היסטוריה ומאמרים

  • ד"ר שמעון גת

    רמלה היא העיר היחידה בארץ-ישראל שנבנתה מן היסוד בידי מוסלמים. היא נוסדה בימי שלטונו של הח'ליף הקמיי אלוליד אבן עבד אלסלכ (שלט 96-86 להג'רה - 715-705 לסה"נ), בידי אחיו ויורשו סלימאן, מושל ג'נד (חבל) פלסטין באותה עת, כבירה המנהלית והפוליטית של החבל .

    עד חורבנה ברעש אדיר בשנת 460 להג'רה (1068 לסה"נ) הייתה רמלה מן הערים הגדולות והחשובות במרחב שכונה כלאד א-שאם (סוריה רבתי) ובח'ליפות האסלאמית בכלל . חשיבותה הפוליטית של העיר משתקפת בעובדה שמושליה נמנו בדרך כלל עם האצולה הנכבדה, המקורבת לשושלת השיטת בכל תקופה.

    מעדויות המקורות ותעודות הגניזה הקאהירית עולה דמותה של רמלה במאה השמינית עד האחת-עשרה כעיר החשובה והבולטת בארץ. אמנם לא נקשרה לה הילת קדושה כזו של ירושלים אולם בחשיבותה הכלכלית והפוליטית ואפילו כמרכז דעת מוסלמי עלתה על בירת ארץ-ישראל ההיסטורית  ועל מרכזים חשובים אחרים, כטבריה, חברון , עכו, אשקלון ועזה .

    על רמלה נאמר שתושביה זכו לפרנסה שופעת. מקורות רבים מתארים את עושרה וחוסנה הכלכלי. ראש וראשון להם הוא שמס א-דין אבו עבדאללה אלבשארי, הידוע יותר בכינויו  אלמקדסי (הירושלמי) שמת  בשנת 985 לערך, שתיאוריו המפורטים בספרו 'אחסן א-תקאסים פי מערפת אל קילים' (החלוקה הטובה ביותר של העולם לחבלים) הם הבסיס העיקרי לידיעותינו על אודות הארץ, בימי הביניים.

    מקור חשוב אחר הוא אבן עבד אלמנעם, המכונה אלחמירי, בן המאה הט"ו, שתיאר את הטופוגרפיה העירונית של רמלה במילונו הגיאוגרפי 'כתאב א-רוק אלמעטאר פי ח'בר אלאקאטר (ספר הגן המבושם ביריעת המחוזות) כולל מידע כלכלי רב. מקור מרכזי נוסף הוא הקאדי החנבלי יליד רמלה מג'יר א-דין אלעלימי (מת 1516), שהקדיש לרמלה פרק נכבד בספרו 'אלאנס אלג'אליל בתאריח' אלקדס ואלח'ליל' (הטוב והיפה בתולדות ירושלים וחברון).

    ממצאי החפירות הארכיאולוגיות שנערכו בעיר מאז 1949 שופכים אור על מוצרים שמקורם בתעשיות רמלה. הידע המצטבר נותן בידינו כלים ללימוד פרק חשוב בהיסטוריה הכלכלית של העיר, של הארץ ושל המרחב סביבה, מן המאה השמינית עד אמצע המאה האחת-עשרה, ואף על פי כן פרק זה עדיין לא , נחקר כראוי. מאמר זה, המבוסס על שילוב של מידע מן המקורות ושל מידע העולה מן הממצא הארכיאולוגי, מציג לראשונה חתך של החיים הכלכליים בעיר החשובה ביותר בארץ-ישראל במאות הראשנות לשלטון האסלאם, חתך המייצג נאמנה דיוקן כלכלי של עיר מוסלמית מרכזית במרחב כולל שכך תורם המאמר להבנה רחבה יותר של חיי היומיום בארץ בפרט ובתחומי הח'ליפות האסלאמית בכלל.

    כלכלה עירונית

    עיר מתאפיינת באפשרות להחליף סחורות ושירותים ולהמיר עודפי ייצור במוצרים או בשירותים שהצרכן שירש אינו מסוגל או אינו מעוניין לייצר בעצמו. ערים מרכזיות התפתחו תמיד על בסיס אינטראקציה עם סביבתן הקרובה ועם מקומות מרוחקים יותר. הן מצטיינות במגוון רחב של פעילויות, המתרחשות בשטח מצומצם יחסית וצפוף אוכלוסייה . מגוון כזה דורש ריכוז של אוכלוסייה, מתקנים ויכולת השקעה בפיתוח ובהרחבה של מרכיבי התעסוקה והפרנסה.

    בעיר, שלא כבמרחב הכפרי, קיימים שלושת מגזרי התעסוקה, חקלאות, מלאכה ותעשייה, ובצדם מסחר ושירותים . במרחב הכפרי התקיימו התושבים עד לאחרונה בעיקר מחקלאות, במערכת סגורה שצרכה את מרבית פרות עבודתה ונזקקה אך מעט לקשרים עם סביבתה . העיר, כאז כן עתה, תלויה לקיומה בקשריה הן עם המרחב הכפרי שסביבה והן עם מרחבים רחוקים יותר.

    כמו כן מקיימת העיר פעילות גומלין עם מוקדי סחר עירוניים אחרים, שאליהם היא משווקת את תוצרתה, ושמהם היא רוכשת את מה שלא ניתן או לא כדאי לייצר בה או בסביבתה. מכאן ניתן להצביע על מאפיין נוסף של כלכלת העיר: הסחורות והשירותים המיוצרים בה מיועדים הן לצריכה על ידי יושביה והן לשיווק לאוכלוסייה המתגוררת מחוץ לה.

    האוכלוסייה שמחוץ לעיר הצורכת את תוצרתה של העיר חשובה מאוד  למעמד העיר . מקובל לחלק את הסחורות והשירותים המיוצרים בעיר לשני מגזרים: המגזר הבסיסי, הכולל את כל המוצרים המיועדים לצרכנים מחוץ לעיר, הוא בסיס קיומה של העיר ומכאן שמו; המגזר הפנימי כולל את המוצרים והשירותים הנצרכים בעיר עצמה. היחס בין המגזר הבסיסי  למגזר הפנימי הוא המדד להצלחה הכלכלית של כל עיר ועיר .

    על מעמדה של העיר ניתן ללמוד גם מרמת סחר המעבר (טרנזיט) שבה. רמלה סחרה עם שווקים בעיראק, בערב, בסוריה ובמצרים ואף עם ארצות רחוקות יותר, ומכאן שהייתה מוקד כלכלי רב חשיבות, מגוון ועשיר במוצרים משובחים באיכותם. חוסנה הכלכלי של עיר תלוי בנתוני המיקום והאיתור שלה, אולם מושפע רבות מגורמים נוספים: מעמדה הפוליטי של העיר ומעמדה הדתי משפיעים לא פעם יותר מן הנתוניים הכלכליים.

    מאפיינים בכלכלת עיר מוסלמית

    מראשיתה הייתה הציוויליזציה האסלאמית, על חיי התעשייה והמסחר הפעילים שלה, בעלת אופי עירוני ברור, המשך למסורות העירוניות שקדמו לה. הנביא מחמד גדל במשפחת סוחרים ואף עסק בעצמו במסחר. לכן אין פלא שההתיישבות המוסלמית באזורים חדשים גרמה לייסוד ערים חדשות בלא שפגעה - לפחות בשלב הראשון - בערים קיימות. דפוסים שאפיינו את הפעילות הכלכלית במרחב זה בתקופה הרומית והביזנטית המשיכו לאפיין אותה עוד זמן רב אחרי הכיבוש המוסלמי.  מרבית המוצרים שיוצאו מארץ-ישראל בתקופה הרומית והביזנטית, כגון שמן זית, טקסטיל, יין וזכוכית נזכרים בין סחורות הייצוא גם תחת השלטון המוסלמי.

    רמלה הייתה מרכז ייצור ושיווק של מוצרים כאלה ושל מוצרים שנוספו לסל הייצוא, ובהם נייר, צימוקים, שהחליפו את היין האסור על המוסלמים, וכן פירות מיובשים. בתקופות שקדמו לכיבוש הערבי פעלו בערים הגדולות שווקים מתמחים, שמוקמו ברחובותיהן הראשיים, הקרדו והדקומנוס. שיטת השווקים המתמחים נותרה בעינה לאחר הכיבוש, והייתה קיימת אף ברמלה, ולעתים קמו בערים קורפורציות מקצועיות של סוחרים ובעלי מקצוע.

    חקלאות, פעילות תעשייתית וחרושת מלאכה וכן מסחר היו התעסוקות העיקריות בעיר המוסלמית, אולם נוסף על אלה מזכירים המקורות רשימה ארוכה של משרות ופרנסות. יוסף איביש פירט שורה ארוכה של פרנסות שהתקיימו בעיר המוסלמית: מתווכים, כרוזים, זמרים ונגנים, מספרי סיפורים, חַמָּרִים ספנים, מנקי ארובות, שואבי מים, ספרים, מוכרי משקאות, נושאי לפידים, שליחים, מיילדות, פקידי ממשלה, שוחטים, טובעי מטבעות וגובי מס . ידיעותינו על בעלי מקצועות אלה ברמלה דלות ביותר, ובמאמר זה אעסוק בעיקר בתחומי החקלאות, התעשייה, המסחר והשירותים. 

    גידולים חקלאיים ועיבודם

    החקלאות הייתה הבסיס של כלכלת מרבית הערים בעת העתיקה ובימי הביניים. אדמות חקלאיות עובדו הן ביד חומות העיר והן מחוצה להן. בצד השימוש הישיר בתוצרת השדות התפתחה  תעשייה ענפה של עיבודה: ייצור שמן ויין, טחינת דגנים, שימור פרות וירקות, טוויית חוטים ואריגת בדים מסיבים צמקתם וייצור כלים וחפצים מחומרי גלם המצויים בקרקע. תעשייה זו התפתחה מפני  שהתמורה לתוצרת חקלאית מעובדת הייתה גבוהה מזו שניתן היה לקבל עבור המוצרים בצורתם הראשונית.

    ברמלה ובסביבתה התקיימה פעילות חקלאית ענפה. יש ראיות ברורות לשימלשים חקלאיים בקרקע בתוך חומות העיר, אך עיקר השטחים החקלאיים נמצאו מחוץ לחומות. החיטה הייתה ממוצרי העיר שנודעו לתהילה  באחד מרחובותיה הראשיים להעיר, סמוך לשער יפו, פעל שוק חיטה גדול ושוק נוסף בשם שוק מוכרי הגרעינים (סוק אלחבאבין) מקור מזון חשוב נוסף באזור היו הקטניות, וברמלה גידלו כנראה גם אורז. 

    בצד הגידולים החד-שנתיים היה האזור עשיר במינים רבים של עצי פרי. מקרס, שרצונו לתאר את עושרה החקלאי של העיר שהרסתאן, בירת מחוז ג'רג'אן באיראן, כתב: 'מרובת פירות, הזיתים והרימונים, דומה ביותר לרמלה של פלסטין". בראשית המאה השלוש-עשרה סיפר גיאוגרף מוסלמי על שפע הפירות אשר ברמלה ועל אווירה הצח. מאות שנה מאוחר יותר נאמר: "רמלה נמצאת במרכז פלסטין במישור...סביבה שדות מעובדים ומטעים רבים והיא משופעת פירות מגוונים כי הברכה שורה על אדמתה...היא ניצבת במקום נעים ופורה ביותר, שהכול בו והוא זול מאוד, מתוק ומעולה מאין כמותו, פורייה מאוד טובה ושופעת פירות...עיר זו מספקת לעזה ולירושלים שפע פירות ומוצרי גנים".

    הגידול הקשוב ביותר מבין שפע הפרות המגוונים שצמחו בסביבת העיר היה הזיתים, מאחר שסיפק לעיר את חומרי הגלם לתעשייה נרחבת של שמנים ושלי מוצרים הנלווים לייצורו . גם תאני רמלה וענביה זכו לשבחים, והצימוקים והדבלים שיוצרו בעיר היו מבוקשים בארצות השכנות ואף מיני פרות אחרים מרמלה שבחם יצא למרחוק.

    תעשיית שמן הזית והסבון

    כיבושי הערבים גרמו התעוררות ניכרת בפעילות התעשייתית ברחבי האימפריה המוסלמית. העניין המיוחד של ראשוני המוסלמים במסחר, ותחומי הייצור המגוונים בארצות שלטונם, יצרו ביקוש גדול, ובעקבות זאת התעוררות בענפים שסבלו מסטגנציה בסוף שלטונם של הביזנטים והססאנים.

    מבין ענפי התעשייה המגוונים בלטו ברמלה שניים: שמן הזית ומוצריו ותעשיית הטקסטיל.

    יש עדויות רבות לכך שרמלה הייתה מרכז חשוב לייצור וייצוא של שמן זית וסבון. שמן יוצא ממנה כבר במאה השמינית. הצלבנים מצאו ברמלה 'שפע שמן'. ייצוא שמן מרמלה לארצות השכנות נזכר גם בתקופה הממלוכית. זוהר עמר הדגיש שעם הקמתה כבירת פלסטין הייתה רמלה ,'למרכז גידולי הזיתים וייצור השמן בארץ.
    בעיר יוצר שמן משובח ויוקרתי שנקרא שמן הבוסר (זית אלאנפאק), ושנאמר עליו כי 'אין דומה לשמן הבוסר של רמלה', והוא זך וטעים בתכלית ואין בו חריפות'. היותה של רמלה מקור חשוב לשמן הבוסר בא לידי ביטוי בשם הנרדף שניתן לו: 'זית יפלסטיני' - השמן  של פלסטין. ראוי לציין ששמעו של שמן זה הגיע עד ספרד, וקרוב לוודאי שיוצא והרחיק עד אליה.

    מוצר לוואי חשוב של תעשיית השמנים היה הסבון, רסק הזית - הגפת - מחזיק עדיין כמויות מסוימות של שמן גם לאחר סחיטתו. שמן זה מופק מן הגפת באמצעות הרתחתה במים. איכותו נמוכה ועל כן אין משתמשים בו לאכילה, לבישום או לתאורה. במקום זאת מבשלים אותו עם אפר צמחים, הכולל אשלגן, וכך מופק הסבון . הסבון של פלסטין (רמלה) נזכר לראשונה בסוף המאה העשירית.

    בתעודות הגניזה הקאהירית יש תלונה של סוחר יהודי על שותפו ש'נסע לרמלה לקנות סבון'. הסבון הרמלאי נחשב בין מוצרי הייצוא המעולים של ארץ-ישראל. נראה שמצרים הייתה יעד עיקרי לייצוא סבון מרמלה. הסוחר היהודי המגרבי אבון בן צדקה סחר בסבון וייצא אותו למצרים. בין משווקי הסבון למצרים נזכרו גם הסוחר יעקב בן אסמאעיל והרב נתן בן אברהם, יריבו של הגאון שלמה בן יהודה. לדעת הארכיאולוג יהושע דריי, המתמחה בשחזור מתקני תעשייה ומלאכה, שטח תעשייה עשיר במתקני מים שנחשף בשנת 1994 באזור מתחם השופטים ('הולנד הקטנה') ברמלה, הוא בבירור מערכת לייצור סבון. ייצור הסבון מרמלה ובסביבתה נמשך עד המאה העשרים . ראוי לציין שבלוד השכנה עדיין עומדים על תלם בשל מפעלים לייצור סבון בטכניקות מסורתיות, שפעלו עד 1948.

    תעשיות הטקסטיל

    רמלה הייתה מרכז חשוב לייצור אריגים ולסחר בהם. ככל הנראה הייתה הכותנה חומר הגלם העיקרי  ועל אריגי רמלה. מאז נכבשה ארץ-ישראל בידי הערבים הלך והתפשט גידול הכותנה בארץ, ואזור רמלה היה מן המרכזים החשובים של גידול זה. עוד במאה החמש-עשרה התרשם מי שהלך מיפו לרמלה ש'הארץ ריקה מעצים אולם מלאה בכותנה'. בסביבת העיר עסקו בניפוץ כותנה. בדי כותנה נחשבו באותה עת מוצר יוקרתי, וברמלה ייצרו כמה סוגים של אריגי כותנה. על אריגי המיזר שיוצאו מרמלה נאמר שאין דומה להם.

    פּוּוָט (יחיד: פוּטה), מגבות או מטפחות מבד כותנה עדין במיוחד, נמנו, הן עם סחורות הייצוא של העיר; וכן ייצרו ברמלה את המוּלחם (רבים: מוּלָאחִים), בד שנחשב יוקרתי במיוחד,  ושנארג מחוטי משי (שתי) על בסיס חוטי כותנה (ערב) . את המשי הפיקו ככל הנראה מטוואי המשי שגודלו על עלי עצי התות שבסביבת העיר. יש לציין בקשר לכך כי בתעודה מן  הגניזה הקאהירית נזכרים גלימה ממשי דמשקאי כחול ואריגי משי בצבעים שונים שיוצרו ברמלה.

    עדות מעניינת על אודות עיבוד כותנה ברמלה יש בדברי הנוסע בן המאה הארבע-עשרה יצחק חילו: 'אני מצאתי בה איש מקורדובא ואיש אחד מטולידא, שניהם עשירים ונכבדים ויש  להם בית מלאכת צמר גפן' . בעיר עסקו גם בניפוץ פשתן, בשוק מיוחד, סוק אלמשאק ללכתאן.

    בראשית התקופה הערבית צמח הפשתן בשדות ליד רמלה, אולם מאוחר יותר נעיי ככל הנראה מהארץ והכותנה תפסה את מקומו . מאז יובא הפשתן הגולמי בעיקר ממצרים. הפשתן המנופץ נטווה לחוטים, ואלה הושפרו, אחר כך נארגו מהם בדים, ולאחר אשפרה הם נצבעו. בין הבדים שיוצאו מן העיר היה אריג פשתן עדין במיוחד שנודע בשם הבד הטברי הרמלאי. בדי פשתן אלה יוצאו להודו הרחוקה ושווקו גם למצרים, אולם בסוף המאה העשירית החליט החליף הפאטמי לייסד במצרים מטוויות לאריג זה וכך כנראה בא הקץ על ייצואו מרמלה. 

    בית הצַבָּעִים

    בין שלושת המבנים הראשונים שהוקמו ברמלה בידי מייסד העיר, סלימאן אבן עבד אלמאלכּ היה בית שכונה בית הצבעים. הקמת בית הצבעים נועדה קרוב לוודאי למשוך לרמלה ענף עשייה שהיה מרכזי בלוד. בתקופה הרומית הייתה לוד אחד המרכזים החשובים לייצור וייצוא בדי ארגמן, כפי שנאמר במקור מן המאה השלישית: 'סרפתה (צרפת שבלבנון), קיסריה, שכם ולוד מייצאות ארגמן משובח' . איכות הבדים הצבועים של לוד זכתה למוניטין בין-לאומי. 

    מלאכת הצביעה נמשכה בלוד גם בראשית התקופה הערבית. אנדראס מכרתים, שנולד בדמשק בשבת 660, סיפר שבלוד נהגו להכין בגדי ארגמן עבור פסלי הבתולה שעמד בכנסייה של לוד (כנראה כנסיית גיאורגיוס הקדוש). סלימאן, מייסד רמלה, הועיד אותה לתפוס את מקומה של לוד במרחב ומסתבר כי ניסה להעתיק אליה את התעשייה הרווחית של צביעת אריגים. בשנת 1991 חשף אריק רוזנברג מתקני צביעה סמוך למסגד הלבן, שעמד במרכזה של רמלה הקדומה, והעריך שהם קשורים לבית הצבעים.

    מאחר שתהליך הצביעה כרוך ברעש רב ובריח דוחה, סביר שמתקני הצביעה הועברו מאוחר יותר לשולי העיר. ואכן בחפירות הצלה שנערכו בעיר נמצאו עדויות למתקנים כאלה. בשנות השבעים חשף איתן איילו מתקני צביעה ובור מים במרחק של קילומטר ממערב למשטרת רמלה - כ-700 מ' מן המסגד, באזור שבו ככל הנראה עמדו חומות העיר. בחפירות בחלקים אחרים של העיר נמצאו עוד מספר מתקני תעשייה שלהערכת החופרים נועדו לצביעת אריגים. נראה שתעשיית הצביעה התקיימה ברמלה עד חורבנה ברעש בשנת 460 להג'רה (1068 לסה"נ). 

    ייצור נייר

    במאה השמינית והתשיעית החליף הנייר את הקלף ואת הפפירוס כמצע הכתיבה העיקרי ברחבי האימפריה המוסלמית. מהפכת הנייר תרמה רבות להתפתחות הביורוקרטיה והתכתובת הענפה שאפיינו את המינהל הממשלתי בארצות האסלאם ולהפיכת הספר לאמצעי נוח, זול ומהיר להפצת המדע והדת ולהרחבת מערכת החינוך. בכך הייתה הופעת הנייר לציון דרך חשוב בתולדות התרבות האנושית.

    בארץ-ישראל פעלה תעשיית הנייר בזיקה ישירה לגידול הכותנה ברמלה הייתה מוקפת כאמור שדות כותנה רחבים והייתה מרכז סחר בנייר. מאחר שבקרבת העיר נמצא חומר הגלם לנייר, ומאחר שהיה זה אחד המוצרים הרווחיים ביותר באותה התקופה, נראה שאכן ייצרו ברמלה ויין, אף שאין מקורות ישירים המדווחים על כך.

    תעשיית אבן, חרס וזכוכית 

    לא הרחק מרמלה היו מחצבות שסיפקו לעיר אבן משובחת. האבנים במחצבות אלה סותתו ככל הנראה בטכניקה מיוחדת שהרשימה את רואיה. מקדסי שיבח את הבנייה המשוקעה של הבתים ברמלה, העשויים 'גזית מסותתת היטב', ונאצר חאסר שביקר בארץ ישראל (1047 /438) סיפר שאבניהם סותתו בעזרת חול מיוחד הנקרא חול מֱכָּה .

    נוסף על כך הייתה כנראה בעיר תעשיית כלי אבן. באתרים רבים החופרים אתרים שיוחדו לייצור כלים מאבן . באתרים אלה נמצאו כלי קיבול שונים מאבן, דפוסי אבן ששימשו לייצור כלי חרס ובעיקר נרות וכן כלים עשויים מאבן סבון, שהיא אבן רכה העשויה טלק בצבע ירוק-אפור, וניתנת לגילוף בקלות יחסית.

    רמלה הייתה גם מרכז לייצור כלי חרס, שנועדו כנראה לא רק לצריכה פנימית אלא שווקו בכל הארץ. במקומות רבים בעיר התגלו בתי יוצר - אלה זוהו לא רק על פי הכלים הרבים הארוזים היטב שנמצאו סמוך להם, אלא גם על פי הכלים הרבים שהתעוותו בתהליך הצריפה, ושהושלכו לאשפה בקרבת מקום. בחלק מבתי היוצר נחשפו שבשנים ותעלות מים. כלים רבים מן הסוג שכונו בעבר כלי סייר (על שם הר' אל מפג'ר ליד יריחו), ושמכונים כיום כלים לבנים נמצאו בחפירות ברמלה, ואולי יש בכך ללמד שהעיר הייתה מקור לקבוצת כלים זו, הנפוצה כמעט בכל אתר מן הדורות הראשונים לשלטון האסלאם בארץ. בצד כלים פשוטים נמצאו בין שרידי בתי היוצר ברמלה גם יכלים מזוגגים וכן כלים נאים ומעוטרים.

    ברמלה ובערים רבים ברחבי הארץ נמצאו מאות נרות חרס מראשית התקופה המוסלמית. אנה דה וינסנץ הצביה על כך שמספר טיפוסי הנרות שנמצאו ברמלה מצומצם אך מגוון העיטורים רחב ומפתיע בעושי העלתה את האפשרות שברמלה פעל מרכז לייצור נרות לכל הארץ. ברמלה נמצאו גם כיום זואומורפיים (דמויי בעלי חיים) צבועים ומקושטים ומאות רבות של מוצרי יומיום: סירי בישול, כדרוּת, כדים וספלים. הכלים שנוצרו ברמלה מצטיינים באיכותו הגבוהה של החומר שממנו נעשון להקפדה על הגימור ובעושר של צורות. נראה שבתי היוצר שפעלו בעיר היו ענף כלכלי מרכזי, המשיך להתקיים בתקופה הממלוכית. ממספרם הרב ומתפוצתם הנרחבת של בתי היוצר ניתן ליעוד שתעשיית החרס העסיקה רבים מן התושבים, ושמוצריה שווקו גם מחוץ לעיר, אף כי טרם פורסם יחקר על תפוצתם .

    באתרים רבים ברמלה נמצאו כלי זכוכית תמימים ושברים של מאות רבות של כלים. סמוך למושב מצליח נתגלה אזור תעשייה ששטחו 150 דונם, ושתוארך בידי חופריו לתקופה הערבית הקדומה,נמצאו בו עדויות ברורות לייצור זכוכית באתר ואף בעיר עצמה נחשף בית יוצר לזכוכית.

    כלי הזכוכית שנמצאו ברמלה מייצגים רצף בן מאות שנים. רבים מהם אופייניים לתקופה האמיית, וחלקם נעשו על פי מסורות ייצור שראשיתן בתקופה הביזנטית, מסורות שנמשכו בייצור המוסלמי בראשית המאה השמינית. בצדם נמצאו כלים ייחודיים מסוף התקופה האמיית. בתוכם בולטים בקבוקים מעוטרים על ידי ניקוב וקערות מעוטרות. כן נמצאו נרות שמן מזכוכית מתקופה זו.

    ממצא הזכוכית מן התקופה העבאסית כולל מספר רב של קערות ושפע בקבוקים מטיפוסים שונים, ואף  אביקים ששימשו לצורכי רפואה, ושנעשו בדרך כלל מזכוכית כחולה. בעיר נמצאו גם כלים אופייניים לתקופה הפאטמית. זמינותו של חומר הגלם, הממצא השופע, רצף הכלים מן המאה השמינית עד האחת, שרבים מהם נמצאו באזורים תעשייתיים, בסמוך לכבשנים - כל אלה רומזים בבירור לאפשרות שברמלה פעלה תעשיית זכוכית רחבת היקף.

    כך סבורה גם יעל גורין-רוזן, ולדבריה מחקר חומרי הגלם של הזכוכית שנמצאה בעיר מלמד שהוא בא ממקור מקומי. ייתכן בהחלט שחלק מיוצרת מפעלי הזכוכית שווק מחוץ לעיר, אולם קשה להוכיח זאת משום שמחקר החומר נמצא עדין, בשלב מוקדם מאוד.

    חרושת המתכת
    ,
    אלאצהבאני סיפר במאה התשיעית על אודות מלומד (עאלם) בשם אבו יעקוב אסחש בן אסמאעיל א-רמלי שלפרנסתו ייצר כלים מנחושת. ואכן, ברבים מאזורי התעשייה הקדומים, שנחפרו ברמלה  נמצאו עדויות לפעילות חרשי מתכת. בשורת אתרים התגלו כבשני התכה, ערמות זיגים, עפרות מתכת וכלים מכלים שונים. לדברי גורין-רוזן מחקר מטלורגי של כלי מתכת שנמצאו ברמלה, מלמד שהם יוצרו בה עצמה.

    בין הכלים נתגלו משקולות ברונזה שנועדו לשקילת מתכות יקרות, מן הסוג ששימש צורפים בני הזמן .מאחר שבחפירות נמצאו תכשיטים בכמות נכבדת, ניתן לשער שהיו בעיר צורפים שעסקו בייצור תכשיטים. יש לציין שנמצאו גם כלי זכוכית רבים מז התקופה הממלוכית.

    המלאכות

    נושא המלאכות שעסקו בהן בעיר המוסלמית בימי הביניים הוא מן הנושאים הקשים למחקר. סדנאות בעלי מלאכה - בניגוד לבתי בד וגתות, למסבנות ומצבעות ולמתקני ייצור של תעשיות החרס, הזכוכית והמתכת - הותירו עקבות דלים והן קשות לזיהוי. חלק גדול מן המלאכות קשור לחומרים אורגנים, המתכלים בדרך כלל, ועל כן עדויות למציאותם נדירות בממצא הארכאולוגי. 

    המקורות בני הזמן מיעטו לעסוק במלאכות היומיום - המיסוי והמסחר עניינו אותם הרבה יותר. ואם עסקו במגזר היצרני, העדיפו לדווח על החקלאות ועל מוצרי הלוואי שלה. סחורות שהופקו בייצור תעשייתי נזכרו בדרך כלל רק אם נועדו לייצוא . חיי התושבים והמלאכות הכרוכות בקיום הבסיסי שלהם עוררו אך עניין דל אצל מרבית הכותבים . הם נהגו להזכיר בעלי מלאכה בעיקר כאשר ביקשו לתאר את השווקים העירוניים. בחפירות של שווקים בערים מוסלמיות קדומות נמצאו לעתים מתקנים כגון ריחיים ביתיים, תנורי אפייה, סדנאות נפחים וכלי עבודה שלהם ושל נגרים, בנאים ואומנים נוספים, מסמרים ושאריות לא אורגניות.

    משוקיהָ של רמלה לא נמצא עד היום ממצא כלשהו. הם נמחו כליל ברעש העז שהתחולל בשנת 460 להג'רה (1068 לסה"נ). נותרו בידינו רק תיאוריהם, והם מקור כמעט יחיד  ידיעותינו על המלאכות שהתקיימו ברמלה. על פי תיאורים אלה היה במרכז העיר שוק הבשמים (סוק אלעטארין) ומכאן שעסקו בה בבשמות; שוק מיוחד הוקצה לניפוץ פשתן,  עובדה המלמדת על חשיבות תעשייה זו בכלכלת רמלה. 

    נוסף על כך היה בעיר לפחות שוק אחד של רצענים, הוא שיה האוכפנים (סוק א-סראג'ין) ושוק נוסף הנזכר במקורות הוא שוק המלטשים (סוק ע-ציאקלה). אלה הן המלאכות שתועדו במקורות. אך אין ספק שמלבד בעלי מלאכה אלה פעלו בעיר נפחים (אולי בשוק המלטשים), נגרים, חייטים ושורה של בעלי מלאכה אחרים שבלעדיהם אין עיר יכולה להתקיים.

    'עיר בנוייה לתלפיות, בה שווקים ומסחר'

    לאורר ההיסטוריה פעלו בערים גדולות מוקדי סחר ארציים ובין-לאומיים. צירי תחבורה ראשיים הצטלבו במרכז העיר ויצרו את רחובותיה הראשיים, ובהם פעלו השווקים ומוקדי הסחר. הקצאתם של השטחים המשובחים ביותר בעיר למסחר, מלמדת מה הייתה הפונקצייה הכלכלית העיקרית של העיר בעיני יושביהָ. בעולם האסלאם תפס המסחר מקום מרכזי, והיה לו תפקיד חשוב מאוד בצמיחה הכלכלית של האימפריה המוסלמית

    לדעת משה שרון אחת המטרות שלשמן נוסדה רמלה הייתה הקמת מרכז סחר בין-לאומי, והוא סיווג אותה בין ערי המסחר שקמו על דרכי השיירות החשובות שחצו את האימפריה, והשווה את מעמדה במרכז למעמדה של דמשק, בירת הח'ליפות באותה עת. המקורות מאשרים טענה זו. נאמר בהם שרמלה נשתבחה ב'מסחר בין-לאומי משגשג ופרנסה שופעת';  'מאז נוסדה רמלה לא חדלו לסאון שווקיה ושפעו פרנסותיה. ילונו בה העוברים ויחנו בה הסוחרים'.  'עיר בנויה לתלפיות, בה שווקים ומסחר בין-לאומי וייבוא וייצוא'; 'אליה הולכים לצורך מכירה וקנייה ויש ללא ספק ברכה בקיומה'. 'והיא עיר יפה משופעת סחורה ', וכל הטובין בה זולים'. 'עיר גדולה, מרובת הטוב, משובחת השווקים'.

    הסחר הבין-לאומי בימי הביניים כלל בעיקר שלושה סוגי סחורות, שהצדיקו את הסיכונים והקשיים: מחצבים חיוניים, עבדים ומוצרי מותרות: סחורות שנפחן קטן, משקלן קל, מחירן גבוה, וערכן רב. בידיעות שבידינו על סחר בין-לאומי ברמלה מדובר רק על סחר מותרות, בעיקר סחר בשמן זית ובסבון וכן בבדים יקרים. עד כמה הייתה העיר מרכזית בעיני הסוחרים ניתן ללמוד הן מכך שסוחרים מן המזרח ומן המערב גדשו אס פונדקיה והן מן העובדה שסוחרים מארצות שונות החליטו לעקור אליה; כמה מהם היו מלומדים מוסלמים בעלי שם. גם יהודים שהגיעו ממרחקים היו פעילים במסחרה.

    לסוחרי הבדים ברמלה ובמיוחד לסוחרי המשי היה מעמד נכבד. בראשית האסלאם היה המשי בעל חשיבות פוליטית ולא רק מסחרית. מקדסי כינה את סוחרי המשי הרמלאים (קזאז א-רמלה) 'נכבדים'.

    המפורסם מביניהם היה מנשה בן אברהם, שהיה הממונה על ענייני הצבא הפאטמי בסוריה רבתי (בלאד אימאם), ושנזכר, הן במקורות המוסלמיים והן בתעודות מן הגניזה הקאהירית - ובהן תעודות מרמיה - בעיקר בשם אלקזאז. בתעודות מן הגניזה נזכר גם סעיד בן מעמר (סעדיה בן חיים), שאף הוא נקרא אלקזאז; הוא התגורר בעכו, אך סחר באריגים ברמלה. סוחר נוסף שמוצאו ממצרים, ושעסק בסחר בדים ברמלה, היה יעקב בן סלמאן אלחרירי (סוחר המשי). סוחרי הבדים הנזכרים ואחרים ייצאו מרמלה אריגי משי ובגדי פשתן, את אריגי הכותנה המיוחדים שהעיר השתבחה בהם ואת בד הפשתן הסברי, שיוצא למצרים וקרוב לוודאי שלארצות נוספות.

    סחר הבדים היה רק אחד מענפי הייצוא של העיר. הזכרתי לעיל את ייצוא שמן הזית והסבון. גם תוצרת חקלאית שווקה למרחקים. במקורות נזכרים בעיקר דבלים והחרוב (ח'רנוב), שיוצא מרמלה הן בצורתו הטבעית והן כדבש. עדויות לייצוא דבש חרובים מרמלה למצרים יש גם במכתבי סוחרים ונציאנים משנת 1400. ייתכן שמוצרים נוספים, כגון צימוקים שיוצרו בעיר, כלי חרס, זכוכית או תכשיטים, היו אף הם חלק מיצואה, אך עד כה לא התגלתה ראיה לכך.

    בגניזה הקהירית נמצאו עדויות לחלק מהמוצרים שיובאו לרמלה. היו בהם אריגים יקרים שלא יוצרו בעיר אך עשיריה נזקקו להם. כך למשל יובא לעיר בד השיש, הלוא הוא השש המקראי (אסתר א, ו). זהו בד מוסלין עדין שנארג מכותנה. אריג זה מכונה שיש קברסי, ומכאן שמקורו בקפריסין.

    לשוק הבדים של רמלה יובאו גם אריגי משי, אף שבדי משי יוצרו ברמלה . ייתכן שלסיבה הייתה שהמשי המקומי היה באיכות נמוכה מזו של הבד המיובא, או שהתוצרת המיובאת -"
    לתה זולה מזו המקומית. סוחר יהודי מגרבי בשם ברהון בן מוסא א-תאהרתי ייבא לרמלה חמישים לחווות של אריג משי המכונה סוסי וזאת פרט לבגדים שמכר לסוחריה.119 בתקופה הממלוכית ייבש לרמלה בדים * מאירופה, ובהם בדי קטיפה ואריגי כותנה מיוחדים וכן בגדים מוכנים עבור עשיריהָ.

    במאה האחת-עשרה נזקקה תעשיית בדי הפשתן ברמלה לייבוא חומר הגלם, שכן הכוינה תפסה את מקום גידול הפשתן בסביבות העיר. הפשתן הגולמי יובא ממצרים ומצור שבלבנון. בין חלקיי גלם אחרים שיובאו לעיר יש להדגיש את האשלג. למינרל זה היה תפקיד חשוב בשתי תעשיות, מרכזיות בעיר: תעשיית הסבון ותעשיית הזכוכית.

    בתעודות מן התקופה הממלוכית נזכר בפירוש ייבוא אשלג. סחורות ייבוא נסחרו בשוק הבשמים (סוק אלעטארין) של רמלה. הבשם (אלעטאר) נמנה בדרך כלל עם הנכבדים שבסוחרים. למשל ראש קהילת רמלה במחצית הראשונה של המאה האחת-עשרה, שלמה בן צמח (המכונה בערבית אבו בשר סלימאן), שמילא את התפקיד הנכבד של מזכיר ישיבת ארץ-ישראל, עסק בסחר זה. הוא ועמיתיו שיווקו חומרי בישום, תבלינים, תמרוקים וככל הנראה גם תרופות. בתעודות הגניזה נזכר ייבוא של פוך (כחל) לרמלה, וכן ייבוא של אעלג (Terminalia בלטינית, הלילג' בערבית), עץ שמפרותיו הכינו תרופות למחלות מעיים, לטחורים, בעיות חניכיים ולאין אונות מינית.

    לרמלה יובאו גם פלפל, אינדיגו, זרניך, תבליני סוריה בליני המזרח (אסקאט א-שאם ואסקאט א-שרקן). חלק מחומרים אלה הגיעו לרמלה במסגרת סחר המעבר (הטרנזיט) - בתעודת הגניזה שבה הם נזכרים  הומלץ לשווק אותם לצפון אפריקה ששם שילמו עבורם מחיר טוב. גם בתקופות מאוחרות יותר הייתה רמלה מרכז לסחר מעבר בפלפל , זנגוויל, אגוזי מוסקט, ציפורן, קינמון, קטורת ועץ ברזיל.

    נושא סחר המעבר כמעט אינו מוזכר בכתבי הסופרים המוסלמים והמידע על אודותיו מקוטע למדי. עם זאת במספר תעודות מהגניזה נרמז קיומו ברמלה . בפרוטוקול של בית הדין בירושלים משנת 1010 לערך נזכר סוחר מפסטאט בשם כלף בן אברהם שהלך  לרמלה 'בממון לסחור' כדי להעביר לאחר מכן את הסחורה לדמשק. תעודה אחרת עוסקת בהובלת סחורה לרמלה ובשיגורה מרמלה לפסטאט. מתעודה זו מתבררת חשיבותה של רמלה בתחום איסוף סחורות ושיגורן ליעדים שונים. 

    מעמדה זה של רמלה בא לידי ביטוי כאשר הייתה, במאה התשיעית והעשירית, בסיס לפעולתם של הסוחרים הראדאנים, שסחרם השתרע מהודו ועד ספרד. במאה האחת-עשרה ישבו ברמלה יהודים מן המגרב שסחרו מעיראק ועד ספרד.

    'לא חדלו לסאון שווקיהָ ושפעו פרנסותיהָ'

    על אף חשיבותו הרבה של המסחר הבין-לאומי, יש לזכור שעיקר המקח והממכר היו קשורים לפעילות כלכלית ברם לארצית, האזורית והמקומית, ופעילות זו התרכזה בשוקי העיר. 

    לפי התיאורים במקורות, השווקים המרכזיים פעלו ברחובות הראשיים של רמלה, שחיברו את המסגד ובית הממשל אל ארבעת השערים הראשיים של העיר. מי שנכנס לעיר ממערב, דרך שער יפו, הגיע לשוק שכונה שוק מוכרי החיטה (סוק אלקמאחין), אך לא רק חיטה נמכרה בו - 'היה זה שוק שהקנייה בו משתלמת - יש בו מגוון עשיר של סחורות'.

    בהמשך אותו רחוב נמצא שוק מוכרי הבצל (קיק אלבצאלין), שהגיע עד מרכז רמלה, ובו ניצבו המסגד ובית הממשל. בחומתה המזרחית של העיר נמצא שער ירושלים. מי שנכנס דרכו הגיע לשוק מוכרי הכותנה (סוק אלקטאנין). ממערב לשוק, זה היה שוק מנפצי הפשתן (סוק אלמשאטין ללכתאן), ואחריו שוק הבשמים (סוק אלעטארין). במרבית הערים המוסלמיות נמצא שוק זה סמוך למרכז העיר. בדרום נמצא שער מצרים, שכונה ים שער יאזור. מעבר לו נמצא שוק מוכרי הקטניות (סוק אלחבאבין), ובהמשכו היה שוק הקצבים (סוק אלג'זארין) ואחר כך שוק הירקנים (סוק אלבקאלין), וממנו יצאו אל המסגד.

    שער לוד, שנקרא גם שער שכם, היה הצפוני בשערי רמלה. נראה שהשווקים שיצאו ממנו לכיוון המרכז נועדו לספק את צורכי האוכלוסייה הכפרית ואת אלה של הנוודים בסביבה  הקרוב ביותר. לשער היה שוק עושי המרדעות עבור חמורי האיכרים (סוק אלאכאפין). בהמשכו נמצא שוק המלטשים (סוק א-ציאקלה). שוק זה אופייני לערים המשרתות מרחב  כפרי.

     נראה כי השוק שימש גם את תושבי העיר לרכישת כלי מטבח, כסכינים וכפות, אולם עיקר מלאכת המלטשים הייתה קשורה דווקא לאוכלוסייה הכפרית ולנוודים. משווקים דומים, הקיימים עד היום בערים מוסלמיות מסוימות - למשל בחברון - ניתן ללמוד במה עסקו האומנים בשוק זה. כאן ליטשו , מגלים, השחיזו שיני מחרשות, והכינו אצבעוני זריעה. כאן ככל הנראה גם פרזלו הנפחים את הסוסים, ויוצרו כלי הנשק של הנוודים. בין שוק המלטשים למרכז העיר נמצא שוק האוכפנים (סוק א-ס ג'ין), שבו לא רק הכינו אוכפים אלא סיפקו שירותי רצענות שונים, ובהם הכנת רתמות לבהמות ולכלי עבודה.

    רשימת השווקים שהציגו המירי ומג'יר א-דין איננה כוללת בוודאי את כל שוקי העיר. בערים מוסלמיות כרמלה ואף בערים קטנות יותר היו מספר שווקים אופייניים, וקרוב לוודאי שאלה היו קיימים גם ברמלה. בשווקים אלה נמכרו ספרים, שטיחים, שהיו פריט חשוב בכל בית באותה תקופה, תכשיטים (שוק הצורפים נזכר בערים מוסלמיות רבות) , רהיטים, כלי בית, כלי נחושת וארד, נרות ועוד.

    ברמלה היה גם שוק בדים (סוק אלבז), הנזכר באקראי באחד המקורות. בצד השווקים המרכזיים היו בעיר שווקים זעירים (סויקה), שנמצאו בשכונות השונות או שהשתייכו לעדות הדתיות. כאן נמכרו צורכי יומיום, ובהם מוצרי מזון, כלים לשימוש שוטף וגם בגדים מוכנים. בדרך כלל התעלמו המקורות מסוג זה של שווקים, והמידע על שווקים ברמלה הוא אפסי. אחד מהם, שוק היהודים, תועד בתעודות הגניזה, ואין לפקפק בקיומם של שווקים זעירים נוספים.

    בנקאוּת ופיננסים

    כבר בעשורים הראשונים לקיומה של האימפריה המוסלמית ניהלו סוחרים מוסלמים פעילות מסחרית נמרצת ורחבת היקף, וקשרי המסחר שלהם התפרשו על פני מרחבים גדולים; פעילות זו לא הייתה אפשרית לולא התפתחה באסלאם הקדום שיטת אשראי מסחרי. השימוש באשראי אפשר גמישות רבה. היכולת לבצע עסקאות בלא תשלום מידי בכסף או בשווה כסף, האפשרות להפקיד כסף במקום אחד ולגבותו באחר, לעתים במרחק רב, והשימוש בהמחאות, הקלו מאוד על הסוחר הנוסע. העובדה שהוא יכול היה להימנע מנשיאת מזומנים בדרכים הגבירה את ביטחונו. לעתים העדיפו גם משרדי ממשלה את הסתג'ה (סוג של המחאה) על המזומן.

    בצדק הדגיש שלמה דב גויטיין שהמסחר, הן ברמה הכוללת והן ברמה המקומית, התבסס על אשראי. שיטה זו חייבה קשרים ישירים בין מנפיק ההמחאה לבין סוכן או שותף בצד האחר של המסלול, והפכה את תהליר המסחר לבטוח יותר. השימוש בה מפותח במצרים הפאטמית ובמרכזי סחר בינלאומי, ורמלה הייתה ללא ספק מרכז כזה.

    במקורות נמצאו ידיעות מועטות על מערך הבנקאות בעיר. במכתב שנשלח מירושלים נאמר: 'הגיעה הספתגיי וביקש ר' אברהם שיפדה אותה ברמלה וישלם כאן'. העובדה שרמלה שימשה מרכז פיננסי עולה מתעודה אחרת, הכתובה בעברית, ובה נאמר: 'נשתנו דיני הפיקרונות ברמלה והיו הכל נבוכים ושוממים ולא ידעו מה לעשות'. הגאון שלמה בן יוסף כתב במכתב ששלח לפסטאט: 'ורוב מחייתנו הייתה מפקידי רמלה וסוחריה, שהיינו לוקחים באשראי ומוכרים'. מכאן שהשימוש באשראי היה נהוג גם במסחר ברמה המקומית.

    הגיעו אלינו שמותיהם של שני בנקאים מרמלה: יעקב בן דוד השולחני וישועה בן תאבת השולחני. נראה שמקצועם היה כרוך בהכנסה נאה, שכן יעקב בן דוד התחייב בכתובת נישואיו לשלם לאשתו המיוערת סכום עתק של 170 דינארים (דרכמונים בלשון התעודה), בעוד שסכום כתובה רגילה הגיע אז לכעשרה דינארים בלבד. לא נותרו בידנו תעודות או מקורות על פעילותם של חלפנים ברמלה, אולם ממצא ארכאולוגי ייחודי - שנמצא במקרה בעיר בשנת 1965, במהלך חפירת יסודות לבניין המרכז המסחרי סמוך לאתר המסגד הקדום - עשוי להצביע על פעילות כזאת.

    באתר נמצאו 376 דינארי זהב, שהוטבעו משנת 143 להג'רה (761 לסה"נ, בימי הח'ליף העבאסי אלמנצור) ועד 368 להג'רה (799 לסה"נ, בימי הח'ליף הפאטמי אלמעז לדין אללה). מרחב ההטבעה שלהם משתרע מאלמחמוריה (כיום מסילאח) באלג'יריה, עד ארמניה ועד איראן, ואחת-עשרה שושלות נזכרות בהם.

    מרבה ההפתעה אין בכל המטמון ולו מטבע אחד שנטבע ברמלה - אף שדינארים נטבעו במטבעתה משנת 264 להג'רה (875 לסה"נ). מאחר שכל הדינארים נטבעו הרחק מרמלה, ובהתחשב במספרם ובגיוון בשנות הטביעה ובאתריהָ, אפשר לשער שהיו רכושו של חלפן מטבעות. מגוון, מטבעות עשיר זה מעיד על קשריה הכלכליים של העיר עם ארצות אחרות, קשרי, שככל הנראה הצריכו שירותי חלפנות.

    מִטבעת פלסטין ברמלה

    מטבעת רמלה הייתה אחת משלוש-עשרה מטבעות שפעלו בארץ מן הכיבוש המוסלמי עד בוא הצלבנים. לדעת הנומיסמטיקאי אריאל ברמן, החלה טביעת מטבעות ברמלה מיד עם ייסוד העיר. המטבעה פעלה ברציפות עד לחורבן העיר ברעש האדמה הגדול של שנת 1068 ופרקי זמן ארוכים הייתה ככל הנראה המטבעה היחידה שפעלה בארץ. מתפוצת טביעותיה ומן העובדה שפעלק ברצף למעלה מ-300 שנה, אפשר להסיק כי הייתה החשובה שבמטבעות המוסלמים בארץ. קיומה של מִטבעה, ומה גם המִטבעה בה"א הידיעה, מלמד על מרכזיותה של רמלה הן מבחינה פוליטית והן מבחינה כלכלית במחוזה ואף מעבר לו.


    צילום: רון פלד

    ברמלה נטבעו מטבעות בעריכים מגוונים, מכל מיני המתכות המקובלים בטביעה. בראשית הדרך היו אלה מטבעות נחושת בשם פלס (ברבים : פלוס) . אין עליהם תאריכים ולא שמות של מושלים מקומיים או אימפריאליים. המטבעות הללו נמצאו הן בשכבות מן התקיפה האמיית והן בשכבות מראשית השלטון העבאסי.

    רק בימי הח'ליף הארון א-רשיד (שלט 71 ~ -194 להג'רה 809-786 לסה"נ) נזכרו לראשונה שמות אישים בטביעת רמלה. מימי הח'ליף גלמעתמד (שלט בשנים 278-256 להג'רה 892-870 לסה"נ) , לא נקראה עוד המטבעה בשם 'רמלה' כי אם שם 'פלסטין'. שינוי חשוב יותר חל אז בסוגי המטבעות. עד אז נטבעו ברמלה מטבעות נחושת ברבד, ואילו מכאן ואילך נטבעו בה רק מטבעות יקרי ערך: דינארים מזהב ומטבעות של דרהם מכסף, ויקנו בהם שמות הח'ליפים. מטבעות של כסף וזהב מטביעת רמלה מוכרים לנו מימי הטולונים (293-266 להג'רה, 905-87 לסה"נ), מימי השלטון העבאסי, ששב ארצה במאה העשירית, ומימי השושלת הח'שידית (324-360 להג'רה, 970-935 לסה"נ).

    גם השלטון החמדאני קצר הימים הותיר את רישומו במטבעות 'פלסטין', וכך גם הקרמטים, שהשתלטו על רמלה פעמים מספר, הן בימי האח'שידים והן בימי הפאטמים. גם אלפ-תכין, המושל התורכי של דמשק, טבע בעיר דרהמים מכסף, שהיו הליקים של מטבעות בוּויהִים.

    בימי הפאטמים (492-360 להג'רה, 1099-970 לסה"נ) הייתה מטבעת 'פלסטין' פעילה ביותר. טבעו בה מגוון מטבעות בערכים שונים: דינאר, חצי דינאר, רבע ושמינית, וכן נמשכה בעיר טביעת - דרהמים מכסף.
     


    ייחודיים למטבעה של רמלה היו מטבעות של המשפחה הג'ראחית, שהשתלטה על רמלה פעמים מספר,  בימי השלטון הפאטמי, וכאות לעצמאותה הנפיקה דינארים משלה. עד היום  פורסם מטבע אחד מטביעתן ,הוא מטבע משנת 402 להג'רה (1011 לסה"נ).

     קרוב לוודאי שעם חורבן העיר ברעש באמצע המאה האחת-עשרה נפסקה הטביעה בעיר רמלה, ומטבעת 'פלסטין' עברה למקום אחר. לאחר שיקומה נשלטה העיר בידי הסלג'וקים. המטבע המאוחר ביותר ממטבעת 'פלסטין' הוא אמנם משנת 473 להג'רה (1082 לסה"נ), אך קשה להאמין שמטבע זה נטבע בעיר ברמלה, ששליטיהָ הסלג'וקים היו נתונים בעימות מתמיד עם  השושלת הפאטמית. 

    360 שנה נמשכה פעילות הטביעה ברמלה. סיפור המטבעות השונים הוא במידה רבה סיפור תולדות ,עיר ותולדות - הארץ כולה. כל שלטון ושושלת שהחזיקו בארץ-ישראל טבעו בעיר את חותמם ואת מטבעותיהם. אין ספק שפעילות הטביעה הנמרצת באותן שנים מלמדת על מעמדה הפוליטי והכלכלי של רמלה מאן ,  סודה ועד שפגעו בה איתני הטבע והחריבוה.

    'ילונו בה העוברים ויחנו הסוחרים'

    מוסד מרכזי בכל עיר מוסלמית היה הפונדק (פנדק, רבים : פנאדק), מוסד שנוצר זמן, קודם לאסלאם. מקור שמו ביוונית, בית הזרים והוא נזכר פעמים רבות במקורותינו. לפונדק היה תפקיד מרכזי במסחרה של העיר. נראה שיש להבדיל בין שני טיפוסים שונים של אכסניות. טיפוס אחד הוא אכסניית הדרכים, שהייתה ממוקמת סמוך לשערי העיר או מחוצה להם, ושנתארחו בה עוברי אורח על בהמותיהם ומשאם. בסוג כזה של אכסניה שוכנו הבהמות בקומה הראשונה בחצר, ושם היו גם סדנאות של בעלי מלאכה שסיפקו שירותים לעוברי הדרכים. הנוסעים עצמם התגוררו בקומה השנייה בחדרים קטנים .

    לדעת לה טורנו שימשו אכסניות אלה בעיקר את העניים, שכן 'האחרים עשו כל שלאל ידם להימנע מחוסר הנוחות, מל המגע עם הבהמות ועם נוכחותן וחלק גדול מן האכסניות - של זונות שהחזיקו במספר חדרים, שבהם הציעו לנוסעים את שירותיהן'.

    טיפוס אחר של אכסניות נועד לשירותם של סוחרים. כאן היו בצד חדרי מגורים גם מחסנים לסחורות, ולכל סוחר היה חדר אחד או יותר שבו ניהל את עסקיו . לה טורנו הדגיש, שבסוג זה של אכסניות לא היו בתוך המבנה אורוות לבעלי חיים. אומנים וסוחרים מקומיים נהגו אף הם לשכור בתוכן מספר חדרים לצורך הצגת סחורותיהם.

    פעמים רבות היה הפונדק הקדש (וקף) של מוסד דתי זה או אחר, ומוסד זה החכירו לפונדקאן (פנדקאני). הידיעה המוקדמת ביותר בתולדות האסלאם על הקדשת פונדק מצויה בכתובת וקף משנת 301 להג'רה (913 לסה"נ) מרמלה. הכתובת נתגלתה בשנות השלושים של המאה העשרים, ופוענחה בשנת 1965 בידי משה שרון, וזו לשונה:

    "בשם אללה הרחמן והרחום, פונדק זה, עם כל מה שבתחומיו וכל זכויותיו, אדמתו ובנייניו קומתו העליונה והתחתונה, שביליו והמבנים הנספחים הוא המקדיש נתנו לצדקה ועשהו וקף והקדישו בוקף קדוש לאללה, יתרומם ויתפאר, אליו, וכל דבר הידוע כחלק ממנו, על כל אשר בו וממנו, הוא וקף של פאיק הסריס, אבן עבדאללה א-צקלי (הסיצילי), עבדו המשוחרר של הח'ליף אלמעתמד עלא אללה... בחייו ואחרי מותו. לא יימכר אף חלק ממנו ולא יינתן במתנה . . . פונדק זה, משמש לנהנים ממנו בלבד ... אשר למענם נעשה וקף לעולמים. אסור לשליט או למושל או קאיי לשלוח יד בזה . . . נעשה בשנת שלוש מאות ואחד"

    נראה שהבעלות על הפונדק הייתה קשורה לזיכיון כלשהו, כפי שניתן ללמוד מן הכתובת. העובדה שהמקדיש היה עבד משוחרר של הח'ליף העבאסי עצמו, מרמזת על חשיבות הפונדק, שכן השליטים דאגו בדרך כלל להקצות לעבדים בכירים ששוחררו זיכיונות בעלי הכנסה ראויה. מן הכתובת ברור שעל אף ההקדשה למטרות צדקה, זכה המקדיש, כל עוד חי, ליהנות מפִּירות הנכס.

    שמם של פונדקי רמלה יצא לתהילה, כפי שניתן ללמוד משבחים שנקשרו להם במקורות שונים. בשל מעמדה של רמלה בסחר הבין-לאומי והארצי היה לפונדקיה תפקיד חשוב, אך למרות זאת המידע על אודותיהם מצומצם. רק אחד הפונדקים האלה זוהה במקורות במפורש בשמו, או נכון יותר בשם הפונדקאי  במכתב ששלח הגאון, ראש ישיבת ארץ-ישראל, שלמה בן יהודה, נאמר: 'וקד מבקת מני אליך כתאבין מן אל רמלה ... וארגו וצולהא אליך .. . ואל אכר עלי יד גוי דמשקי דפעתה אליה פי פונדק אבו מוסי'  (קודם לכן שלחתי אליך שני   כתובת הקדשת הפונדק ברמלה). . . וממכתב האחר של ידי גוי מדמשק שלו מסרתי (את המכתב) בפונדק של אבו מוסא'.

    קרוב לוודאי שבפונדקים אלה היו גם בתי מרחץ, שכן מקדסי שיבח בנשימה אחת את הפונדקים ואת המרחצאות בעיר. מדבריו של מקדסי נראה שהיו ברמלה לפחות שלושה מרחצאות. ייתכן שאחד מהם ניצב בשטח המכונה כיום 'הולנד הקטנה', ושבו חפר דון גליק פסיפס ובו רשויות של שני אריות. ייתכן שבחפירות שנערכו מדרום למסגד הלבן בחורף 2003 נתגלה מרחץ נוסף. מקדסי ציין לשבח גם את שירותי ההסעדה בעיר, ש'בה אוכל נקי ומיני מאכלות לקוונים ודברים (טובים) נוספים'. 

    בעיר הומה זרים, היושבת על צומת דרכים מרכזי ומשמשת מרכז עסקים ארצי ובין-לאומי, הייתה למבני האירוח חשיבות רבה, וקיומם היה חיוני לחיי הכלכלה של ,רשלה. בה בעת מלמדים שירותי האירוח המפותחים על מרכזיותה של רמלה בסחר עולם האסלאם כולו.

    סיכום

    רמלה הייתה מוקד כלכלי בארץ ובמרחב כולו. המקורות והממצא הארכאולוגי יחד מציירים עיר משגשגת, שבה ובסביבתה התקיימה חקלאות מפותחת ועשירה במגוון הגידולים, ובה היו שפע תעשיות ומלאכות. על פי המקורות ובהסתמך על ממצא המטבעות העשיר אפשר לימוד עד כמה התפשט מסחרה. במאמר מוצג בהרחבה דיוקן כלכלי של עיר מזרח תיכונית בת שיבות דיוקז זה בכך שהוא פותח לנו מבט אל חיי הכלכלה בארץ ובמרחב המוסלמי כולו בימי להייים ומאפשר להבין טוב יותר את ההקשרים הכלכליים בשנים המעצבות של החברה האסלאמית.