היסטוריה ומאמרים
  • נבי צאלח. יוסף דרורי, 1985:  מורשת דרך 10
     

    חודש האביב (ניסן\אפריל) עמוס בלוח הארצישראלי בחגים עממיים של בני דתות וכתות שונות. אחד מהם, הנהוג ברמלה ע"י המוסלמים, ביום שישי שלאחר הפסחא היוונית, קשור בדמותו של נבי צאלח. המנהג לעלות לרגל אל האתר לזכרו (הטקס קרוי "מוסם" – חגיגה עונתית, בניגוד ל"זיארה" האפשרית בלא זיקה לתקופה מסוימת) בפינה הצפונית-מערבית של מתחם המסגד הלבן נוהג מזה עשרות שנים ואף יותר. ואולם המוסם של נבי צאלח נדחק מן ההכרה הציבורית היהודית בעיקר בשל חג נבי מוסא הקרוב אליו בזמנו ואשר היה כרוך, בזמן המנדט, במתיחות בינעדתית חריפה.

    גם המוסלמים ציינוהו עוד לפני זמן לא רב בכלל באופן צנוע ומאופק. בשנים האחרונות כאילו התחדשו טקסי נבי צאלח. הציבור המוסלמי בארץ ישראל משתתף בהן באופן מסיבי יותר. שמע חגיגות אלה מתפשט מעבר לקהל מבקריו המסורתי מבין תושבי הסביבה.

    קביעת המועד:

    מנהג החגיגה באתר הקודש בעונה קבועה בשנה, בלי להתחשב בשינויי הלוח הירחי המוסלמי, נהג במקומות אחרים בארץ. ידועים הביקור בנבי רובין, ליד פלמחים, בחודש ספטמבר, בנבי מוסא, ליד יריחו, ביום שישי הקודם לפסחא של היוונים האורתודוקסים, ובמשהד חסין אשר במג'דל אשקלון, ביום רביעי שלפני הפסחא היוונית. רבות נכתב על המסורות אלה, הוצע לראות בהן שריד של התקופה הבתר-צלבנית.

    קבר נבי צלאח ברמלה

    יש הסוברים כי השליטים הממלוכים היו יוזמיהן ומעודדיהן של חגיגות אלה כהפגנה ואיתות לעולי רגל האירופאים כי הארץ שוב אינה בשליטתם, כי כיבושה מחדש הוא אשליה וכי בבואם להתקיפה ימצאו את המוסלמים מוכנים וערוכים. בעיניו נראים המואסים כבלתי קשורים לחלוטין ביזמת השליטים מגבוה להגנה על הארץ או להפגנה אנטי-נוצרית, אלא הן ביטוי לצורך הפנימי של האוכלוסייה כפרית-חקלאית המציינת, בדרך של התכנסות שנתית ומפגש חברתי בזמן הפוגה בשדה – את סיומה של תקופה וראשיתה של עונה חדשה.

    אם קיימת זיקה כלשהיא לצלבנים היא קשורה לקביעת המועד, כאשר ישאלו החוגגים במקום מתי מתקיים הביקור ההומני בנבי צאלח הם יענו תשובות שונות, אף מוזרות: "בשבוע האחרון של חודש מוסלמי" "בתשעה עשר לחודש אפריל" "מועדו כתוב בקוראן". תשובות מבולבלות אלו – שאינן ניתנות במקרים של חגים אסלאמיים רשמיים (חג עליית מוחמד השמימה, עיד אלפיטר , חג הקורבן) משקפות את הזרות של תאריך החגיגה.

    למעשה היא תלויה בקביעתו של חג הפסחא אצל היוונים האורתודוקסים, ונערכת בסיומו של השבוע שהחל בחג זה. כידוע, גם לחג הפסחא של עדה נוצרית זו אין תאריך קבוע בלוח והוא משתנה מדי שנה עפ"י חוקיות משלו. מדוע מתקבצים המוסלמים מן השפלה וההר אל רמלה בסוף שבוע הפסחא? כאן, נראה שיש לפנינו זיכרון נשכח של חגיגה נוצרית עממית, שנחגגה בתקופה הצלבנית ואשר המוסלמים אימצו את מועדה ואת יעדה. ואולי זהו שריד למנהגים נוצריים שרווחו עדיין בתקופה האסלאמית המוקדמת במאות השנים הראשונות לשלטון הערבים בארץ, בטרם בוא הצלבנים. נטיות התקרבות בין-עדתית בטקסים מסוג זה ותחושת העדר מחיצות בין הדתות השורה על נבי צאלח רווחת גם כיום. לדעתנו, הן מחזקות את סבירותה של ההשערה שכך אף קרה בימי הביניים.

    הביקור הציבורי במקום נערך תמיד ביום שישי. מוסם זה נודע, לפיכך, גם בשם ג'מעת אלג'אמע אלאביד (יום השישי של המסגד הלבן) .

    וכיצד יודעים המארגנים והמשתתפים מתי נופל החג? כל שעליהם לברר הוא מתי נופלת "שבת האש" של הנוצרים. זו מבשרת את בוא הפסחא – החל למחרתה.ששה ימים אחרי "שבת אש" פוקדים את נבי צאלח. המארגנים בודקים עפ"י לוח שנה נוצרי.

    ערי השפלה, לוד, יפו ורמלה, החיות במגע קרוב עם הנוצרים רואות את הכנות שכניהן לחג הפסחא וכן יודעים כי חגם שלהם קרוב והאחרים – שומעים על כך ברדיו או קוראים עיתון.

    בעבר, בתופת המנדט, נהגו להכריז על התקרב מוסם נבי צאלח ע"י תהלוכה בערי השפלה, שיצאה – ימים אחדים לפני יום השישי המיועד – מן המסגד הראשי בעיר והלכה ברחובותיה. תהלוכה זו, הקרויה זפה (הולכה-הובלה בדרך כלל של כלה לבית חתנה, נהגה בלוד ביום שני בשבוע, ברמלה ביום רביעי וביפו – ביום חמישי היא החלה בשונה מבערים אחרות בשוק רמלה והסתיימה במסגד הגדול "מחמודיה" ליד הקישלה).

    מעשי החוגגים:

    המוסלמים, הפוקדים את מקומו של נבי צאלח, מגיעים מאזורים נרחבים. בביקורנו בתשמ"ה מצאנו שם נערים מראמאללה, דור שני לפליטים מרמלה ומכפרי עמק איילון, בחורים מרפיח, חאן יונס וכפרי רצועת עזה, אנשים מן העיר העתיקה בירושלים, חברון ושכם ומאמינים, שזו להם הפעם הראשונה במקום אשר הוסעו מנצרת ומחיפה. במגרשי החנייה חיכו אוטובוסים ומוניות עם לוחיות זיהוי מעזה ומרפיח, שכם וג'מעאין, בית לחם וראמאללה. הרושם הוא, שהחגיגה המקומית המוגבלת של בני לוד, רמלה ויפו משנים עברו נהפכה למפגן מוסלמי כלל-ארצי. בין הבדואים והעירונים, הנשים והילדים בלטו בנוכחותם הצעירים – בני העשרים.

    כתובת המספרת על שיקום קבר נבי צלאח במתחם המסגד הלבן ברמלה

    אף כי אירועים כאלה יכולים – ברוח הימים האחרונים – לשמש זירה הולמת להתבטאויות פוליטיות בדלניות או קנאיות – פוריטניות (דתיות) לא יחוש המבקר הזר במקום אווירה מתוחה ופנטית. במקום אמנם נורא כמה אנשי קודש, עטורי זקן, עטויי גלימות ארוכות וחבושי כיפות תחרים לבנות, אך מספרם היה זעום בהתחשב בעילתו הקדושה המוצהרת של המפגש בשטח המסגד. גם פוליטיקאים או תועלמנים לא נראו במקום. המארגנים מועד הנאמנים המוסלמי של רמלה הדגישו בפנינו את מאמציהם להישמר מפני כיוון לאומני לא רצוי.
    נוכחותם המזהירה והמרתיעה של משטרת ישאל ומשמר הגבול, באוהל גדול בקרבת מקום סייעה למאמצים אלה.

    מה עושים הבאים לנבי צאלח?

    את פני המבקרים במסגד מקדם יריד בן-יומו, השכיח בערים במזרח. אין בו יד מכוונת, מעבר קבוע, שליט מוקדם או הנחייה מגבוה. בולטים בו התארגנות הארעית, המזדמנת, המקרית. אנשים ורוכלים לשעה – מהם שהגיעו למקום בערב הקודם – פורשים מפה על הקרקע ומציעים סחורה, ע"פ רוב זולה. ביריד צבעוני, ריחני וקולני זה יוכל המבקר למצוא מיני מזון, בשר צלוי, סטייקים ופלפל, נקניק ומיני מתיקה מבושלים ואפויים, משקאות קרים וחמים, עציצים וכדים, בדים ושטיחים, תכשיטים פשוטים, כלי בית ומשחקים, צעצועים לילדים ומקלות הליכה לקשישים, נרות וקטורת. מוכרי הטמבורים יכריזו על מרכולתם בליווי הקשה בכלים. נגינתם מתערבת בקריאות הרוכלים.

    אך הקנייה והמכירה הנותנות להתקבצות אנושית זו את אופייה הבלתי פורטניהן רק פיצוי וגמול שולי. לגנבי צאלח באים – כך להלכה – לשטוח תפילה, לבקש מן הקדוש המקומי סעד ומרפא, הצלחה ואושר. אל מבנה הקבר נכנסים מעטים וחלוצי נעליים, מדליקים נרות, תורמים את שנדרו להביא ומתפללים תפילה קצרצרה, בדרך כלל את שורת ה"פאתחה". אחרים מוסיפים פסוקים אחרים. בפינה הרחבה שלפני הקבר קורא זקן עיוור בנעימה פסוקי קראן מן הזיכרון. בזוית אחרת מספרים בפעם הראשונה את ראשו של הילד. הסבתא מלווה בסלסולי גרון את האירוע. האם אוספת את קצוות השיער וצונפתן בבד ירוק – סמל למזל טוב – למשמרת הבית.

    כאשר אין מתפללים ולא עוברים תוך הצצה סקרנית בין הדוכנים, יושבים לאכול בחברת המשפחה. יש הטורחים להטות אוהל, אחרים פורשים שמיכות, על גביהן מגישה אם המשפחה את המזון, שהוכן מבעוד יום. המבוגרים מתחת לסוכת שמיכות ענקית, שהוכנה מבעוד יום על קרשי עץ בשטח המסגד.

    את אווירת הפיקניק והחופש באוויר הפתוח ובסביבה החברתית אוהדת משלימים משחקי הילדים בכדור, הצילומים המשפחתיים ומשחקי ההגרלה. נבי צאלח היה בימי המנדט אירוע משמח ומושך לב.הביקור במקום נמשך ארבעה ימים. הכינו לילדים נדנדות, למבוגרים הראו סרטים. כן נהגו לקיים מרוץ סוסים. לדברי המשתתף מימים עברו באו, לנבי צאלח במוסם שלו כמאה אלף איש, בכללם מסוריה. 

    אופיו הדתי של המפגש המוני זה ניכר בו לאחר תפילת הצהריים. אחרי שקיימו צאלח אלג'מעה (תפילת יום השישי)  במסגד הגדול במזרח העיר, פוסעים המתפללים בשירה לעבר קבר נבי צאלח במסגד הלבן, במערב רמלה. בראש התהלוכה צעדה תזמורת הצופים היוונים אורתודוקסים של רמלה. עדות נוספת לאחווה עדתית. אחריה הלכה קבוצת דרווישים – ודגלים בידם – מעזה, חברון, לוד ורמלה. בהגיעם לנבי צאלח הם מאזינים לשירי שבח לנביא, ולדרשות שניתנו – השנה – על ידי צעירים דתיים חניכי המכללות האסלאמיות המקומיות. תפקיד הדרשות להעמיק את ההכרה הדתית, ולהתריע מפני עבירות מוסריות הרובצות לפתח משתתפי נבי צאלח. ממעורבות פוליטית מתנזרים בנבי צאלח. נציגי ממסד, עירוני או אזורי (יהודים ומוסלמים), לא נתבקשו לנאום.

    יש לציין כי בביקורנו במקום לא הבחנו ברוקדים או באנשים ששרו שירים מסורתיים לרגל האירוע, או לכבוד נבי צאלח. גם שחיטה וזבח הצפויים באירועים כאלה – לא ראינו.

    מיהו נבי צאלח?

    הבאים לחגיגה ימסרו ביאור קבוע לדמותו של צאלח, המצוין במתחם הקבר. זהו צאלח הקראני, אשר עליו דיבר מוחמד ובמופתו השתמש כדי להרתיע את מתנגדיו במכה. צאלח הוא נביא אשר בא לעמו ת'מוד בצפון ערב ובישר להם את בשורת המונותיאיזם. הוא תבע מאנשי שבטו כי יעבדו לאל "אשר אין בלתו". בני שבטו בקשו ממנו ראיה לצדקת תביעתו לנבואה. אז הוציא להם מן הסלע נאקה הדה וביקשם לבלתי פגוע בה, ולאפשר לה לדעות בארץ ולשתות מים כרצונה. אם יפגעו בה – ייענשו. נכבדים בעם ת'מוד, אשר לבם גבה, ביקשו להעמיד במבחן את יומרתו של צאלח ודברו על הלב האחרים, שנטו אליו, כי ינסוהו. שרים גאוותנים אלה עקרו את הנאקה שעליה בקש צאלח לחוס. ועוד העזו פניהם והתריסו כלפי צאלח "הבא עלינו רעה אם כן שליח אתה". אז בא עליהם רעש אדמה והם נספו בבתיהם תוך כדי שינה [קראן, פרשת המחיצה (פרק 7) פסוקים ע"א – ע"ז].

    הקוראן אינו מוסיף כל ידיעה על הנביא צאלח. גם המסורת הפרשנית האגדתית אינה מפתחת את דמותו. ברושם צנוע זה הוא נותר בתודעת המכילים המקומיים בהוה. ספק אם חוגגים הבאים למקום, או מנהיגיהם הרוחניים, מציינים בדרך כלשהיא את צאלח ולקחו (עונש קשה לאוטמים אוזניהם מלשמוע לדברי האל ולמעמידים את שליחיו במבחן).

    הקשרו של נבי צאלח למקום זה מסופק ובלתי ברור. המלומדים שבין באי המקום יודו כי אין הוא קבור ברמלה וכי כל המקומות הנושאים את שמו (בעכו, בכפר בשם זה ליד דיר גסאנה, בסיני) אינם מקום גבורתו או אפילו פעולתו אלא רק זיכרון לו. האם פעלה ברמלה דמות מקומית בשם צאלח, שהעם ערבב את זכרה – בשל הדמיון השם – עם הנביא הנזכר בקוראן? האם יש כאן שערוב של דמות נוצרית בעלת מוטיבים דומים? בינתיים אין לכך תשובה ודאית.

    צריך להוסיף כי הקורא את תיאורי הזרים על מנהג המוסם המקומי העונתי בארץ ישראל יתקשה למצוא קווי ייחוד טיפוסיים לנבי צאלח. הבקיאים אף יאמרו כי הנעשה בנבי צאלח אינו שונה מחגיגות דומות בעולם היהודי. אולי ייחודו הוא ברלבנטיות הגוברת שיש לו עבור קהל מוסלמי בהיקף ארצי ויותר מהם לדור הצעיר , המגבש זהות אסלאמית, סביב סמלים מקומיים.