היסטוריה ומאמרים
  • הירשברג ח' ז' תש"ג : ירושלים מחקרי ארץ-ישראל (ספר פרס) ע' קכג-קכח
     
    לאחר שירדה רמלה מחשיבותה כמרכז המדיני של "פלסטין", השפלה וערי החוף בדרום הארץ, כפי שהעלה במחשבתם של הכפילים מבית אומיה, בניו של עבד אל-מלך, לא בוטל בתפקידה במערכת הערים כצומת דרכים חשובה.

    טבעי הדבר שעצם היווסדה משכה אליה את השיירות ההולכות מהנמל יפו אל פנים הארץ מזרחה – ובעיקר לירושלים, שלפני כן היו עוברות דרך לוד, וכן את האורחות, שהיו נעות בנתיב המגשר בין מצרים לסוריה. נתיב זה הועתק מטעמי בטחון בחלקו הדרומי של הארץ ועבר מזרחה מדרך הים הקדומה, שהייתה בחזקת סכנה בגלל התנפלויותיהם של שודדי הים, עבר על פני מגדל אשקלון, אשדוד וחצה ברמלה את הדרך יפו-ירושלים.

    נוסף על חשיבותו של עורק זה בשביל המסחר הבין-ארצי שימש בימי הביניים ובתקופה החדשה גם את אורחות התיירים היהודיים והצליינים הנוצרים מאירופה, שהיו מגיעים באוניות לחופי מצרים וממשיכים במסעם ביבשה על פני חצי-האי סיני, דרך רפיח, ח'אן יונס, עזה וכו' עד רמלה.

    הדרך לירושלים עוברת ברמלה

    מצב הביטחון הרעוע בהרי יהודה גרם, שאת הדרך מרמלה לירושלים (וכן גם בכיוון ההפוך) היו עושים בדרך כלל בשעות היום בליווי משמר מזוין, לפעמים תחת פיקודו של מושל יפו או רמלה, כדי למנוע התנפלויות בדויים.המסע היה נמשך מן הבוקר עד לפנות ערב. מכאן חשיבותה של רמלה כמקום חניה בשביל העולים לירושלים וליורדים ממנה. בתוך עיר זו היו מתעכבות לעת ערב השיירות בין מין המערב (יפו) ובין מן המזרח (ירושלים) או מן הדרום (מצרים), כדי להמשיך בבוקר בדרכן. סיפוריהם של הצליינים הנוצריים מלאים תיאורים של תנאי הדיור במנזר הפרנציסקאני של רמלה,שהיה משמש אכסניה קבועה, סדרי הנסיעה וההרפתקאות בדרך לירושלים.   

    בתפקיד זה של מקום אכסניה ארעי מצוי זכרה של העיר גם בספרי המסעות של התיירים היהודיים, שהיו לנים במקום. אך ספק הוא אם לאחר תקופת הצלבנים הייתה עדה יהודית ברמלה. מדבריו של אשתורי הפרחי אנו למדים שהוציאו "דבה" עליה, שאינה בגבולות ארץ ישראל – כנראה מתוך כוונה לחזק את היישוב היהודי הקטן בארץ על ידי ריכוזו בעיר אחת או שתיים. מכל מקום אופיינית היא שתיקתם של הנוסעים היהודיים מימי הצלבנים ואילך, שאף אחד מהם אינו מזכיר קיום עדה או שרידי בית-כנסת יהודי ברמלה בימיו או שנים מספר לפניו. עובדה זו בוודאי לא היו נמנעים מלרשמה, לו הייתה מסורת, שהישוב נחרב או נתבטל בעבר בקרוב.

    הנה, דרך משל, דבריו של משולם מוולטרה שהתעכב ברמלה בדרכו מירושלים ליפו. "וראמולה היא עיר כמו עזה ואין לה חומות. ולשם שכבנו מעט עד אור הבקר בלחייונס, ר"ל פוניקו (=פונדק), במקום אשר החיצון והקרא באני (=אורחות) הולכים לדמשק, כי היא על הדרך ממצרים עד דמשק.

    הגיעה אלינו הידיעה על יהודי בשם יוסף, שהיה בכפר של ערלים אצל רמלה בימיו של ר' יוסף קארו. עולה על הדעת, שהכוונה ללוד הסמוכה לרמלה, שמאז גירוש הצלבנים ירדה מחשיבותה והייתה לכפר. מכאן יש להסיק, שגם ברמלה עצמה לא היו יהודים, כי קשה להניח, שיהודי יעזוב מקום ישוב יהודי, כדי להשתקע בכפר נוצרי סמוך. עוד מצאנו, שבימי גזירות אבן פרוך בירושלים פנו ראשי הקהילות לגת הנקראת היום רמלה אל זקן איש אמונים כה"ר חיים די שיריז ויצווהו ללכת להתחנן לשרו של דמשק ולבקש מלפניו לצוות אל עוטמאן אגא אשר לא יגרש את יושבי ירושלים. גם במקרה זה יש להניח, ששהותו של ר' חיים ברמלה הייתה עראית בלבד לרגלי עסקיו הציבוריים או הפרטיים, כי כן שומעים אנו על פעולתו בעניין זה בדמשק ובקושטא.



    יחד עם זאת יתכן, שבתקופות מסוימות ישבו יהודים ברמלה באופן עראי, כי הרי שומעים אנו דרך משל, שבשנות הארבעים והשישים של המאה הי"ז לסה"נ עברו משפחות שונות מירושלים ומדמשק לגור ברמלה, ובראשונה מחמת מגפה שפרצה ואחרי כן עקב צוק העתים ולחץ המסים, שהוטלו עליהם.אולם ספק הוא אם יש לראות בזה ניסיון להיאחז במקום, כי מלכתחילה היה בדעתם לחזור למקומותיהם הקבועים ואף עשו כן.

    הגיעה אלינו ידיעה מאמצע המאה הי"ח: "שנה זו אירע כי בארץ גת הנקרא ראמלה חכר ישראל שדה מן הגוי בשביעית". וקשה להסיק מסקנה על פיה בגלל החידוש הכפול שבה: יהודי עוסק בחקלאות דווקא ברמלה ודווקא בשביעית.

    פעם ראשונה בתקופה החדשה שומעים אנו על יהודי תושב רמלה בתיאור סדרי נסיעה מיפו לירושלים בראשית המאה הי"ט. אגב אורחא מספר רא"מ לונץ: "מיפו היו יוצאים על הרוב לפנות ערב והיו לנים ברמלה, ושם ישב יהודי אחד אשר בביתו לנו, כי בלילה מצאתי שטר קניה שנערך בראשית שנת תקפ"א בין ערבי מוסלם המתייצב לפני בית הדין השרעיי ברמלה כמורשה של דוד, בא-כוח העדה הספרדית בירושלים, וקונה בשבילה מאת בעל הנכסים מוסלם ברמלה חצר ליד בניני הממשלה.

    התעודה מתחילה, כרגיל, בציון שמו של השופט שלפניו היא נערכה" "שטר המכירה והקניה הוצא לפועל לפני השפל בבני אדם מחמד נור אל דין אל-תאג'י, ממלא מקום ברמלה ולוד".

    והרי הקטעים המעניינים בתורף השטר: "זו תעודה ברורה, על מה שקרה ונרשם במועצה השרעיית, בעיר רמלה, לפני השופט הדתי החנפי. והוא שקנה, הסייד מוחמד אפנדי עלי ח'ירי בתוקף ייפוי-כוח שרעי, שקיבל מאת מעלם דוד, פקיד העדה היהודית בירושלים מכובדה בכספי העדה היהודית, מה שמכר להם הסייד חסן אבן אסמאעיל רג'ב אל-סוסי. וזה מכר מה ששיך לו בהתאם לתעודות שרעיות הנמצאות בידו, שתאריך אחת מהן 10 לחודש שואל שנת 1233. והשנייה תאריכה 17 לחודש ד'ו אל קעדה הקדוש שנת 1233.



    והם כל החלק המשותף וכמותו החצי, שנים עשר קראטים מהכמות השלמה בכל הבית העומד בבניינו, הנמצא בעיר רמלה ושוכן ברובע הסראיא, והידוע בשם בית ג'חאק לפנים, הכולל שמונה חדרים ואיואן ופרוזדור וחצר פתוחה ובור מיועד למי גשמים, ומדרגות אבן, המובילות אל הגגות השטוחים, מהם קדומים ומהם חדשים וקומה עם שתי כפות ונוחות והנאות שרעיות במחיר שגובהו אלפיים ושש מאות גרוש אסדים. ובזה נעשה כל הבית רכוש נרכשו של דוד וזכות מזכויותיו להשתמש בו כרצונו, שימש בעלי הבית רכוש מרכושו ובעלי זכות בזכויותיהם, בלי ערעור או התנגדות. משא ומתן זה יצא לפועל לפני השופט השרעיי באורח שרעיי. נרשם ב-25 לחודש מוחרם שנת 1236 (1820).

    על החתום באים שבעה עדים, שחמישה מהם הם "סיידים", כלומר אצילים מגזע מוחמד ואחד חאג'. על חשיבותה של התעודה מעידות שש חתימות אישור, שצירופו לשטר זה נכבדי העיר: שלושה מהם ממשפחת הסיידים לבית ח'ירי, היא משפחת המורשה המוסלמי, הפועל בשם העדה הספרדית בירושלים, ושלושה ממשפחת חאג'י – היא משפחת הקאדי, שלפניו נערכה המכירה. צירוף חתימות כאלה הוא בדרך כלל סימן, שהפעולה המסחרית חורגת מהנוהג והשגרה ומצריכה תוספת תוקף.

    לאיזו מטרה קנתה העדה הספרדית בירושלים חצר מרווחת זו? השערה מתקבלת היא, שהחצר נרכשה כדי לשמש אכסניה לתיירים היהודים שבחנותם ברמלה נאלצו עד כה להיזקק לאכסניותיהם של הערביים. הנכס ברמלה נקנה באותו פרק זמן, שבו קנה ר' ישעיה אג'ימאן "שר האוצר" בחצר הסולטאן, בית ביפו בשביל אכסון עולים יהודיים.

    הכביש הראשי מירושלים ליפו ועל בניין העירייה דואר, כעל הרובע, שבו עמד בית הממשלה התורכי. בית זה נהרס בראשית ימי המנדט הבריטי. אולם אף אחד לא היה יכול להשיב בחיוב על השאלה אם ידוע לו משהו על בית הקדש יהודי קדום בסביבה ההיא. אמנם עדיין יש ברמלה בתים, שתוכניתם וסדריהם מתאימים לתיאור הניתן בתעודה שלנו. מבין ארבע החצרות המתוארות במאמרו של וודנגטן, שתיים נמצאות בסביבה הקרובה ביותר של רובע הסראיא.

    לבסוף ראוי להזכיר, שבאותה סביבה עמדה בראשית המאה אכסניה, שבה היו מתאכסנים היהודים בעלותם ירושלים.