמים
    ברמלה כונו "מסג'ד (רבים: מסאג'ד)".[213]  האפשרות שהכתובת מקורה במסגד הגדול סבירה עוד פחות מזו שהיא עוסקת במסגד הלבן – ולו רק מן הטעמים של מאייר עצמם. אם לא היתה כתובת זו ראויה למסגד הלבן, שהפך שני בחשיבותו במהלך התקופה הממלוכית, ודאי לא היתה הולמת את המבנה שהיה למסגד הראשי של העיר. עצם השימוש במילה "ג'אמע" מלמדת שמדובר במבנה מרכזי וכי אין לקבל את דברי מאייר שהכתובת הובאה מ"בניין כלשהו בעיר". זאת ועוד: מאייר אינו מציג טעם הגיוני ללקיחת כתובת מ"בניין כלשהו" וקביעתה דווקא בתחום המסגד ההסטורי. הראיות שבידינו מוכיחות את ההפך המוחלט.
    אומר מפורשות שמדובר במסגד הלבן. פרינגל סבור שקביעתו של מג'יר אל דין שהוא מקורה בכתובת שבימיו (סוף המאה ה-ט"ו) אכן נמצאה כבר באתרה הנוכחי.[214]  עיון מדוקדק בדבריו של השופט הירושלמי מלמדים שהיו לו, קרוב לודאי, מקורות נוספים פרט לכתובת. הוא מוסר שהאיש שציווה על הבנייה, איאס (אצלו: אליאס) בן עבדאללה, היה מקורב לשושלת של צלאח אל דין("רג'ל מן דולתה"), עובדה שאינה נזכרת בכתובת. בכתובת לא נזכר תוארו של עלם אל דין קיצר, מפקדו של הבנאי, "עין האמירים (עין אל אמראא)". מג'יר אל דין הוא היחיד היודע לספר זאת. מדבריו עולה גם שאין מקום להשערתו של מאייר, לפיה  הבונה "היה כנראה סמל או בד"א (בעל דרגה אחרת – כלומר נמוכה אף יותר) ועל כן אינו נזכר במקורות ההסטוריים הערבים העומדים לרשותנו".[215]  איאס נמנה על ה"חלקה". משמעותו המקורית של ביטוי ערבי זה הינו "מעגל לומדים", אך במאה הי"ב השתנתה הוראתה לחלוטין. ב-1174 הקים צלאח אל דין יחידה מובחרת שבה  שרתו, כמשמר אישי שלו, מיטב הלוחמים והאישים הקרובים לו ביותר.[216]  איאס בן עבדאללה היה לפיכך ממבחר אנשיו של הסלטאן ולא 'סמל או בד"א'.
    גם טענתו של מאייר, שהמילה "עמארה" משמעותה שיקום מבנה קיים ולא בנייה חדשה מן היסוד, אינה מוכיחה דבר. שיקום מבנה או מכלול שנהרס כליל אף הוא בגדר "עמארה". הקמת העיר חדשה, בסמוך לרמלה ההרוסה, ב-1072, כונתה "עמארה".[217]  הסבת הכנסיה הצלבנית למסגד הוגדרה אף היא "עמארה".[218]  הרמז של מאייר, כאילו יוחד מונח זה למבנים פחותי ערך, אינו מדוייק. שיקום מבנים מרכזיים וחשובים בכל העולם הערבי, הוגדר בכתובות הנצחה "עמארה". שם הפועל "אנשאא", אליו רומז מאייר, כאילו הוא מציין בנייה של מבנה חשוב, מיוחד לבנייה במקום בו לא התקיים מבנה קודם כלשהו. חידוש המסגד ההרוס, במקום בו עמד בעבר, נופלת בהחלט בהגדרה "עמארה" ולא בהגדרה "אנשאא".
    וחשוב מכל: יש בידינו ראיה שהכתובת מנציחה דווקא את שיקומו של מבנה הסטורי זה. ב-1336 ביקר ברמלה הנוסע המע'רבי אל בלוי שסיפר: "נכנסתי בתוכה למסגד ההתכנסות (אל מסג'ד אל ג'אמע) הגדול... והוא הנודע כ'מסגד הלבן'... ובשער המסגד הנזכר שני תאריכים החקוקים בשיש. הקדום שבהם והתמציתי מביניהם הוא זה האומר:... 'זה מה שציווה את בניית הג'אמע המבורך הזה איאס עבדאללה בן כבוד האמיר עלם אל דין קיצר ירחם עליו אללה וירחם על מי שיתפלל עליו, שנת 586".[219]  יש להדגיש מספר נקודות בעדות זו: לדברי הנוסע נמצאה הכתובת בשער המסגד, שער ששוב אינו קיים היום. מציאותה בשער היא רמז ברור שזה היה אתרה המקורי. נקודה שנייה היא השיבושים שבנוסח המועתק. איאס הפך, אצל אל בלוי, להיות בנו של עלם אל דין קיצר והשתייכותו לחלקה נשמטה. דווקא השיבושים מלמדים כמדומה שהתיאור אותנטי, שכן לו הועתקה הכתובת ממקור ספרותי, סביר שהנוסח היה מדוייק יותר. דברי עד ראיה זה הם הוכחה חד משמעית שהכתובת  עוסקת בשיקומו של "המסגד הלבן", וכי הוא נבנה מחדש, על חורבות המסגד הקדום במהלך הפרק הקצר של השלטון האיובי ברמלה, בידי אישיות מקורבת ביותר לצלאח אל דין.[220]
    תאריך בניית המסגד בא לידי ביטוי בסגנון הבנייה: האומנות המרכזיות; הקשתות המחודדות; הכרכוב ממנו יוצאות הקשתות; המתמכים המחזיקים את קירות המבנה; כל אלה דומים להפליא לאמנות, לקשתות, לכרכובים ולמתמכים שבכנסייה הצלבנית, עובדות המתארכות גם הן את בניית המסגד למאה הי"ב.
     
    "עין האמירים"

    עלם אל דין קיצר הנזכר בכתובת, מפקדו של איאס בן עבדאללה, היה ממלוכ ממוצא תורכי. הוא נמנה על מפקדיו הבכירים של צלאח אל דין. בעת בניית מסגד רמלה הוא היה מושל אשקלון, תפקיד בעל חשיבות רבה, בשל מקומה האסטרטגי של עיר זו. רמלה היתה כפופה אז לאשקלון. חידוש מסגד רמלה היה בתחום אחריותו ויש להניח שהוא שמינה את איאס בן עבדאללה כאחראי לבנייה.
    אין מידע על הסיבות להחלטה לכונן מחדש את המבנה ההרוס, מה גם שהוא ניצב אז מחוץ לתחומי העיר. יתכן שחידוש המסגד קשור בעובדה שברמלה בסוף המאה ה-י"ב לא היה מסגד כלשהו. הצורך להקים מסגד עלה בקנה אחד עם מגמה מוכרת אצל צלאח אל דין: הרצון לחדש מבנים מוסלמים מפורסמים, בשטח ששוחרר מידי הצלבנים. שיקום מבנים אלה היה חלק מנסיונו של הסלטאן להשיג לגיטימיות. המאמץ להוכיח את דבקותו באסלאם ובקודשיו דחף אותו לחדש ימי אתרים אלה כקדם. יתכן שהיה זה צלאח אל דין עצמו, שהורה לאמיר שלו לקומם מחורבותיו את מסגד רמלה. קימומו של המסגד הלבן ברמלה, ששמו נודע לתהילה בין המוסלמים, יכול היה ללמד על דבקות הבונים באמונתם ולזכותם בתהילה וכבוד.
    חודשים ספורים אחרי שהושלם שיקום המסגד החרב שבו הפראנקים לרמלה ובוניו נמלטו ממנה.
     
    לב הארי נגד המנצח

    נפילת ארץ הקודש וירושלים לידי המוסלמים עוררה תגובה חריפה באירופה. הקריאות לשחרור הקבר הקדוש שאבד, עוררו את מלכי אירופה החשובים לצאת למסע הצלב המכונה השלישי. ב-12.7.1191 נפלה עכו לידי הפראנקים. לאחר מנוחה יצא צבאם לכיוון ירושלים ובראשו מלך אנגליה, ריצ'ארד. בראשית ספטמבר היכה הכח הצלבני את צבא צלאח אל דין ליד ארסוף. הסלטאן המובס נסוג לרמלה וחנה בה "מדרום לכנסייה".[221]  במועצת מלחמה שערך במקום המליצו לו קציניו להחריב את ביצורי אשקלון משום ש"אם ירכשו הפראנקים את אשקלון יעשוה בסיס לתקיפת ירושלים ולניתוק הדרך
    למצרים".[222]  
    בינתיים קרבו הצלבנים לעיר: "ביום ד', יום כל הקדושים, רכב המלך ריצ’ארד במישורי רמלה וגילה במקרה סיור תורכי. הוא הסתער וגרם למנוסת החיילים, תוך שהוא פוגע בחלקם וכורת את ראשו של מפקד תורכי בכיר... הצבא התורכי חנה ברמלה, משם תקפו אותנו לעיתים קרובות... (כעבור 15 יום) תקף המלך וצעד עד שהגיע לקרבת רמלה... מה שגרם לצלאח אל דין להורות על נסיגה, שכן הוא לא העז להתמודד עם המלך. משום כך הוא הסיג כוחותיו לכיוון דארום".[223]
    בכניסתם לעיר גילו הפראנקים שהשליט האיובי החריב את מצודת העיר.[224]  אישור לכך מצוי גם במקורות הערבים: "(לאחר) שחרבה אשקלון, נסע צלאח אל דין ממנה... ובא אל רמלה והחריב את מבצרה (וח'רב חצנהא)", מספר האחד;[225]  "נמסר שהסלטאן אל מלכ אל נאצר צלאח אל דין הרס את מצודתה (והדמַ קלעתהא)... ברמצ'אן 587 / ספט' 1191", אומר אחר.[226]
    יאקות לבדו מציג גרסה שונה: "גאל אותה צלאח אל דין יוסף בשנת 583 מידי הפראנקים והחריב אותה
    (את העיר) מפחד הגעת הפרנקים אליה בפעם אחרת, בשנת 587".[227]  נראה שזהו ניסיון להסביר מדוע
    נראתה העיר בזמנו (622 / 1225) כתל חרבות במרבית שטחה: "רמלה – עיר גדולה שהיתה בפלסטין... והיא חרבה כעת (מדינה עט'ימה בפלסטין... קד ח'רבת אלאן)".[228]
    ההריסות אליהן מתכוון הכותב הן, לפי תאורו, חורבות העיר הגדולה, זו שנמחקה ברעש של 1068. נראה שהוא ערבב ביניהן לבין הידיעה על הרס מצודת רמלה בידי הסלטאן. רמלה, באתרה החדש, לא נהרסה ונותרה על עומדה גם אחרי נסיגת המוסלמים. יאקות עצמו מאשר זאת במקום אחר: "אולם כיום יש ברמלה חבורה של פראנקים (המתגוררים בה) והיא בידיהם עד היום (אלא אן באל רמלה קום מן אל פרנג' והי בידיהם אלא אלאן)".[229]  מכאן שלא את העיר כולה הרס צלאח אל דין, אלא את מצודתה בלבד.
    למרות הגנתה הבלתי מספקת,[230]  קבעו ריצ’ארד ואנשיו את רמלה לבסיסם. הם בילו בה שלושה
    חודשים קודם ש"יצאו ממנה, בשלושה בד'ו אל קעדה (587 / 26.12.1191) לתקוף את ירושלים... ובאו הפראנקים מרמלה אל לטרון (אל נטרון)... והיתה מלחמה ביום לבין המוסלמים... בעשרים בד'ו אל חג'ה
    (12.1.1192) שבו הפראנקים לרמלה והיתה סיבת שובם שלא יכלו לנוע, כפי שרצו, מן המישור (לירושלים)".[231]  
    הכישלון פגע במוראל בקרב הפראנקים, אך גם כוחו של צלאח אל דין הותש. "זמן לא רב לאחר מכן כתב צלאח אל דין למלך, שאם רצונו לעזוב לארצו שלו, יעשה עימו שביתת נשק ואף ישיב לו חלק מן הממלכה שכבש מידי הנוצרים".[232]  ריצ’ארד דחה את ההצעה. אולם בפרוס הקיץ, "הגיעו שליחים ומכתבים אל המלך ריצ’ארד שהודיעוהו כי מלך צרפת משתלט על אדמותיו (שבצרפת) ויתרה מזאת, שאחיו ג'והן, נמצא באנגליה והוא מכריח את הערים והטירות ואת כל הממלכה להשבע לו אמונים. כאשר שמע זאת המלך הוא החל דואג. הוא ניסה להשיג מצלאח אל דין שיחדש את הצעתו שהציע קודם לכן, אך לא הצליח".[233]  הסלטאן, ער למצוקתו של ריצ’ארד, הציג דרישות נוספות ובהן הריסת אשקלון דארום ויפו ושהערים רמלה, לוד, יבנה ומג'דל יבא (מיראבל) "יחזרו לידיו ואילו הפראנקים יסתפקו ביפו (המפורזת), ארסוף, קיסריה, חיפה, עכו". ריצ’ארד נדרש לוותר על דרישתו לקבל את נצרת וציפורי.[234]
    המו"מ הקשוח הסתיים בפשרה, לפיה יחזיקו שני הצדדים במשותף בשטחי המחלוקת. ב-22 בשעבאן
    588 / 2.9.1192 "נקבעה שביתת הנשק (וקעת אל הדנה) בינו (של הסלטאן) ובין הפראנקים... ועברה (רמלה) אליהם עם אדמותיה וחלקו את לוד ואת רמלה ביניהם".[235]
     
    בשולי ממלכה זעירה


    לאחר חתימת החוזה יצא ריצ'ארד את הארץ. כעבור חצי שנה מת צלאח אל דין. ממלכתו התחלקה לשורה של נסיכויות, שנשלטו בידי בני משפחתו. בין השליטים לבית איוב פרצו מאבקים. ב-1196 הצליח אחיו של צלאח אל דין, אל מלכ אל עאדל סיף אל דין, להכניס גם את א"י לתחומי שלטונו.
    כל עוד שלטו בניו של צלאח אל דין בדמשק ובקאהיר נשמר ההסכם ורמלה נשלטה בידי שני הצדדים במשותף, "עד אשר השתלט אל עאדל ופסק ההסכם".[236]  ב-593 / 1197 חזרה רמלה לשלטון בית איוב. אולם אל מלכ אל עאדל היה טרוד במלחמות עם בני משפחתו והתקשה לשמור על נחלותיו. ב-601 / 1204 ניצל זאת המלך הצלבני, אמרי דה ליזיניאן, והחזיר לידיו את צידון, נצרת ואת רמלה.[237]  פרק השלטון האחרון של הצלבנים בעיר החל. רשמית נותרה העיר בשלטון משותף עד 1229, ומוסלמים, שככל הנראה שבו לעיר אחרי 1187, המשיכו להתגורר בה.[238]
    מספר התעודות מימי הממלכה השניה המזכירות את רמלה, זעום. ב-1196 זכו הטבטונים למספר בתים ואדמה ברמלה.[239]  בינואר 1218 אושרו לנזירים האורתודוכסים ממנזר תאודוסיוס הקדוש באבו דיס הקצאות באדמות רמלה (apud Ramlam terras) מידי האפיפיור הונוריוס ה-III.[240]  כעבור תשע שנים אישר יורשו, גריגוריוס ה-IX את זכויות בישוף בית לחם באדמות רמלה.[241]  נראה שהאדמות ברמלה הועברו לבישוף משום שנחלותיו המקוריות היו עתה בידיים מוסלמיות.
    בהסכם יפו-תל אל עג'ול, בין הקיסר פרידריך ה-II, לאל מלכ אל כאמל, השליט האיובי של מצרים, (ובהמשך גם של דמשק), זכה לאישור רשמי שלטון הפראנקים ברמלה, שהיתה לתחנה בפרוזדור שהוליך מיפו לירושלים ובית לחם. חמש עשרה שנה אחר כך, קלטה רמלה את שארית הישוב הפראנקי בירושלים, שאנשיו נטבחו בידי הח'וארזמים, באוגוסט 1244. זמן קצר לאחר מכן הובסו הצלבנים בקרב הרביה (Forbie), מדרום לאשקלון,[242]  ומרבית כוחם הושמד. דרום הארץ נכבש בידי הסלטאן האיובי אל מלכ אל צאלח איוב. רמלה שבה להיות עיר גבול.
    ב-1250 יצא מלך צרפת, לואי ה-IX ("הקדוש") למסע צלב כושל. נסיונו לכבוש את מצרים נכשל, בזכות לחימתם האמיצה של קצינים ממלוכים מגדוד ה"בחריה" שטופח בידי אל מלכ אל צאלח איוב. הסלטאן עצמו הלך לעולמו זמן קצר קודם לכן. בנו, תוראן שאה, שירש את אביו המת, נרצח בידי מפקדי הגדוד הממלוכי. רוצחיו השתלטו על מצרים וכך החל פרק בן 267 שנה של שלטון הקצונה הממלוכית.
    מלך צרפת, שנפל בשבי הממלוכים, שוחרר תמורת כופר רב ובא לא"י. בארבע שנות שהותו בארץ, ניסה לחזק את המדינה הצלבנית המתפוררת. הניסיון לא עלה יפה. ב-1252 הוזעק לרמלה, שם נקלע כוח של אבירים לאזאריטים לקרב קשה והושמד. לואי, שחש לעזרת המותקפים, נקלע לקרב קשה בו זכה לבסוף.[243]  היה זה הניצחון הצלבני האחרון, אי-פעם, ברמלה. גורל הפראנקים נחרץ: "ונותרה (העיר) בידיהם עד אשר כבשה אדוננו הסלטאן אל מלכ אל ט'אהר רכן אל דניא ודין ביברס אל צאלחי, בשנת (שש מאות) שישים וארבע / 1266(ובקית פי אידיהִם אלא אן פתחהא מולנא אל סלטאן... פי סנה ארבע וסתין)".[244]
     
    סיכום

    רמלה ירדה מגדולתה עוד קודם לכיבוש הצלבני. ביוני 1099 נכנסו הפראנקים לעיר קטנה, שביצוריה היו בלתי מספקים ומושליה לא ראו טעם להתאמץ ולהחזיק בה. גם אדוניה החדשים לאהתאמצו לשפר את יכולת ההגנה שלה. ביצוריה נפלו מאלה של ישובים פראנקים אחרים, למרות שחשיבות השליטה ברמלה הוכחה פעם אחר פעם, במערכות שונות במהלך המאה ה-י"ב. אין כעובדה זו ללמד עד כמה ירד מעמדה. העיר החשובה בסביבתה היתה יפו. גם כאשר נוצרה הסניוריה העצמאית סביב העיר, היא מעולם לא נמנתה על החשובות ובעלות המשמעות מבין הנחלות הפאודליות. שרידי התקופה הצלבנית, שנותרו ברמלה, דלים. מבנה אחד נותר בשלמותו: כנסייה רחבת ממדים, מן הגדולות שנשארו מתקופה זו. מבנה זה הוסב – קרוב לודאי שבמחצית השניה של המאה ה-י"ג – והיה למסגד. יתכן ששרידים נוספים מן המאה ה-י"ב השתמרו במנזר היווני-אורתודוכסי העומד כיום בעיר.
    במאה זו הוענקו אדמות ובתים במרחב רמלה למוסדות דתיים ולמסדרי האבירים. בעיר עצמה לא צמח גוף
    או מוסד בעל חשיבות כל ימי שלטון הצלבנים. אוכלוסיית העיר הורכבה מתערובת של פראנקים, נוצרים
    מקומיים ויהודים. אין זה ברור אם גם מוסלמים נמנו אז על תושביה.
    העיר ידעה מאבקים קשים ועברה פעמים מספר מיד ליד. פעמים מספר נפגעה קשה. ב-1191 נחרב הביצור העיקרי שלה, מצודתה, ולא נבנה עוד. כמו ב-1099, כך גם במערכות שהתחוללו אחרי כן, העדיף, בדרך כלל, הצד השולט בעיר, שלא להתעקש על הגנתה.
    בסוף המאה נקבע תקדים מעניין: רמלה ולוד נמצאו, תקופה מסוימת, תחת שלטון משותף, פראנקי-איובי. הסדר זה, מכל מקום, לא החזיק מעמד זמן רב. במאה הי"ג שבה העיר לשליטה פראנקית בלעדית. מעט מאד ידוע על שהתחולל בה באותן שנים.
    על אף היותה מרכז נחלה, הרי שביצוריה הדלים של רמלה, מעמדה הנמוך במדרג הנחלות הצלבניות, הקלות בה ויתרו שליטים שונים על הגנתה והידיעות המועטות ששרדו אודותיה במקורות –  מלמדים כמה פחותים היו ערכה ומעמדה בתקופה הצלבנית.

    [1] כך למשל: ג'ודה, צ.א.ד., מדינת רמלה מנד' נשאאהא חתא עאם 492 / 1099, בירות 1986, 25 – 31; לוז, נ., "רמלה האמיית - חידוש עירוני בארץ ישראל- היבטים גיאוגרפיים  הסטוריים", קתדרה 79, (1996), 22 – 52;
    גת ש., העיר רמלה בימי הביניים, (חיבור לשם קבלת  התואר "דוקטור לפילוסופיה"), רמת-גן תשס"ד 10 – 258.
     
    [2]  הבולטים ביניהם: ארליך, מ., ערי פנים הארץ בארץ ישראל במאה הי"ב, (חיבור לשם קבלת  התואר "דוקטור לפילוסופיה"), רמת-גן תש"ס, 133 – 150;
    Mayer, H.E., “The Origins of the Lordship of Ramla and Lydda in the  Latin Kingdom of Jerusalem”, Speculum, 60:3 (1985), 537 – 552.
    [3] גת (לעיל, הערה 1), 260 – 297.
     
    [4] מידע שנמסר לי בע"פ ע"י החופרת, חגית טורגה.
    [5]          Alberti Aquensis, “Historia Hierosolymitana”, RHC Hocc.( Recueil des Historiens des Croisades –  Historiens Occidentaux) Paris 1844 – 1895, IV,5:42, pp 460 –  461; William, Archbishop of Tyre, A History of the Deeds Done beyond the Sea, tr. by E.A. Babcock & A.C. Krey, New York 1943, I, 7:12 pp 332 – 332.
                                
    [6] Fulcher of Chartres, A History of the Expedition to Jerusalem, tr. by H. S. Fink, Knoxville    1969, 1:12:15 pp115.
     
                           [7]  Guibertus Novigentis, “Gesta Dei per Francos”, RHC Hocc. VII,  207; Gesta    –            Francorum et Aliorum Hierosolimitanorum,. ed. H. Hagenmeyer , Heidelberg 1890,36:4. English tr. by R. Hill, London 1962 446; Baldricus episcopus Dolensis, “Historia
    Jerosolimitana”, RHC Hocc., IV,96.
                                
    [8] ויליאם מצור (לעיל, הערה 4),  10:12, ( בתרגום האנגלי: I, 438 – 439). עם זאת טענתו של ויליאם על כך
      שהעיר נעדרה ביצורים אינה מדוייקת וראו על כך להלן.
     
    [9] על רעידת האדמה ותוצאותיה ראו : גת (לעיל, הערה 1),  52 – 63.  
    [10]   גיבר מנוז'אן (לעיל, הערה 7), 7:25 (אנגלית: 207).; פולקו משארטר (לעיל, הערה 6), 1:15:12
         (אנגלית: I, 115). גם הנוסע  היהודי בן הזמן, בנימין מטודלה, סבר שזה היה מקום קבורתו של שמואל
     
      [11] "ולאבן מרים ולאמהֻ ג'עלנא איּה ואוינהומא אִלא רבוה ד'את קראר ומעִין (ולבן מרים ולאמו נתנו ויתן להם
         מקלט על רמה [=מקום נישא] אשר שם בטחון ומעין". דיון על זיהוי רמלה בידי פרשני האסלאם כמקומה של
         הרמה ראו: גת (לעיל, הערה 1),  200 – 203. 
     
    [12]    מלמד, ע"צ, ספר האונומסטיקון לאבסביוס, ירושלים, תש"י, 16. אבסביוס התכוון, ככל הנראה לכפר הנקרא
          כיום רנתיס הנמצא במרחק אוירי של 6 ק"מ מלוד.
     
    [13]              “A Work on Geography”, Wilkinson J. with Hill, J. & Ryan W.F. (eds.), Jerusalem Pilgrimage – 1099 – 1185, London 1988, 205.
     
     
    [14]  ספר מסעות של רבי בנימין ז"ל, עורך מ"נ אדלר ניו-יורק תרפ"ז, כ"ח. 
     
    [15]    על פרשה זו ראו: גת (לעיל, הערה 1), 255 – 256.
    [16]  "מסעו וחוויותיו של הנזיר החוטא זוסימה, דיאקון של מנזר סרגיי", י. רבא, ארץ-ישראל בתיאורי נוסעים
         רוסים, ת"א תשמ"ז, 105. 
     
    [17] Raymond d'Aguiliers, Historia Francorum qui ceperint Jerusalem, eds. J. H. Hill & Laurita L. Hill, Philadelphia 1968, 136.
     
    [18] פולקו משארטר(לעיל, הערה 6), 1:15:30 (I, 115).
     
    [19] גיבר מנוז'אן (לעיל, הערה 7), 7:25, (207).
     
    [20]  אלברט מאאכן (לעיל, הערה 5),  5:42.
     
    [21]  ויליאם מצור (לעיל, הערה 4), 10:12 (I, 439). על הבישוף רובר ראה גם דברי אלברט מאאכן (לעיל, הערה
        5),  5:42, 461.
     
    [22] גם המצודה בירושלים, בה ישב חיל המצב הצלבני נקראת במקורות arx.
     
    [23]  Edbury P.W. & Rowe, J.G., William of Tyre – Historian of the Latin East, Cambridge         1988, 44 – 58.
     
    [24] אבן מיסר, תאג' אל דין מחמד בן עלי בן יוסף, אל מנתקא מן אח'באר מצר, (בעריכת מקריזי), מהדורת אימן
         פֻאאד, קאהיר 1981, 74.
     
    [25] לאחר שרמלה חרבה כליל, ברעש אדיר, בשנת 460 / 1068, (לעיל, הערה 9), היא הוקמה מחדש בשנת
       464 / 1072, בידי התורכמנים שהשתלטו אז על הארץ. המצור של שרף אל מעאלי יתואר בהמשך.
     
    [26] פולקו משארטר (לעיל, הערה 6), 2:15:2, (אנגלית: 163).
     
    [27] בחינה נרחבת של משמעות ה castrum, עליו מדבר ויליאם, ראה להלן, בדיון על פני העיר במאה הי"ב.
     
    [28] גסטה פראנקורום (לעיל, הערה 7), 39:6, 485 – 486; ויליאם מצור (לעיל, הערה 4), 9:9, (I, 394 – 395).
     
    [29] אלברט מאאכן (לעיל, הערה 5), 7:6-11.
    [30] המספרים לפי המקורות: פולקו משארטר (לעיל, הערה 6),  2:6 (150): 300 אבירים ו300 רגלים; אלברט
       מאאכן (לעיל, הערה 5),  9:6: 700 לוחמים בסה"כ; ויליאם מצור (לעיל, הערה 4),  10:12 (I, 439 – 440):
       260 אבירים ו900 רגלים. המקורות המוסלמים: אבן אל קלאנסי אבו יעלא חמזה, ד'יל תאריח' דמשק,
       מהדורת אמדרוז, ליידן-בירות 1908, 138 – 139: 1000 אבירים ו10,000 רגלים; אבן מיסר (לעיל,  הערה
        24), 68, 20,000 רגלים; מקריזי, , אחמד בן עלי, אתעאט' אל חנפאא באיאם אל אַאִמה אל פאטמיין אל
       ח'לפאא, III, עורך מ.ח.מ אחמד, קאהיר, 1393 / 1973, 26: 20,000 רגלים.
     
    [31] פולקו משארטר (לעיל, הערה 6), 2:15:16 (164); 4- 7:3 (166); גיבר מנוז'אן (לעיל, הערה 7),  VII, 245.  
       הבולטים בין הממתינים ביפו היו אטיין, רוזן בלוא; איג הגדול, אחיו של מלך צרפת; איג ה-VI דה ליזיניאן;
       אטיין, רוזן בורגונדי וגודפרוא, רוזן ואנדום.
     
    [32] אבן מיסר (לעיל, הערה 24), 74; אבן אל קלאנסי (לעיל, הערה 30), 141;מקריזי, אתעאט', (לעיל, הערה 30),
        27.
     
    [33] פולקו משארטר (לעיל, הערה 6), 2:15:2, (163 – 164).
     
    [34] שם, 2:15:18, נאמר שמספר החיילים המוסלמים הגיע ל-20.000 איש, נתון מוגזם לבטח.
     
    [35] שם, 2:18 167– 169; גיבר מנוז'אן (לעיל, הערה 7), VII, 244 – 245; אלברט מאאכן (לעיל, הערה 5),  
       9:1; ויליאם מצור (לעיל, הערה 4), 22- 10:20 (I, 443 – 449). המקורות המוסלמים:אבן מיסר (לעיל, הערה
       24), 74; אבן אל קלאנסי (לעיל, הערה 30), 141; אבן אל את'יר, עז אל דין עלי בן אבו אל כרם מחמד אל ג'זרי,
       אל כאמל פי אל תאריח', בירות 1979 (צילום של מהדורת תורנברג 1864), 346, 364; מקריזי, אתעאט'
       (לעיל, הערה 30), 27. לפי מקור אחרון זה נערף ראשם של 400 שבויים.
     
    [36] ויליאם מצור (לעיל, הערה 4), 10:22, (I, 446).
     
    [37] אבן אל קלאנסי (לעיל, הערה 30),  146– 147;מקריזי, אתעאט' (לעיל, הערה 30), 35; אבן אל את'יר (לעיל,
       הערה 35), X, 394, שם הוא מוסר שהתגבורת שנשלחה מדמשק מנתה 1300 פרשים, בעוד שהפאטמים
       העמידו לקרב 5000 פרשים משל עצמם. מרבית הכח היה מורכב מבדוים.
     
    [38] פולקו משארטר (לעיל, הערה 6), 2:32:3 (185).
     
    [39]  המקורות הנוצרים ראו בנצחון מעשה ידי שמיים. ראה למשל: פולקו משארטר, שם, שם. תאורי הקרב במקורות
        מוסלמיים: אבן אל קלאנסי (לעיל, הערה 30), 141; אבן אל את'יר (לעיל, הערה 35), X, 394 – 395;
        מקריזי, אתעאט' (לעיל, הערה 30), 27.
     
    [40] אלברט מאאכן (לעיל, הערה 5), 10:10. על בלדוין, מפקד האבירים בקרב, להלן.
     
    [41] פראוור, י., הצלבנים – דיוקנה של חברה קולוניאלית, ירושלים תשל"ו, 172; Richard, J., “The Political   and Ecclesiastical Organization in the Crusader States”, History of the Crusades, V,
    193 – 252.
     
     
    [42] Prawer, J., Crusader Institutions, Oxford & New York 1980, 123.                                        
     
    [43] ויליאם מצור (לעיל, הערה 4),  7:12 (I, 332).
     
    [44] פראוור, מוסדות (לעיל, הערה 42), 113– 114, 116, 124.
     
    [45] מאייר, מקורות (לעיל, הערה 2), 539. עם זאת מאייר מקבל את דברי ויליאם על ביצור חלק מן העיר בידי
       הפראנקים, אף שאינם נזכרים במקורות בני הזמן. ראה על כך להלן.
     
    [46] שם, 540.
     
    [47] Tibble, S., Monarchy and Lordships in the Latin kingdom of Jerusalem, 1099-1291, Oxford & New York 1989, 42.
     
    [48] Pringle, D., The Churches of the Crusader Kingdom of Jerusalem, II, Cambridge 1998, 183.
     
    [49] מאייר, מקורות (לעיל, הערה 2), 542; טיבל (לעיל, הערה 47), 42 – 43; פרינגל, כנסיות (לעיל, הערה 48),
       183.
     
    [50] פולקו משארטר (לעיל, הערה 6), 2:15:4 (163– 164).
     
    [51] אלברט מאאכן (לעיל, הערה 5), 36- 7:30 526– 528.
     
    [52] שם,  14- 10:10, 635 – 638.
     
    [53] Röhricht, R.(ed.), Regesta regni Hierosolymitani (1097 - 1291), Innsbruck 1893/1904, , pp 12 – 13 doc. 57: quos dederant...Romanus et Balduinus ac terris domibus in civitate Rames;
    וראו גם:      Cartulaire général de l'Ordre des Hospitaliers de Saint-Jean de Jérusalem, ed. J. Delaville Le Roulx, Paris 1894 – 1906, doc. 20.
    [54] רגסטה (לעיל, הערה 53), 18– 19, תעודה 80. קארוקה – יחידת קרקע שניתן לחרוש ביום אחד במחרשה
       רתומה לפר. ראו: פראוור, הצלבנים (לעיל, הערה 41), 449 – 451.
     
    [55] פראוור, מוסדות (לעיל, הערה 42), 123.
     
    [56] מאייר, מקורות (לעיל, הערה 2), 543 – 544; טיבל (לעיל, הערה 47),  42 –  44; פרינגל, כנסיות (לעיל,
       הערה 48), 183.
     
    [57] מאייר, מקורות (לעיל, הערה 2), 544.
     
    [58] מאייר, שם, שם; טיבל (לעיל, הערה 47), 43; יש לשים לב שמאייר סבור שבלדוין לא היה ואסאל מלכותי,
        בעוד שטיבל מגדיר אותו ככזה.
     
    [59]  מאייר, שם, 543– 544. לדעת חוקר זה המשיך בלדוין לתפקד כקסטלאן גם כאשר הועברה העיר לידי איג ה-II
        מפואיזה, רוזן יפו. וראו גם: טיבל (לעיל, הערה 47), 43;  פרינגל, כנסיות (לעיל, הערה 48), 183. ארליך, ערי   
       הפנים (לעיל, הערה 1), 137, 142. מאייר וטיבל מתעלמים מדברי אלברט מאאכן, המציג את בלדוין כמפקד
      הגנת העיר ב-1106.
     
    [60] אלברט מאאכן (לעיל, הערה 5), 14- 10:10.
     
    [61] תעודות ההוספיטלארים (לעיל, הערה 53), תעודה 77; רגסטה (לעיל, הערה 53), 27– 28, תעודה 113.
     
    [62] מאייר, מקורות (לעיל, הערה 2), 546.
     
    [63] ויליאם מצור (לעיל, הערה 4),  16:2.
     
    [64] זו, מכל מקום, דעתם של מאייר, מקורות (לעיל, הערה 2), 545; טיבל (לעיל, הערה 47), 44; פרינגל, כנסיות
       (לעיל, הערה 48), 184.
     
    [65] הוא בליאן "הזקן", מייסד שושלת איבלין, שהיה נשוי להלויס, בתו של בלדוין מרמלה. ראו על כך להלן.
     
    [66] טיבל (לעיל, הערה 47), 44, 65, 93.
     
    [67] ויליאם מצור (לעיל, הערה 4), 15:1.
     
    [68] תעודות ההוספיטלארים (לעיל, הערה 53), תעודה 116; רגסטה (לעיל, הערה 53), תעודה 164.         
     
    [69] Le Cartulaire du Saint-Sépulcher de Jerusalem, ed. G. Bresc- Bautier,  Paris, 1984, doc.      33.
     
    [70] תעודות ההוספיטלארים (לעיל, הערה 53), תעודה 65; רגסטה (לעיל, הערה 53), 93–94, תעודה 360.
     
    [71] טיבל (לעיל, הערה 47), 44, 77.
     
    [72] מאייר (לעיל, הערה 2), 544, הערה 27. הוא מפנה שם למאמרים בהם נזכרת הדעה השגויה.
     
     
    [73] סיכם זאת היטב טיבל (לעיל, הערה 47), 77: "הסניוריה הקטנה של רמלה היתה תלויה, במידה רבה, בהכנסות
        מנחלות (של בלדוין ויורשיו) שנמצאו בשטחי הדומין המלכותי".
     
     
    [74]   Mayer, H.E., “Studies in the History of Queen Melisende of Jerusalem”, Dumbarton Oaks papers, 26 (1972), 109.   
     
    [75] פראוור, הצלבנים (לעיל, הערה 41), 147.
    [76] Mayer, H.E., “Carving up Crusaders: The Early Ibelins and Ramlas”, Outremer: Studies in the History of the Crusading Kingdom of Jerusalem, eds. B.Z. Kedar, H.E. Mayer & R.C. Smail, Jerusalem 1982, 103; idem, “Manasses of Hierges in East and West”,Revue belge de philologie et d`histoire, 66 (1988), 760, 763.
    [77] רגסטה (לעיל, הערה 53), 62 – 63, תעודות 244 – 246, 251.
     
    [78] מאייר, האיבלינים של רמלה (לעיל, הערה 76), 114– 116.
     
    [79] ויליאם מצור (לעיל, הערה 4), 12:14 (II, 206). 
     
    [80] Benvenisti, M., The Crusaders in the Holy Land, Jerusalem 1970, 194 – 196.                       
     
    [81] תעודות ההוספיטלארים (לעיל, הערה 53), תעודה 59; רגסטה (לעיל, הערה 53), רגסטה (לעיל, הערה 53).
      
    [82] מאייר, האיבלינים של רמלה (לעיל, הערה 76), 110– 114. על שלטונו של בלדוין מאיבלין במיראבל – להלן.
     
    [83] טיבל (לעיל, הערה 47), 45 – 46, 50 – 51, 93; Kennedy, H., Crusader Castles, Cambridge 1994, 38.
     
    [84] Les lignages d'Outremer, RHC Lois, II, Paris 1843, 448.
     
    [85]    Pringle, D., "The Castle and Lordship of Mirabel”, Montjoie – Studies in Crusade History in Honour  of Hans Eberhard Mayer, eds. B.Z. kedar, J. Riley-Smith &R. Hiestand,, Aldershot 1997,95. וראו להלן דיון בערכן המפוקפק של רשימות היוחסין.
     
    [86] תעודות ההוספיטלארים (לעיל, הערה 53), תעודה 327; 199, תעודה 263.
     
    [87] פרינגל, מיראבל (לעיל, הערה 85), 95.
     
    [88]            John of Ibelin and the Kingdom of Jerusalem, tr. by P.W. Edbury, Woodbridge 1997,
     118 – 119.
     
    [89] מאייר, מקורות (לעיל, הערה 2), 547.
     
    [90] ראו למשל: ארליך, ערי הפנים (לעיל, הערה 2), 146.
    [91] ויליאם מצור (לעיל, הערה 4), 12:14 (II, 206).
     
    [92] מאייר, מנשה דה ירז' (לעיל, הערה 76), 763 – 764.
     
    [93] רגסטה (לעיל, הערה 53), 94, תעודות 358, 360.
     
    [94]             Chartes de l’abbaye de Notre-Dame de la Vallée de Josaphat en Terre Sainte, ed. C. Kohler, Paris 1900, pp35 doc. 32.
     
    [95] רגסטה (לעיל, הערה 53), 124, תעודה 472.
     
    [96] שם, שם, תעודות 492, 514.
     
                  [97] “The Old French Continuation of William of Tyre”, The Conquest of Jerusalem and the Third Crusad:  Sources in Translation, tr. by P. Edbury, Aldershot 1996, 118.
       יתכן שהמקור, העוין לגי דה ליזיניאן, שנכתב לאחר תבוסת קרני חיטין, ייחס לבלדוין מאיבלין טיעון זה בדיעבד.  
       יתכן גם שהוא הסתמך על בלדוין עצמו, שרצה להראות שהוא שער מראש את תוצאות הכתרתו של יריבו, גי.
                          
    [98] מאייר, האיבלינים של רמלה (לעיל, הערה 76), 117. אשת בליאן היתה מריה קומננה, אלמנתו של המלך
       אמלריך, שהביאה עימה כנדוניה את שכם ובנותיה, דבר שהפך את בעלה השני, לחשוב באצילי הממלכה. בליאן
       מילא לימים תפקיד מרכזי בהגנת ירושלים, לאחר תבוסת קרני חיטין. לזכותו נזקפת הצלת הפראנקים בעיר
       מטבח.
     
             [99] Petersen, A., “Ramla after the Crusades”, Egypt and Syria in the Fatimid, Ayyubid and Mamluk Eras, eds., U. Vermeulen & J. Van Steebergen , III, Leuven 2001, 346.
     
    [100]            מאייר, מקורות (לעיל, הערה 2), 538;  פרינגל, כנסיות (לעיל, הערה 48), 187 – 188; פיטרסן, אחרי הצלבנים (לעיל, הערה 99), 346; פראוור, מוסדות (לעיל, הערה 42), 116; Prawer, J., “Social Classes in the Latin Kingdom: The Franks”, History of the Crusades, V, 152; Rosen-Ayalon, M., “The  First Century of Ramla”, Arabica, 43 (1996), 257 – 258; France, J., Victory in the East, Cambridge 1994, 9 – 330; Brett, M., “The Battles of Ramla (1099 – 1105)”, Egypt and Syria in the32 Fatimid, Ayyubidand and Mamluk Eras, eds. U. Vermeulen & D. De Smet, vol. I, Leuven 1995, 22, 31   ואחרים.
            
     
    [101] סבט אבן אל ג'וזי, יוסף בן קזאוע'לי, מראאת אל זמאן בתאריח' אל  אעיאן, מהדורת עלי סוים, אנקרה 1968,
         152.
     
    [102] על חורבנה של רמלה והקמתה מחדש בידי התורכמנים ראו: גת (לעיל, הערה 1), 51 – 63.
     
    [103] מדובר בקערה אחת, שנמצאה מדרום למסגד הלבן, במארס 2003. הקערה נמצאה מחוץ לקונטקסט
         ארכיאולוגי, בסמוך לבור מים קדום, ששב לתפקד בתקופה הממלוכית.
     
    [104] פיטרסן, אחרי הצלבנים (לעיל, הערה 99), 348, מציג את גבולות העיר העתיקה, כאילו הם מקיפים שטח של
        1500 דונם לערך.בפועל נכללים בגבולות, עליהם הוא מדבר, שטחים שהיו הרחק מתחום העיר בתקופה
        הנדונה.
    [105] מאייר, מקורות (לעיל, הערה 2), 539 – 540, כבר הראה שאין לסמוך על דברי ויליאם בהקשר לשנים 
        הראשונות של הכיבוש הצלבני, כאשר המידע אינו מאושש באמצעות המקורות מראשית המאה הי"ב. ראו
        הערות 45 ו-46 לעיל. למרות זאת הוא מקבל את הידיעה אודות ביצור רמלה ללא פקפוקים.
     
    [106]  פרינגל, כנסיות (לעיל, הערה 48), 187, סבור שתחומי העיר הצלבנית חפפו את גבולות הרובע הנוצרי של
         רמלה הקדומה. אין הוא מביא ראיות כלשהן לטענתו זו.
     
    [107] פולקו משארטר (לעיל, הערה 6), 2:15:2 (163).
     
    [108] אלברט מאאכן (לעיל, הערה 5), 10:10.
     
    [109] ארליך, ערי הפנים (לעיל, הערה 2), 139. וראה דבריו שם, 142 – 143, שלרמלה לא היתה חומה.
     
    [110] בנימין מטודלה (לעיל, הערה 14), כ"ח.
     
    [111] “Geoffrey de Vinsauf’s Itinerary of Richard I. and  Others to the Holy Land”,. H. G. Bohn  tr. and ed, Chronicles of the Crusades, London & New York 1890, 253 – 254.
     
    [112] Joinville, “The Life of Saint Louis, tr. by M.R.B. Shaw,          Joinville and Villehardouin, Chronicles of the Crusades, Harmondsworth 1963, 301.
    [113] כאשר צר על העיר המצביא הסלג'וקי אַתְסִז בן אֻוַק. ראו על כך: גת (לעיל, הערה 1), 63 – 64.
     
    [114] Canon Pietro Casola’s Pilgrimage to Jerusalem in the Year 1494, (translated by M.M.       Newett), Manchester 1907, 239.
     
    [115] הדברים נאמרו במסגרת כנס בנושא רמלה, שנערך באקדמיה הלאומית למדעים ביוני 2004.
     
    [116] אלברט מאאכן (לעיל, הערה 5), 10:10.
     
    [117] רגסטה (לעיל, הערה 53), 70, תעודה 246.
     
    [118]  פרינגל, כנסיות (לעיל, הערה 48), 183.
     
    [119] מריה קומננה המשיכה להציג את עצמה בתעודות כ"מלכה".
     
    [120] רגסטה (לעיל, הערה 53), 159, תעודה 597; 160, תעודה 603;  162, תעודה 611. בשתי התעודות
        האחרונות הוא נזכר בשמו בלבד, ללא התואר "קסטלאן".
     
    [121] לעיל, הערה 115.
     
    [122] ג'פרי דה וינסוף (לעיל, הערה 111), 240; אבן אל את'יר (לעיל, הערה 35) XII, 72; מג'יר אל דין, אבו אל
         ימן, אל חנבלי אל עלימי, אל אנס אל ג'ליל בתאריח' אל קדס ואל ח'ליל, עמאן 1973, II, 68; מקריזי, אחמד בן
         עלי, אל סלוכ למעארפת דול אל מלוכ, קאהיר 1934, I, 106; בהאא אל דין, אבו אל מחסן יוסף אבן ראפע אבן
        תמים, כתאב אל נואדר אל סלטאניה ואל מחאסן אל יוספיה, קאהיר 1357 (1938), 300 – 302.
     
     
    [123] לפי  פרינגל, כנסיות (לעיל, הערה 48), 188 – 190, המידות החיצוניות הן 45 x 21.5 מ' ואלה של המרחב
         הפנימי 39.4 x 13.9 מ'.
     
    [124]               Enlart, C., Les Monuments des croisés dans le royaume de Jérusalem: architecture religeuse et civile,  Bibliothèque archéologique et historique 7 – 8, Paris 1925, II, 329, 331.
     
    [125]   Boase, T.S.R., “Ecclesiastical Art in Palestine and Syria”, A History of the Crusades, IV, 98, 100.
    [126] קוחנל, ב., "האמנות הצלבנית וארץ הקודש", אבירי ארץ-הקודש – ממלכת ירושלים הצלבנית, עורכת ס.
        רוזנברג, ירושלים 1999, 139.
     
    [127] כך למשל  פרינגל, כנסיות (לעיל, הערה 48), 187, שם הוא טוען שמדובר בכנסייה פארוכיאלית בלבד.
     
    [128] רגסטה (לעיל, הערה 53), 46, תעודה 190, שם הוא נקרא "בישוף רמלה" הפועל "בהסכמת כל כלי הקודש
        מכנסיית גיאורגיוס הקדוש; כך גם שם, 62, תעודה 246; הוא נקרא "בישוף רמלה" גם שם, 94, תעודה 360.
     
    [129] ז'ואנויל (לעיל, הערה 112), 298.
     
    [130] ארכיון הקבר הקדוש (לעיל, הערה 69), 142, תעודה 52; רגסטה (לעיל, הערה 53), 94, תעודה 358.
     
    [131] ויליאם מצור (לעיל, הערה 4), 17:16 (II, 225). מייסד המנזר, קודמו של הרברטוס, אמלריך מגוטסגאדן,
        מונה לימים כבישוף של צידון. עליו ועל  המנזר, ראו דיון להלן. 
     
    [132] כך למשל:  פרינגל, כנסיות (לעיל, הערה 48), 187 – 188; אנלאר (לעיל, הערה 124), II, 324 – 331;
         גרן, ו., תיאור גיאוגרפי, הסטורי וארכיאולוגי של ארץ-ישראל, (תרגום: ח. בן-עמרם), ירושלים,
         תשמ"ב, 28 – 29.
     
    [133]                  Bonifacius Stephanus, Liber de perenni cultu Terrae Sanctae et de fructuosa eius pergrinatione, ed. P. Cypriano de Tarvisio, Venezia 1875, II, 7.
     
    [134] ארכיון הקבר הקדוש (לעיל, הערה 69), 142, תעודה 52; רגסטה (לעיל, הערה 53), 94, תעודה 358.  
     
    [135] ויליאם מצור (לעיל, הערה 4), 17:16 (II, 225).
     
    [136] רגסטה (לעיל, הערה 53), 83, תעודה 323. הקטע בו נזכר הרברטוס, קטוע.
     
    [137] בוסה (לעיל, הערה 125),  110, קובע משום מה, ש Ramatha הצלבנית, היא ארימתאה, נמצאה ב"כפר
        ג'יניס"  (השם הנכון: גִ'נדַס) הנמצא מצפון מזרח ללוד. אין הוא מציג ראיות לטענתו ואין זה ברור על מה
        הסתמך.
     
    [138] השיפוץ האחרון החל בדצמבר 2002 ונסתיים בנובמבר 2003.
     
    [139] על עמודי המרפק כהמצאה צלבנית מקורית, ראה: גרבינר, א., "עמוד המרפק: יצירה צלבנית מקורית", אבירי
        ארץ-הקודש – ממלכת ירושלים הצלבנית, עורכת ס. רוזנברג, ירושלים 1999, 163 – 169.
     
    [140] קיר זה הוסר מאוחר יותר, כנראה בראשית המאה ה-כ'.
     
    [141] צריח זה הוסר בראשית המאה ה-כ', כנראה לאחר הרעש של 11.7.1927 והוחלף במינרט עגול.
     
    [142] גרן (לעיל, הערה 132), 28 – 29.
     
    [143] ראו על כך: גת (לעיל, הערה 1), 307.
     
    [144] Conder C.R. & Kitchener H.H., The Survey of Western Palestine, II, London 1882, 253,    
    369 – 375; Clermont-Ganneau, C.S., Archaeological Researches in Palestine, London 1896-1899 (rep. Jerusalem 1971, II, 119 – 122;  אנלר (לעיל, הערה 124), 329 – 335.
     
    [145]  פרינגל, כנסיות (לעיל, הערה 48), 187 – 195.
     
    [146] חלק מן הפילאסטרים הוסרו במהלך שיפוצים במאה השנים האחרונות.
     
    [147]  פרינגל, כנסיות (לעיל, הערה 48), 193.
     
    [148] תרגום שלי לפי קריאה מן המקור.
     
    [149] גרן (לעיל, הערה 132), 29.
     
    [150]  פרינגל, כנסיות (לעיל, הערה 48), 184, 188, 195.
     
    [151] מאייר, ל"א, "שתי כתובות ערביות מרמלה", עתיקות, ב' (תשי"ז – תשי"ח) 104.
     
    [152]  פרינגל, כנסיות (לעיל, הערה 48), 188. מאייר מעולם לא העלה טיעון כזה. 
     
    [153] ראו לעיל בדיון בנושא: "עירם של יוסף ושמואל".
     
    [154]  פרינגל, כנסיות (לעיל, הערה 48), 196.
     
    [155] פסוק 5 בפרק א' נזכר במעשי השליחים, י"ג, 41; פסוקים 3- 4 בפרק ב' מופיעים באיגרת אל העברים,
         י', 37 – 38. סוף פסוק 4 מצוטט באיגרת אל הרומיים, א', 17 ובאיגרת אל הגלטיים, ג', 11.
     
    [156] תודתי נתונה ליסכה הרני על ההפניה לפסוקים אלה וההדרכה אודות משמעות נבואות חבקוק בראייה נוצרית.
     
    [157] ארבעת העקרונות האחרים: קנאות להצלת נשמות המאמינים; קיום תעניות וסיגופים תוך כוונה רבה;
        מסירות  מיוחדת פולחן האוכריסטיה; מסירות מיוחדת לאמונה של הלידה בלא חטא של הבתולה 
        (פולחן מרים – cultus Marianus).
     
    [158] ככל הידוע לי לא הוקדש, במאה הי"ב מוסד דתי אחר בארץ, לנביא חבקוק.
     
    [159] Repertoire des sources imprimés et manuscrites relatives a l'histoire et a la liturgie des        
    monasteres de l'ordre de Prémontré, ed. R.V. Waefelgem, Bruxelles 1930, pp 21, doc.8.
     
     
    [160]   סקירה של תולדות המסדר הלאזאריטי ראו: Coutant, G. (trans. & ed.), History of the Military and Hospitaller Order of Saint Lazarus of Jerusalem, Paris 1988.
     
        [161] Riley-Smith J., The Knights of St. John in Jérusalem and Cyprus, c. 1050-1310, London, 1967, 258.
     
    [162] רגסטה (לעיל, הערה 53), 62, תעודה 246.
     
    [163] שם, שם.
     
    [164] שם, 124, תעודה 472.
     
    [165] ז'ואנויל (לעיל, הערה 112), 300 – 301.
     
    [166] דינבורג (דינור), ב"צ, "לתולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל בימי מסע הצלב הראשון", ציון, ב' (תרפ"ז),
          42 – 43.
     
    [167] ארליך (לעיל, הערה 2), 142.
     
    [168] ז'אן מאיבלין (לעיל, הערה 88), 118 – 119, 125.
     
    [169] ארליך (לעיל, הערה 2), 146.
     
    [170] רשימת היוחסין (לעיל, הערה 84), 448.  
     
    [171] ארליך (לעיל, הערה 2), 137.
     
    [172] ז'אן מאיבלין (לעיל, הערה 88), 118.
     
    [173] שם, 125.
     
    [174] על קיום בית דין של בורגנים ברמלה ראו: שם, 115.
     
    [175] פראוור, הצלבנים (לעיל, הערה 41), 158.
     
    [176] פולקו משארטר (לעיל, הערה 6), II, 2:15:2, (163).
     
    [177] רגסטה (לעיל, הערה 53), 71, תעודה 278.
     
    [178] שם, 98, תעודה 365.
     
    [179] גת (לעיל, הערה 1), 220 – 221.
     
    [180] רגסטה (לעיל, הערה 53), 243, תעודה 909.
     
    [181] דינבורג (לעיל, הערה 166), 41 – 44, 64 – 66.
     
    [182] שם, 42 – 44.
     
    [183]  רגסטה (לעיל, הערה 53), 70, תעודה 246. על העובדה שמדובר בזיוף:  פרינגל, כנסיות (לעיל, הערה 48),
          183.
    [184] כתב יד A: מצאנו.
     
    [185] כתב יד A: כמו שלושה.
     
    [186]  בנימין מטודלה (לעיל, הערה 14), כ"ח.
     
    [187] פראוור, י., תולדות היהודים בממלכת הצלבנים, עורכים א. פרידמן ומ. ארליך, ירושלים תשס"א, 129, הערה
        30.
     
    [188] פראוור גוזר גזירה שווה בין רמלה לבין ירושלים, שם מופיעים בכתבי היד השונים שני נתונים: "כמו ד'    
         יהודים" ו"כמו ר' יהודים". במקרה של ירושלים נראה שהיו בעיר ארבע משפחות בלבד ועל כן יש
         להעדיף את הגרסה המצמצמת. אלא שאין דומה מקרה ירושלים, בה נאסרו מגורי יהודים, למעט בעלי
         מקצוע נדרש (צבעים), למקרה רמלה, שם לא עמדה כל בעייה בפני יהודים שרצו להתיישב.
     
    [189] בנימין מטודלה (לעיל, הערה 14), כ"א, כ"ג, כ"ט, ל" בהתאמה.
     
    [190] שם, כ'. על קהילת צור קודם הכיבוש הצלבני ראה: גיל, תשמ"ג, א', 155 – 156, 344 – 346.
     
    [191] ארליך (לעיל, הערה 2), 147; הנ"ל, "The Frankish Impact on the Urban Landscape of
     Medieval Palestine”, Y. Lev (ed.), Towns and Material  Culture in the Medieval Middle East, Leiden, Boston & Köln 2002, 42 – 46.
     
    [192] ראו לעיל, בראשית מאמר זה כמו גם בהערות 9, 101 – 104 במאמר.
     
    [193] Talmon-Heller, D., “The Cited Tales of Wondrous Doings of the Shaikhs of the Holy Land by Diyā` al-Din Abū Abd Allah Muhammad b. Abd al-Wahid al-Maqdisi (569/1173 – 643/1245): Text, Translation and Commentary”, Crusades, 1 (2002), 120.
     
    על פרשה זו ראו: גת (לעיל, הערה 1), 206
     
    [194] ראו לעיל בדיון על מנזר יוסף וחבקוק.
     
    [195]  פרינגל, כנסיות (לעיל, הערה 48), 196.
     
    [196] גרן (לעיל, הערה 132), 28: "במנזר היווני אין שום דבר מעניין".
     
    [197] ארליך (לעיל, הערה 132), 143, משער שברמלה עמדו שלוש כנסיות בתקופה הצלבנית.
     
    [198] שם, שם.
     
    [199] שרון, מ., "ערי ארץ-ישראל תחת שלטון האסלאם", קתדרה, 40 (1986), 115.
     
    [200] אבן אל את'יר (לעיל, הערה 35), XI, 442.
     
    [201] שם, שם.
     
    [202] בהאא אל דין (לעיל, הערה 122), 89. ויליאם מצור, (לעיל, הערה 4), 21:21 (II, 428), שהכיר מקרוב את
        פרשת כיבוש רמלה, מכנה אותו "ג'ואלינו" ורואה בו ונוצרי בוגד.
     
    [203] על מערכת רמלה – מונג'יזאר ראה: ויליאם מצור (לעיל, הערה 4), 24- 21:20 (II, 426 – 434); בהאא אל דין, (לעיל, הערה 122),75 – 77; אבן אל את'יר, (לעיל, הערה 35),  XI, 442 – 443 ואחרים. תאור וניתוח:
    Hamilton, B., The Leper King and his Heirs : Baldwin IV and the Crusader Kingdom of Jerusalem, Cambridge 2000, 132 – 158.
     
    [204] רגסטה (לעיל, הערה 53), 159, תעודה 597; 160, תעודה 603; 162 תעודה 611.
     
    [205] “The Battle of Hattin ( 4 July 1187)”, tr. by P. Edbury, The Conquest of Jerusalem and the
    Third Crusade: Sources in Translation, Aldershot, 1996, 46, 161 – 162. כאן מובא במכתב ששלחו, כנראה בראשית ספטמבר 1187, שרידי ההוספיטלארים בא"י, לראש המסדר באיטליה, הם תארו את התבוסה וציינו שמיד אחריה נכנעו ללא קרב: נצרת, הר תבור, עכו, חיפה, קיסריה, יפו, רמלה, לוד, יבנה, צובה, מיראבל, טורון, גואלר (?), עזה ומבצר דארום. במכתב ששלח באותה עת הרקליוס, פטריארך ירושלים, לאפיפיור הוא מציין, בצד הרשימה הנזכרת גם את נפילתן של אשקלון, בירות, ג'ביל, צידון, סבסטיה, בית לחם וחברון. ירושלים
    היתה עדיין בידי הפראנקים כאשר שלח הרקליוס את האיגרת. ראו: שם, 46, 162 – 163.
     
    [206] בהאא אל דין (לעיל, הערה 122), 117. בצד רמלה הוא מספר על כיבושן (שחרורן בלשונו) של דארום, עזה , חברון {משהד אבראהים אל חליל}, יבנא (יבנה), בית לחם, בית גוברין, לטרון(אל נטרון). על כיבוש רמלה ראה גם: אבן שדאד, עז אל דין מחמד בן עלי בן אבראהים, אל אעלאק אל ח'טירה פי ד'כר אמראא אל שאם ואל ג'זירה, מהדורת אל דהאן, דמשק 1962, 183; יאקות אל חמוי, שהאב אל דין אבו עבדאללה אל רומי, מעג'ם אל בלדאן, בירות 1376 / 1957, III, 69.
     
    [207] יש כאן שיבוש של המחבר. בכתובת נקרא הבנאי איאס ולא אליאס. וראו על כך להלן.
     
    [208]  מג'יר אל דין (לעיל, הערה 122), II, 69.
     
    [209] התחביר המסורבל – במקור הערבי.
     
    [210] לפי קריאה ותרגום שלי מן המקור- ש. גת. על הכתובת: מאייר (לעיל, הערה 151), 104.
     
    [211]  פרינגל, כנסיות (לעיל, הערה 48), 185, 187 – 188.
     
    [212] מאייר (לעיל, הערה 151), 104.
     
    [213] ראו למשל: מג'יר אל דין (לעיל, הערה 122), II, 68.
     
    [214]  פרינגל, כנסיות (לעיל, הערה 48), 185.
     
    [215] מאייר (לעיל, הערה 151), 104.
     
    [216] Ayalon, D., “Halka”, EI (Encyclopaedia of Islam – Second Edition), Leiden, III (1971), 99; Gibb H.A.R., Gibb H.A.R. "The armies of Saladin", Cahiers d'histoire égyptienne, 4 (1952),  305; idem, Studies on the civilization of Islam, eds. S. J. Shaw & W. R. Polk, London 1962, 74. 
     
    [217] סבט אבן אל ג'וזי (לעיל, הערה 101), 153: "וג'לבו אליהא אל פלאחין ועמרוהא".
     
    [218] ראו לעיל, כתובת כתבע'א.
     
    [219] אל בלוי, ח'אלד בן יחיא, תאג' אל מפרק פי חלית עלמאא אל משרק, רבאט 1984, 16. השיבושים בהעתקת
        הכתובת – במקור.
     
    [220] פרינגל כנסיות (לעיל, הערה 47), 186, סבור שהמבנה הנראה היום לעין נבנה בידי ביברס, זאת על סמך
        כתובת בניה שלו, שנמצאה בעבר במסגד הלבן ומוצגת כיום על אחד משערי המסגד הגדול / הכנסייה הצלבנית,
        לשם הועבר במועד לא ידוע במאה ה-כ'. מהכתובת עולה בבירור שביברס רק שיפץ חלקים במסגד ולא שהוא
        הקימו מחורבותיו. ראו על כך: גת (לעיל, הערה 1), 300 – 301.
     
    [221] בהאא אל דין (לעיל, הערה 122), 295.
     
    [222] שם, שם; וראו גם: אבן אל את'יר (לעיל, הערה 35), XII, 70; אדבורי (לעיל, הערה 205), 118. חומות
        אשקלון נהרסו לבסוף ומפקד המבצע היה האמיר הנזכר, עלם אל דין קיצר.
     
    [223] ג'פרי דה וינסוף (לעיל, הערה 111), 350, 353 – 354. הכותב מכנה את כל המוסלמים, ללא הבחנה,
        "תורכים".
     
    [224] שם, 246.
     
    [225] אבן אל את'יר (לעיל, הערה 35), XII, 72. תאור דומה: מקריזי, סלוכ (לעיל, הערה 122), I, 106.
     
    [226] מג'יר אל דין (לעיל, הערה 122), II, 68.
    [227] יאקות, מעג'ם (לעיל, הערה 206), III, 69 – 70.
     
    [228] שם, 69.
     
    [229] יאקות אל חמוי, שהאב אל דין אבו עבדאללה אל רומי, כתאב אל משתרכ רצ'ען ואל מפתרק צקען, מהדורת
         ווסטנפלד, גטינגן 1846, 210.
     
    [230] אבן אל את'יר (לעיל, הערה 35), XII, 75, אומר שלאחר הרס המצודה לא היה עוד אפשר להגן על העיר.
     
    [231] שם, 73 – 74.
     
    [232] אדבורי (לעיל, הערה 205), 120.
     
    [233] שם, 121.
     
    [234] שם, שם. עוד על המו"מ בין הצדדים: בהאא אל דין (לעיל, הערה 122),  380 – 383; אבן אל את'יר (לעיל,
        הערה 35), XII, 79 – 81.
    [235] אבן שדאד (לעיל, הערה 206), 184. וראה גם: בהאא אל דין (לעיל, הערה 122), 383; אבן אל את'יר (לעיל,
        הערה 35), XII, 80 – 81.
     
    [236] אבן שדאד (לעיל, הערה 206), 184.
     
    [237] אבן שדאד (לעיל, הערה 206), 184; אבן אל את'יר (לעיל, הערה 35), XII, 195.
     
    [238] Laurent J.C.M. (ed.), Peregrinatores medii aevi quatuor: Burchardus de Monte Sion,          Ricoldus de Monte Crucis, Odoricus de Foro Julii, Willebrandus de Oldenburg, Leipzig 1864, 184. הוא ביקר בעיר ב-1212.
     
    [239]    רגסטה (לעיל, הערה 53), 195, תעודה 732; Tabulae ordinis Theutonici, ed. E. Strehlke, Berlin 1869 (rep. Toronto 1975), pp 267, doc. 298; pp 272, doc. 303.
     
    [240] רגסטה (לעיל, הערה 53), 243, תעודה 909.
     
    [241] שם, 259, תעודה 983.
     
    [242] כיום אזור קבוץ כרמיה.
     
    [243] ז'ואנויל (לעיל, הערה 112), 300 – 301. פראוור, הצלבנים (לעיל, הערה 41), 355, מתאר פרשה זו בצורה
        מוזרה מעט: "ב-1253 (צ"ל: 1252) ניסה המיסדר [הלאזאריטי] ידו בפשיטת שוד על המוסלמים ברמלה (דגש
        שלי – ש. גת) וניצל מכליה גמורה רק על-ידי התערבות בעיתה של לואי הקדוש". ב-1252 וגם אחריה נשלטה
        רמלה בידי הצלבנים, כך שאין מקום לטענה כאילו פשטו הלאזאריטים עליה. ז'ואנויל גם אינו אומר זאת אלא
       הוא מספר שהקרב התרחש ליד העיר, ושרק בודדים מן הלאזאריטים שרדו.
     
    [244] אבן שדאד (לעיל, הערה 206), 184.