תערוכות-במרכז-לאמנות

 
תערוכת "חוֹמַת מַחֲמַדֵּינו"
​​  חדשות ועדכוני תיירות
מחפשים מדריך לסיור ברמלה? המלצות לבחירת סיור? שאלה על מסעדות, השוק ועוד?
כיתבו לנו או התקשרו אל מרכז ההזמנות 08-9292650

רשימת תערוכות במרכז לאמנות עכשווית רמלה CACR

  • כותרת

    'מציאות, אולי מדומה'

    תערוכה חדשה

    קרן גלר | יובל שאול | טל שוחט

    אוצרת: ד"ר סמדר שפי

    המרכז לאמנות עכשווית CACR רמלה

    פתיחה 23.3.2021 - סגירה 15.6.2021

    אירוע פתיחה - שישי 9.4.2021 ב-12:00

    שיח גלריה עם אמנית הווידיאו קרן גלר במסגרת אירוע הפתיחה בשעה 11:00

    כניסה חופשית


    המרכז לאמנות עכשווית ברמלה פותח מחדש את שעריו עם 'מציאות, אולי מדומה', תערוכה חדשה בהשתתפות שלושה אמנים בולטים. אמנית הוידיאו קרן גלר, הצייר והפסל יובל שאול והצלמת טל שוחט.
      
    שעות פתיחה: ראשון עד חמישי 11:00-15:30 שישי ושבת סגור
    הכניסה ללא תשלום. קבוצות בתיאום מראש 08-9216773  

    בתערוכה שאצרה ד"ר סמדר שפי, מיצב וידיאו חדש שיצרה קרן גלר במיוחד לטובת התערוכה הכולל 5 מסכים ושתי הקרנות על נייר,  האמן-פסל יובל שאול עם ציורים אבסטרקטים מבריקים וצילומים מבויימים של עצי פרי בהפקה כמעט קולנועית של אמנית הצילום טל שוחט. המפגש עם העבודות מעלה תהיות ושאלות אודות ייצוג והכרת המציאות, שאלות שהשלכותיהן נוגעות לכל תחום בחיינו.
     
    האוצרת סמדר שפי מציינת: "קרן גלר, יובל שאול וטל שוחט מתבוננים ויוצרים סביב שאלות הממשי והמדומיין, החלום והסימולאקרה (העתק, שיכפול, ללא מקור). מה שנדמה כמוחלט מתגלה כנזיל, כבר-החלפה, שכבות של סיפור ואשליה ממסכות זו את זו ומתוכן עולים רגעים, לעיתים מצמיתים, ומתגבשים לצלילות נדירה. המפגש עם העבודות יוצר כר לחשיבה והרהור על שאלות ומושגים אודות ייצוג והכרת המציאות. יצירת אמנות מתקיימת במקביל למציאות. היא  יכולה לתאר מציאות, להתוות מציאות מקבילה, מומצאות, נסתרת , רבודה, אולי מדומה, להשתמש בטווח האמצעים שבין מסורתיים, כמו ציור , או חדשים כמו משקפיVR " .
     אמנית הוידיאו קרן גלר צילמה את טרופיקאריום (Tropicarium), בקניון מסחרי בבודפשט. מיצב הוידאו  החדש, שנוצר עבור התערוכה כולל חמישה מסכים ושתי הקרנות על נייר. גלר עוקבת אחר התרחשות אבסורדית בה קהל יושב באולם וצופה בכרישים המוחזקים בתנאי שבי אכזריים בתוך קשת/כיפת זכוכית ומתייחס לכך כתחליף לצפייה בטבע. את הכרישים, חיה טורפת שצדה למחייתה, מאכיל בשעות קבועות צוללן ואלו נחשבות רגעי שיא: כריש שחושיו השתבשו וגופו מנוון כליל , אוכל דגים מתים. דומה שהקהל הצופה בחיזיון המלאכותי, בקניון משמים, שבוי גם הוא. מודלים כלכליים-חברתיים מכתיבים עבורו לא רק את אימוץ מרחב הקניות כמרחב תרבות וחוויה אלא גם ריחוק מוחלט, בדידות וקהות חושים בה בידור ואכזריות מותכים לבלתי הפרד.
     
    העבודות האבסטרקטיות של יובל שאול ממשיכות מסורת ארוכה, מודרניסטית של ציור  שהחלה בתחילת המאה הקודמת. עם זיקות ליצירה של אמני עבר,  מאנני ויוזף אלברס ויוהנס איטן, אנשי הבאוהאוס, ועד למארק רותקו, היצירות של יובל שאול מציעות מופשט רענן, מודע היטב להיסטוריה ממנה צמח וגם להיותו, במידה מסוימת, חריג בציור הישראלי. שאול יוצר בציורים מרחב שנדמה שאפשר לצלול לתוכו  אך בה בשעה הוא קשיח כאילו מכוסה בקליפה מבהיקה. ברק הצבע בציוריו אינו משקף את סביבתו אלא מבליח כישות שאינה תלויה במבט הנתלה בה.
                    
    אמנית הצילום טל שוחט מזקקת ומחדדת בצילומי העצים דימויים מוכרים, ומתעתעת בתפיסות המציאות שלנו.  הפירות על העצים אינם צומחים עליהם אלא נבחרים ומסודרים בקפידה, כמדליות על חזה גנרל או כסמלי שפע ופריון של דת נשכחת. הרקע והתאורה המושלמים עשויים בהפקות מורכבות , קולנועיות באופיין , שיוצרות רגעי שקט והוד. בהיגיון החלום של טל שוחט, עץ צומח לפני שטיח, או מסכים כבדים, האור מתנהג בדרכים מיוחדות והשקט מהדהד חגיגי. העבודות הן מפגן ראווה של מלאכותיות שיש בה פן שביר וחוט  פואטי בניסיון להגיע לשלמות. (העבודות באדיבות גלרייה רוזנפלד)
     
    ראש עיריית רמלה, מיכאל וידל ציין : "אנו נרגשים לקראת פתיחתו המחודשת של המרכז לאמנות עכשווית בעיר במסגרת החזרה לשגרה. המרכז מהווה מרכיב תרבותי חשוב ומרכזי המשקף את החיים המשותפים בעיר רב תרבותית. התערוכה החדשה, החמישית בסדרה, היא הוכחה שרמלה מצויה על מפת האמנות העכשווית בישראל, כיאה לעיר תרבות מובילה. אני מזמין את הציבור להגיע ולבקר במרכז לאמנות עכשווית ברמלה ולהנות מאמנות עכשווית בעיר רב תרבותית".

     
    המרכז החדש לאמנות עכשווית רמלה  CACR  נפתח לפני כשנה ע"י עיריית רמלה וקרן רמלה וחלליו ממוקמים בבניין מנדטורי משנת 1922 במתחם מוזיאון רמלה בניהולו של רון פלד. המרכז מציע אמנות מהמעלה הראשונה כשמטרתו להרחיב את המקום שתרבות תופסת בחיינו. המרכז הוא מקום בטוח לדיון בנושאים מעוררי מחלוקת או כאב, להתעמת עם אתגרי ההווה ולדמיין את העתיד.

    נעילה: 15.8.2021

    המרכז לאמנות עכשווית CACR  - שד' הרצל 112 רמלה
    (הכניסה לגלריה במתחם מוזיאון רמלה משער הכניסה של גן הנשיא הסמוך בלבד)
    לפרטים נוספים: https://www.facebook.com/ramlaCACR/
    https://www.instagram.com/cacr_ramla                         /

    שעות פתיחה: ראשון עד חמישי 11:00-15:30 שישי ושבת סגור
    הכניסה ללא תשלום. קבוצות בתיאום מראש 08-9216773  
  • כותרת

    כותרת

     

    תערוכת "חוֹמַת מַחֲמַדֵּינו" (תאריך סגירה - 10 במרץ, 2020)
    מאיה סמירה | אריק אליהו בוקובזה | Beloved Eliahou Eric Bokobza | Maya Smira


    במסגרת כל תערוכה נערכו שני אירועים פתוחים לקהל. לצד שיחות עם האוצרת והאמנים  כללו המפגשים תכנים שונים בהם הקראת שירה פאנל מומחים  או הרצאה. בין הקבוצות שביקרו היו סטודנטים משנקר, חברי איגוד המוזאונים, קבוצות קתדרה ועוד. מועדים כבר נקבעו לביקורי תלמידי בתי ספר מהקהילות השונות ברמלה ומבתי ספר מחוץ לעיר. 
    כתבות על המרכז ועל התערוכות שבו פורסמו כאן 11kan.org.il/radio/player starting 1:10:38  ראיון עם ד"ר סמדר שפי 
    "פורטפוליו" אריק בוקובזה במרכז לאמנות עכשווית ברמלהprtfl.co.il/ ,
     ב"ישראל היום"   www.israelhayom.co.il"פֵּנִינְסוּלָה  מיצב של  דגנית בן־אדמון

    ------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

     

    מרחב שבין זיכרון לסטראוטיפ, בין תפיסות מובנות לערעורן הוא האזור בו מתרחשת התערוכה הזוגית חוֹמַת מַחֲמַדֵּינו.
    שם התערוכה לקוח מהבית השלישי בשיר  “תִּקְוָתֵנוּ” שחיבר נפתלי הרץ אימבר ב 1878. גרסה של שני בתיו הראשונים של השיר, במקור עם תשעה, הפך להמנונה הרשמי של התנועה הציונית  ב1933 ומאוחר יותר להמנון מדינת ישראל. ב”חוֹמַת מַחֲמַדֵּינו” הכוונה לירושלים, מושא געגוע פיזי ומטאפיזי של  יהודי הגולה.

    Gallery view of “Beloved
    Eliahou Eric Bokobza | Maya Smira” (Bokobza’ space ) 2019

    חמדה וגעגוע הם אלמנטים משותפים בעבודות של מאיה סמירה ואריק אליהו בוקובזה. בשניהם נבחנת תפיסת “המזרח” שהשתרשה במערב, ובהגמוניה הישראלית נתפסה כ”ערביות”. מדובר בדיון על ההגדרה של תרבות במראה הישראלית והמערבית בכללה. החשיבה על הגוף, במיוחד, אך לא רק, הגוף הנשי, מרכזית בעבודות שניהם.

    במיצב  וובידיאו באלדה מאיה סמירה יוצרת חלל מתעתע, בו מוקרן דימוי של בטן נשית, מעוטרת פירסינג, בתנועות חוזרות של ריקוד מזרחי, גוף כלוא בגבולות מבט צר. “באלדה” מילה שסמירה יצרה, היא  הלחמה של “באלדי” (بلدي), “מולדתי” בערבית,  ושם התצורה השירית “בלדה”, שיר המספר סיפור.

    הריקוד המכונה ריקוד בטן או ריקוד מזרחי היה  במקורו ריקוד פולחני של נשים וגברים, אמצעי ליצירת חוויה רוחנית. בעקבות הפנמת סטראוטיפים אוריינטליסטים, בעיקר במצרים, הפך לאורך המאה העשרים  למזוהה עם ריקוד פתייני-ארוטי, והקשריו הרוחניים, איכויות התנועות המעגליות שבו כמעצימות, נדחקו לקרן זווית. בעשורים האחרונים, בהיפוך משמעות מרתק, אומץ במערב כביטוי של פמיניזם ועוצמה נשית ועובר רנסנס.

    ---

    Gallery view of “Beloved
    Eliahou Eric Bokobza | Maya Smira” (Smira’S installation Balada ) 2019

    מיצב הוידיאו באלדה הוא חלל שכמו מתפרק ומתלכד: על ווילונות שקופים מוקרנת בטן רוקדת, טורסו מנותק. הווילונות יוצרים מסדרונות וניתן להתקרב – לגעת בדימוי. ההתקרבות לא תגלה יותר מהדמות. היא נותרת קרובה ומרוחקת ומידי פעם ימצאו עצמם הצופים המשתקפים במראה חולקים איתה את המקום הלא מוגדר בו היא נעה. היחס בין הגוף החלקי, הפנטום הנע, לבין גוף הצופים מחדד את המודעות לשאלת הממשי וההשלכה, למרחק בין נראה למדומיין. בין ההקשרים המעניינים עבודה של האמנית הטורקייה ניל יאלטר שיצרה ב 1974 את האישה ללא ראש או רקדנית הבטן. יאלטר צילמה עצמה כותבת על בטנה טקסט צרפתי העוסק במילת נשים וזזה למוסיקת ריקוד,  וכך דנה בחופש נשי וסטראוטיפים דכאניים. קרבה מסוימת יש לBarbed Hula (2000), של סיגלית לנדאו בו היא מסובבת סביב מותניה העירומות חישוק תיל הפוצע את הבשר החשוף. בעבודה של סמירה הבטן הנשית, כלואה בגבולות הכפויים של הדימוי וסובבת סביב צירה. לנדאו ערכה את הפעולה שלה בחוף הים, הגבול הטבעי של ישראל, והתייחסה כך לגבולות פגיעות ומעגלי זמן.


    סמירה מנסה לפייס הפכים: תנועות הבטן הרכות נשארות במרחק בלתי ניתן לגישור. כותרת של העבודה של יאלטר האישה ללא ראש או רקדנית הבטן יכלה להלום גם את באלדה, על הקטיעה האלימה של הגוף אך זו מתרככת בתנועות שאין סוף להן, ויכולות להיות מסע פנימי ושרטוט של התכנסות וריכוז.

    רקדנית בטן מופיעה בעבודת הווידאו אנימציה תקווה של אריק אליהו בוקובזה, תחילה כצללית, ולבסוף כדמות צבעונית מצוירת. פס הקול בעבודה היא הקלטה משנת 1932 לשיר “תִּקְוָתֵנוּ”. ההקלטה המוקדמת שנעשתה בטוניס מערערת תפיסות רווחות לפיהן הציונות בצפון אפריקה התבססה רק סמוך לקום המדינה. בוקובזה יצר אנימציה של מופע שלם, וכתמיד בעבודתו הדמויות מצוירות בתבנית פניו של האלטר-אגו גדול-העיניים של האמן.

    בוקובזה קושר בין המוסיקה, ביטוי אמנותי אבסטרקטי, לבין הגוף ובאופן נדיר למדי באמנות ישראלית, מדבר על שמחה. השיר מבוצע בידי מר כהן ותזמורת. את המוסיקה משלימה–מהדהדת תנועת הרקדנית שחוגגת חופש ותקווה ומשלימה את המסרים המילוליים. בסוף “תקוותינו” הרקדנית מצויירת בין פסי הדגל הלאומי, כאילו הפכה למגן דוד, גוף מופקע לטובת סמל, באופן המזכיר כוראוגרפיות דרמטיות כמו זה של הזמרת ריטה ששרה את ההמנון בחגיגות היובל למדינה.

    המחקר החזותי של אריק אליהו בוקובזה בהיבטי זהות החל בשנת 2000  בתערוכת היחיד הראשונה שלו  פלזיר אורינטל. הקשרים של תנועה, מוסיקה ונוכחות של גוף, כמעט בימתית, חוזרים בעבודתו לאורך השנים והובילו לאחרונה להרחבת אמצעיו האמנותיים גם לאנימציה, כמו תִּקְוָה המוצגת כאן.

    אום טוסקה, העבודה המוקדמת בתערוכה, דיוקן זמרת במחווה דרמטית, מחבר דמויות שלוש נשים: הזמרת טוסקה, דמות פיקטיבית, גיבורת האופרה של פוצ’יני, אום כולתום, איקונת תרבות מזרחית שזוכה להכרה אוניברסלית, ואמו, זמרת אופרה במקצועה, ששרה לו את האריות של טוסקה ושירי אום כולתום כאחד. מנעד זה מסמן את רוחב היריעה התרבותי שצפון בתערוכה.
    רפלקציה על יחסי האבסטרקטי והקונקרטי, המזרח והמערב ניכר בפלורה גדולה מ 2009, דמות רקדנית הבטן השרועה כמו אודליסק במיטב המסורת האוריינטליסטית (מתקשרת לציור האודליסק הגדולה של אנגר מ 1814) מוקפת דגמים, חלקם אבסטרקטים, במקום לא מקום. התנועה, הריקוד שמסמן את מהותה של פלורה, נעלמה.

    מניפה מ 2019 (כמו הווידיאו אנימציה תִּקְוָה), היא חפץ שאיבד את  התנועה, כלומר יכולתו הפונקציונלית. מניפה ממצה את סטראוטיפ ה”אורינט” כמקיף כל שאינו אירופאי  מצפון אפריקה ועד סין , וכמרחב קפוא בזמן, מופקע מהקשר.

    העיניים-פרחים על המניפה, פרגמנטציה של הגוף,  מתקשרים לבלאקמור (2006),  הגברים המשמשים כמחזיקי מנורות, ביקורת על מסורת השימוש הגזעני בדמויות שחורים בעיצוב ואמנות אירופאית.  הכלאה של דיוקן, וטפרים של חיה, בדומה להכלאת עיניים ופרחים, מתייחס לגישה הפטרנליסטית אודות קרבת המזרח לטבע, לחייתי. בוקובזה מחדד שאלות אודות מה מקובל ומה נלעג, ובעיקר מדוע.
    ***
    החיבור בין לאומיות, למוסיקה, לגוף, מה שנחשב בעבר לנמוך, תורגם לשפה של אמנות עכשווית. שני האמנים, מציעים בחינה מחודשת של זהויות וסולמות ערכים שהתאזרחו בתודעה הישראלית.                                                                                                                                                                       

    המקום המושלם לתאר את הנושא הקשור לפריט הזה.
  • כותרת

    כותרת

    תערוכת "מאות פעמים" (תאריך סגירה - 10 במרץ, 2021)
    האלה אבו קישק | נרדין סרוג'י | נעמה ערד | דיאנה קוגן


    4 אמניות מסקרנות, האלה אבו קישק, נרדין סרוג'י, נעמה ערד ודיאנה קוגן מציגות בתערוכה חדשה.

     אוצרת: ד"ר סמדר שפי.

    בתחילת יולי תפתח במרכז החדש לאמנות עכשווית ברמלה התערוכה "מאות פעמים" – בה יציגו 4 אמניות מסקרנות, עבודות המעוררות שאלות ותהיות בהקשר של נשיות. האמניות יציגו בתערוכה עבודות רישום, ניאון, מיצבים ועוד, חלקן ענקיות, הממחישות את הרב גוניות הקיימת בעיר רמלה הרב תרבותית המורכבת ממגוון דתות וקהילות.

    לאחר דחייה בשל משבר הקורונה, התערוכה החדשה 'מאות פעמים' תפתח בגלריה לאמנות עכשווית ברמלה. בתערוכה יציגו 4 אמניות עבודות הקשורות לנשיות.

    האמנית האלה אבו קישק כתבה בערבית ובעברית מילים מתמלילי שיחות עם נפגעות עבירות מין. הטקסטקיר כתוב בגדול על הקיר המשאיר לדמיון הצופות ולצופים את הדימויים, את הזוועה. בעוד המילים הופכות דימויים לאבסטרקטיים. האלה אבו קישק תושבת רמלה מנהלת שיחות עם נפגעות תקיפה מינית בתוך המשפחה מזה כשש שנים. את השיחות והמפגשים שלה עם נשים שהותקפו מינית בילדותן על ידי בן משפחה היא מתרגמת לעבודות אמנות כי היא יודעת שהכח הוא באמנות הן בריפוי והן בעוצמה. זוהי עבודתה הראשונה של האלה בנושא והיא מתכננת נוספות.

    "מישהי, אני אומרת, תזכור אותנו" היא כותרת הרישום הענק שמציגה קוגן ביצירה דיאנה עם כלבי הצייד. דמותה של האלה דיאנה מורכבת: אלת הציד ופטרונית חיות הבר, אלת פוריות מגינת היולדות ובתולה. הבחירה של קוגן לעסוק באלה שבשמה היא נקראת הופך את הרישום למעין דיוקן עצמי.

    בעבודת הניאון "חומוס- פול" של נרדין סרוג'י מובילה האמנית את הצופה להתבוננות בנוכחות כתב ערבי במרחב הישראלי, ואולי המערבי. כתב ערבי מתקשר בדרך כלל לכיתוב פוליטי, אולי דתי וכאן מנכיח את היומיומי שהפך לסמל.

    העבודות של נעמה ערד יוצרות אצל הצופה, בו זמנית, רתיעה ואמפתיה אינטנסיבית . בעבודה Legally Blonde  גוף  מתומצת לקווים  דקים,  עשויים גרביונים  מתוחים, נדמה כמתריס, אך מקובע לרצפה במנעולי מתכת. ההחפצה, הרמיזה/הפניה לעבדות לופתת את הצופים.
    תודה

    אוצרת התערוכה ד"ר סמדר שפי: "התערוכה החדשה היא הרהור מורכב, לעיתים הומוריסטי – אירוני אך לאו דווקא אופטימי, על נשיות בהקשריה החברתיים והפרטיים" אומרת ד"ר סמדר שפי אוצרת המרכז והתערוכה "לצופה מוזמנת חווייה ייחודית לאור קווי המתח השונים העוברים בין יצירות התערוכה, טורדים אבסורדים עיקשים ולעיתים גורמים לאי נוחות". 

    עבודה של האמנית האלה אבו קישק שכתבה בערבית ובעברית מילים מתמלילי שיחות עם נפגעות עבירות מין. היא כותבת אותן בגדול על הקיר משאירה לדמיון הצופות ולצופים את הדימויים, את הזוועה. בעוד המילים הופכות דימויים לאבסטרקטיים.

    ב"דיאנה" של האמנית דיאנה קוגן מוצגות עבודות במימדים גדולים כמו עוטפות את המתבוננות/ים. 


    "מישהי, אני אומרת, תזכור אותנו" היא כותרת הרישום הענק שמציגה קוגן ביצירה דיאנה עם כלבי הצייד. דמותה של האלה דיאנה מורכבת: אלת הציד ופטרונית חיות הבר, אלת פוריות מגינת היולדות ובתולה. הבחירה של קוגן לעסוק באלה שבשמה היא נקראת הופך את הרישום למעין דיוקן עצמי.

    בעבודת הניאון "חומוס- פול" של נרדין סרוג'י מובילה האמנית את הצופה להתבוננות בנוכחות כתב ערבי במרחב הישראלי, ואולי המערבי. כתב ערבי מתקשר בדרך כלל לכיתוב פוליטי, אולי דתי וכאן מנכיח את היומיומי שהפך לסמל.

    העבודות של נעמה ערד יוצרות אצל הצופה, בו זמנית, רתיעה ואמפתיה אינטנסיבית . בעבודה Legally Blonde  גוף  מתומצת לקווים  דקים,  עשויים גרביונים  מתוחים, נדמה כמתריס, אך מקובע לרצפה במנעולי מתכת. ההחפצה, הרמיזה/הפניה לעבדות לופתת את הצופים. 

    התערוכה "מאות פעמים" מעלה הרהורים על מבנים של הצגת נשיות, החל במיתולוגיה (ב"דיאנה" צפון גם המיתוס הנסיכה דיאנה "מלכת הלבבות" האיקונית ) ועד בובות – מבובות חלון ראווה ועד בובות מין שצילן מהדהד ב  Legally Blonde .

    המרכז החדש לאמנות עכשווית רמלה  CACR שנפתח לפני מספר חודשים ע"י עיריית רמלה וקרן רמלה, במתחם מוזיאון רמלה בניהולו של רון פלד, מציע אמנות מהמעלה הראשונה כשמטרתו להרחיב את המקום שתרבות תופסת בחיינו. המרכז הוא מקום בטוח לדיון בנושאים מעוררי מחלוקת או כאב, להתעמת עם אתגרי ההווה ולדמיין את העתיד.

    במסגרת כל תערוכה נערכים מפגשים עם קהל ודיונים עם יוצרות ויוצרים, הוגי והוגות דעות מקשת רחבה ככל הניתן.  בחללי המרכז  הממוקמים בבניין מנדטורי משנת 1922, יערכו בין שלוש לארבע תערוכות מתחלפות מידי שנה. המרכז  יערוך פעילות בחללים נוספים ברחבי העיר רמלה, בהם היסטוריים כמו ברכת הקשתות.

    ראש עיריית רמלה, מיכאל וידל ציין כי: "המרכז לאמנות עכשווית ברמלה, מהווה מרכיב תרבותי חשוב ומרכזי המשקף את החיים המשותפים בעיר רב תרבותית. התערוכה "מאות פעמים", הרביעית בסדרה, היא הוכחה שרמלה מצויה על מפת האמנות העכשווית בישראל, כיאה לעיר תרבות מובילה – רמלה עיר עולם. אני מזמין את הציבור למרכז לאמנות עכשווית בעיר רמלה".
  • כותרת

    כותרת

    המקום המושלם לתאר את הנושא הקשור לפריט הזה.
  • כותרת

    כותרת

    המקום המושלם לתאר את הנושא הקשור לפריט הזה.
  • כותרת

    כותרת

    המקום המושלם לתאר את הנושא הקשור לפריט הזה.