אספקת-המים-לרמלה-הקדומה

 
היסטוריה ומאמרים
  • ד"ר שמעון גת

    עיר אינה יכולה להתקיים ללא מים באיכות הראויה לשתיה. יישוב עירוני צורך כמויות גדולות יחסית לשטח עליו הוא יושב ולאורך קיומו הולכת צריכת המים ומתגברת. באקלים חם גדל פוטנציאל הצריכה בדרך כלל והמקורות מצומצמים יותר. 

    בעיית צריכת  המים חמורה יותר בערים בהן פורחת חקלאות שלחין וקיימות תעשיות דוגמת אלה שפעלו ברמלה. ייצור טון חוטים מסיבי כותנה גולמית זוקק לערך 23 מ³. ייצור טון אריגים מצמר גולמי מצריך קרוב ל-60 מ³. 4 צביעת אריגים דורשת אף היא כמויות גדולות של מים וכך גם ייצור סבון, הפקת מתכות ומלאכת החרס והזכוכית. תושבי רמלה נזקקו לכמויות מים גדולות.   

    הן לוד והן רמלה שוכנות על אקויפר החוף ומי התהום האצורים בו הם, לכאורה, מקור המים הזמין ביותר עבורן. מי תהום נחשבים כמקור מים מועדף. מי נהרות, נחלים ושטפונות נושאים עמם סחף רב ומצריכים פעולות ניקוי ואילו מי התהום עוברים סינון במהלך חלחולם. בערים בהם היה מחסור במי תהום ניסו להביאם ממרחקים.6 בלוד לא היה בכך צורך. – פטרה את תושבי לוד מן הצורך להקים מערכת אספקה מרכזית. ברמלה הייתה התמונה שונה לגמרי.

    "בארותיהָ עמוקות ומלוחות"

    אספקת המים לתושבים נתפסת באסלאם כאחת החובות העיקריים של כל מושל ומושל ויש לה מעמד של מצווה דתית. מילוי מצווה זו ברמלה הציב אתגר קשה בפני מייסדיה. גובהן הממוצע של גבעות החול עליהן נבנתה נע בין 75 מ' ל-90 מ' מעל פני הים.

    מרחק פני השטח מן האקויפר גדול יותר מזה שבלוד, שגובהה 40 - 50 מ' ומפלס מי התהום בה קרוב לפני השטח. בעיר נחפרו בארות רבות ובצפונה נבע אף מעיין. המים זמינים ואיכותם גבוהה – הם מכילים פחות ממאתיים מ"ג כלור לליטר ואין בהם כמעט גופרית. לעומת זאת, בבארות שנקדחו ברמלה בימי המנדט הבריטי, קודם לירידה התלולה במפלס המים, מ-1949 ואילך, היה צורך לקדוח לעומק של 44 – 49 מ' כדי להגיע אל המים. זהו עומק שקשה היה להגיע אליו בטכנולוגיות שעמדו לרשות מייסדי העיר. זאת ועוד: קידוח בקרקע החולית עלול היה לגרור עמו התמוטטות של קירות הבאר.

    איכות המים נופלת מזו של מימי לוד. יש בהם אחוז גבוה יחסית של מלחים עד רמה 330 מ"ג כלור לליטר. בנוסף לכך מעורבים מי הבארות ברמלה פעמים רבות בגרגרי חול ויש צורך לסננם. כבר במאה העשירית נאמר: "בארותיה עמוקות, מימיהן מלוחים". תלונה דומה הועלתה על הכתב 250 שנה מאוחר יותר: "ושתייתם (של אנשי רמלה) מן הבארות המלוחות {ושרבהם מן אל אבאר אל מלחה}". ההחלטה להעתיק את הבירה מלוד היתה כרוכה ביצירת מקורות חלופיים לבארות אלה. הפתרון העיקרי היה להוביל לעיר מים מרחוק.

    הובלה ממרחקים

    אספקת מים ממקורות מרוחקים מצריכה מספר שלבים: ראשית יש לבצע סקר צריכה משוערת, סקר מקורות, ולמצוא תואי מתאים להובלה מן המקור אל הצרכנים. יש צורך במדידות טופוגרפיות ושמירה על זווית שיפוע מתונה, כדי למנוע זרימה מהירה מדי הגורמת לנשיאת סחף רב ועלולה להביא את מוביל המים בדרכו לנקודה נמוכה מן היעד הסופי. יש להתאים את השיפוע לטופוגרפיה הטבעית, להתגבר על מכשולים כרכסים ועמקים ולדאוג לשמירת ניקיון המים. בתהליך הבנייה צריך גם למנוע חלחול מן המוביל החוצה וכל אפשרות להתחברות לקוחות לא רצויים אליו. 

    מערכת האספקה כללה מתקנים לתפיסת המים במקור ולהטייתם; מתקני הולכה; מתקני סינון  ותחזוקה; מתקנים לאגירת המים ולחלוקתם בנקודת היעד.13 תכנון ובניית מערכת כזו נעשה בדרך כלל בידי השלטון המרכזי, משום הצורך לעבור בשטחן של מספר רשויות מקומיות ולפתור בעיות של בעלויות קרקע משתנות לאורך התואי. רק שלטון כזה מסוגל לעמוד בעלויות ובצרכים הארגוניים של מפעל כזה.

    התפתחות אמות המים  

    מאז עלייתה של רומא הייתה בניית אמות המים דבר שכיח. אספקת מים לשתייה, לרחצה ולסניטציה, נחשבה כחלק מחובות השלטון, ויושבי הערים נהנו ממנה ללא תשלום. בימי הקיסר אוגוסטוס הוקמה מחלקת מים מקצועית. תכנון המערכות שופר ונולדו טכנולוגית חדשות.15 מים סופקו כמעט לכל עיר בעולם הרומי, מבריטניה ועד א"י. "השווה נא, למבני הולכת המים הענקיים והחיוניים והרבים כל כך, את הפירמידות הבטלות או המפעלים חסרי התועלת ובכל זאת המפורסמים של היוונים"! כתב בגאווה נציב המים של רומא.

    הארכיטקט הרומי ויטרוביוס הציג שורה של עקרונות, עליהם יש להקפיד בבניית אמות מים. בין השאר תבע שהאמה תיבנה באבן מכל צדדיה ותהיה מקורה, כדי למנוע אידוי וזיהום וגניבת המים בדרך. במרחק של אקטוס אחד (35.5 מ') יש לבנות פירים אנכיים לתוך האמה, כדי שישמשו כמתקני אוורור ותחזוקה. בקצה האמה, במקום בו היא נכנסת לעיר יש להקים – לפי ויטרוביוס – מאגר גדול הנקרא "קסטלום (Castellum) ממנו יסופקו, באמצעות שלושה מאגרים נספחים, המים לכל צרכי העיר. תחזוקת האמה והמתקנים הקשורים לה הייתה באחריות השלטון, שהעמיד לצורך זה צוות מיומן של מפקחים ((curatores ופועלים. נאסר בחוק על קיום פעילות חקלאית בטוח מסוים מן האמה על מנת למנוע את זיהום המים.

    עקרונות אלה היו בבירור לנגד עיניהם של בוני האמה לרמלה, כפי שמסתבר מן החפירות. הגדיר  זאת יפה ד"ר צביקה צוק: "אמת רמלה היא האמה הרומית האחרונה שנבנתה בארץ-ישראל".

    אמות מים מן התקופה האמיית

    השושלת האמיית אימצה, במפעלי הבנייה שלה, מסורות ארכיטקטוניות, טכנולוגיות בינוי ועקרונות תכנון, שמקורם בעולם הרומי והביזנטי. גם בנושא אספקת מים הלכו מושליה בעקבות קודמיהם. שטחים חקלאיים נרחבים הושקו בעזרת מפעלי מים רבי הקף. גם בערים ובאחוזות שהקימו, דאגו בני המשפחה האמיית לאספקה שוטפת של מים שהובאו ממרחק. כך היה בעין אל ג'ר, בקצר אל חיר אל שרקי, בקצר אל חיר אל ע'רבי, בקציר עמרה ובמקומות רבים אחרים. 

    גם בארץ-ישראל הקימו בני השושלת מספר אמות. אחת מהן, שחלקים גדולים ממנה שרדו, היא אמה שהוליכה מים מעין דוכ ועין נֻעימה, לאורך 4 ק"מ, אל האחוזה בחר' מפג'ר. אמה זו חצתה פעמיים את נחל דוכ (ואדי נֻעימה) על גשרי קשתות אופייניים לאמות הרומיות. מפעל אמיי בעל הקף רחב יותר הוליך את מי נחל פרת (ואדי קלט) אל העיר יריחו. הוא דומה מאד בטכניקת הבנייה ובסגנונה לאמות הרומיות והביזנטיות שבנחל.

    מפעלי האמיים סיימו קרוב לאלף שנה של הקמת אמות מים בארץ-ישראל. אמת המים לרמלה היתה מהחשובות ביניהן. אלף שנה נוספות יעברו עד שייזום שליט מוסלמי מפעל דומה.

    הנהר הקטן

    "רמלה היא העיר של פלסטין ולה נהר קטן ממנו שתייתם של אנשיה ונהר אבי פטרס (הירקון) מרוחק ממנה שנים - עשר מיל {ולהא נהר צע'יר מנה שרב אהלהא ונהר אבי פטרס מנהא עלא את'נא עשר מיל}". ממשפט זה ניתן להבין שהירקון היה מקור מימיה של רמלה. אלא שהדבר אינו אפשרי. מעיינות הירקון נובעים בגובה 14 מ' מעל פני הים וגובהה הממוצע של רמלה הוא כ-80 מ'. בצדק קובע לוז שהטכנולוגיות שבידי האמיים לא יכלו להתגבר על הפרש גבהים כזה.

    לוז סבור שמקור הטעות הוא בתיאור המצור המשותף שערכו הקרמטים ומושל דמשק, אלפתכין, על המצביא הפאטמי ג'והר, ברמלה, ב-366 / 977. ת'אבת בן סנאן, כותב תולדות הקרמטים, מספר שהצרים חנו על נהר הירקון {טואחין} "וקטעו את המים של העיר {וקטעו אל מאא ען אל בלד} ונאלץ ג'והר לשתות ממי הבארות הדלים". ניר והראל הציעו שמדובר באספקת מים מן הירקון על גבי חמורים שנקטעה.30 קשה לקבל הצעה זו. המרחק בקו אויר בין מעיינות הירקון לרמלה הוא 18 ק"מ. בדרך היבשתית המרחק הוא 25 ק"מ – מהלך יום שלם של בהמה. מאחר שכמויות המים שאפשר להביא על גבה של בהמה הן מוגבלות, הרי שכדי לספק צרכי עיר כרמלה היה צורך להעסיק מאות ואף אלפי בהמות. אין לכך כל רמז במקורות והדבר אינו נראה סביר כלל ועיקר.

    נראית יותר דעתו של לוז שהעובדה שהקרמטים חנו על הירקון אין משמעותה בהכרח ששם נקטעה אספקת המים.  ניתן היה להרוס קטע של אמת המים במקום אחר ובכך להפסיק את הזרמת המים לעיר. הרס כזה לא חייב נוכחות פיזית מתמשכת במקום הפגיעה.31 אין לקבל על כן את הדעה ש"הנהר הקטן", אודותיו מוסר יעקובי, הוא הירקון. סביר יותר שמדובר בשני מקורות מים שונים. נראה שאותו "נהר" לא היה אלא אמת מים הנזכרת במקורות בשם: קנאת אל ברדה.

     קנאת אל ברדה

    בלאד'רי, בן דורו של יעקובי, כותב שסלימאן "חפר לאנשי רמלה את הקנאת הידועה בשם ברדה {ואחתפר להם אל קנאת אלתי תדעא ברדה}".32 100 שנה מאוחר יותר כתב הגיאוגרף אל מהלבי: "תכנן אותה סלימאן... הוא הביא לשם מעט מים בתעלות (קנואת) תת קרקעיות".

    מסקרים וחפירות שנערכו באזור רמלה נראה ש"קנאת אל ברדה", שהביאה מים לרמלה, היתה אמה בנויה לפי כל הכללים שמזכיר ויטרוביוס.

    ב-1874 סקרו שליחי קרן המחקר הבריטית לא"י (PEF), קונדר וקיצ'נר, קטעים מאמת מים  שהוליכה מתל גזר אל רמלה שכונתה בפי התושבים בשם "קנאת בנת אל כאפר (אמת בת הכופר)". במפת הסקר (SWP), שפורסמה ב-1882, שורטט לראשונה תואי של האמה. במפה צוינו שמונה מקורות מים שנמצאו בגזרה רחבה ממערב לתל גזר.34 חלק מן המקורות הללו היו בארות ארטזיות בשנה בה פורסם הסקר הבריטי בדק אריה-ליב פרומקין אפשרות לרכוש את אדמות הכפר אבו-שושה, ששכן על המורדות המערביים של תל גזר. במכתב מי"ב בחשוון תרמ"ג מסר פרומקין שבמקום יש "מעיינות 7".36 ב-1923 הוקמה, ממערב לתל, "חוות חריש והשקייה לדוגמה", שהתבססה על הבארות השופעות במקום.

     בסקירה מודיעינית אודות אבו-שושה, שערך משה בן אברהם (יבה), ב-1943, עבור שירות הידיעות של ההגנה, הוא מסר שתושבי הכפר נהנים מ"מים נובעים, כוללים מעין מים הראוי לשתיה, חזק מאד, נמצא בתוך הכפר".

    ממדידות שנערכו בשנים 1928 – 1947 מסתבר שספיקת הבארות באזור גזר גבוהה למדי. הבארות נקדחו אל שכבת מי תהום עשירה ברוחב של 200 מ'.39 בכל אחת מן הבארות, שספיקתן נבדקה, הופקו בכל שעה 70 – 150 מ³.  על באר אחרת בסביבה נאמר שמימיה "שופעים (abundant)". מעיין אבו-שושה נבע אף הוא מאותה שכבה.


    אמת המים האומיית בכביש 6.  צילום: רון פלד

    צביקה צוק, שערך בדיקות לאורך התואי המשוער של אמת רמלה, מציין שאיתר ב נ.צ. 68135268 באר סתומה, בעומק 5 מ' ששמה "ביר אבו-שושה". בסיור שערך ב-7.1.87, עם הבעלים של השטח, רענן סהר, מסר לו האחרון שהבאר הייתה פעילה עד 1983 ושפעה מים שעלו בה, באופן ארטזי, לאורך כל השנה. לידה עמד בוסתן מושקה וממנה יצאה תעלה בנויה אבני גיר ומטוייחת שבלטה כחצי מטר מעל פני השטח וניתן היה לעקוב אחריה לאורך 200 מ'. תעלה זו נהרסה לחלוטין כאשר הוכשר השטח לעיבוד חקלאי והבאר נסכרה.

    תיאור שמסר סהר, הולם את ממצאי החפירות לאורך תואי האמה ומתאים לתיאור שמוסרים קונדר וקיצ'נר: "אמת מים, שחלקה חצוב בסלע, הובחנה לאורך מדרון תל גזר, מן המדרון הדרומי, דרומה לחווה של מר ברגהיים, משם צפונה לכפר (אבו-שושה) ואחר כך צפונה אל נענה. אומרים שיעדה ברכת אל בנת אל כאפר (בריכת בת הכופר) שליד רמלה". נראה איפוא שהבאר אודותיה דיווח סהר והתעלה שיצאה ממנה היו ראשיתה של האמה המכונה קנאת אל ברדה.

    חוקרים שונים ניסו להציע שמקור אמת המים הוא במעיין שופע, הנמצא מזרחית לתל גזר ושמו "עין ירדה" (נ. צ. 6813552670). הצעה זו התבססה על ספיקתו הגבוהה של המעיין וכן על העובדה שהשם "ירדה" נכתב בערבית בדומה לשם "ברדה" וההבדל הוא בנקודה דיאקריטית אחת באות הראשונה. הראשון שהעלה אפשרות זו היה הארכיאולוג הצרפתי, שארל קלרמון- גאנו, מי שזיהה לראשונה את מקומה של גזר. אולם דעה זו נראית בלתי אפשרית. צוק ובעקבותיו לוז, הראו שלו זה היה מקור האמה, כי אז היה צורך במנהרה שתחצה את הרכס של תל גזר, כדי להגיע לקו שתיארו קונדר וקיצ'נר, שחלקים ממנו נחשפו לאחרונה. מנהרה כזו, או סימנים לחציבתה לא נמצאו עד כה. קרוב לודאי שלא היה צורך בחציבת מנהרה, שכן במקורות המים הנמצאים במערב התל היה די להזין את האמה.

    לדעת צוק ראשית האמה בבאר המסומנת במפת קונדר וקיצ'נר בשם "ביר תיאשה", הנמצאת ממערב לאבו שושה. לפי תיאורי קונדר וקיצ'נר נראה יותר שהיא החלה מזרחה משם, ממש במורדות התל. במקום זה מסומנת במפה בריכה וסמוך אליה באר. נראה שבריכה זו היא ראש האמה ובה נאגמו מים מן הבאר הסמוכה. משם הלכה האמה מערבה ובדרך נוספו לה מימי שתי בארות נוספות שהמערבית ביניהן הייתה "ביר תיאשה".

    מהלך האמה

    קונדר וקיצ'נר הציעו מהלך משוער של האמה. מהלך זה נראה הגיוני. הוא יורד בשיפוע מתון ואינו מצריך בניית גשרים, גיחונים או מנהרות. הסוקרים ראו, קרוב לודאי, חלקים גדולים מהתואי ששרטטו. מאז, גרם עיבוד נרחב של השטחים, להרס רוב התואי או לקבורתו. עד 1999 נראה היה שכמעט לא נותר שריד ממנו. לאחרונה, בזכות מספר חפירות הצלה, נתגלו קטעים מהאמה, המאשרים שאכן השרטוט של סוקרי PEF מדוייק למדי. נסקור כאן את הממצאים. הסקירה היא בכיוון זרימת המים ולא לפי הסדר הכרונולוגי של חשיפת הקטעים. עד כה נחשפו עשרה קטעים, שחלקם שוב אינו נראה כיום, אך תועד בידי החופרים.

    בנובמבר 1950, על כביש רמלה – צומת נחשון, סמוך למושב פתחיה, סקר יעקב קפלן קטע מן האמה, שלדבריו היה זהה בצורתו לאמה שחפר במסגד רמלה. הוא דיווח על ממצאיו למנהל מחלקת העתיקות, שמואל ייבין, במכתב מ-5.11.1950.  לדו"ח צרף קפלן תמונה של הקטע שסקר.50 במאי 1951 נבדק הקטע פעם נוספת בידי יעקב עורי. בדו"ח ששלח למחלקת העתיקות ב-15.6.1951 תאר את האמה כבנויה מתלכיד של אבני גויל גירניות, מחוברות בטיט גירני. חתך הזרימה שמצא היה בצורת משולש שבסיס רוחבו 20 ס"מ והוא הולך ונסגר כלפי מעלה. אורך החתך לפי עורי היה כמטר אחד. עורי תאר את הסגנון כ"אופייני לתקופה הביזנטית ולתקופה הערבית".

    הקטע שנסקר על ידו היה באורך 50 מ'.52. 
    הקטע שבדקו קפלן ועורי נעלם בינתיים בשל עיבודים חקלאיים. מצפון מערב לקטע זה, במרחק 1.5 ק"מ ממנו, בשדות קיבוץ נען, ניתן עדיין להבחין כיום בשרידים מרוסקים של האמה המשתרעים לאורך מאתיים מטר.53 כ-400 מטר מדרום להם נחפרו ב-2001 כ- 150מטרים מן האמה, חפירה ממנה ניתן ללמוד רבות.



    החפירות לרוחב כביש חוצה ישראל – קיץ 2001

    בחודשים יוני ויולי 2001 חפר אמיר גורזלזני בתואי כביש חוצה ישראל (כביש מס' 6) לאורך 150 מטרים וחשף קטע ארוך מן האמה, שחלקו נשמר במצב טוב. מרכז הקטע שחפר נמצא  בנ.צ. 6770052965. מחפירה זו עולה שהאמה מונחת על מסד של אבני גוויל מלוכדות (דבש). דפנותיה עשויות אבן גיר מסותתת והיא טויחה מבפנים ומבחוץ כדי למנוע חלחול. היא קורתה לכל אורכה בלוחות אבן גיר מסותתים היטב. חתך הזרימה שלה הוא מלבני, כדמות ח' הפוכה. רוחבו 40 – 55 ס"מ.  גובה דפנות התעלה כ-1.2 מ'. טיח הציפוי הוא משתי תקופות בנייה שונות. הטיח המקורי הוא בצבע אדמדם וכולל חומר גירני, חול קוורץ, חומרים אינרטיים ושברי חרסים.

    הטיח מופרד מדפנות התעלה באמצעות שכבת בידוד העשויה משברי חרסים. על הטיח הצטברה שכבת משקע נחלים טרוורטין בגובה 60 ס"מ – כנראה גובה הזרימה המירבי. מעל שכבת טרוורטין זו נמצאה שכבה נוספת של טיח אפור-לבן העשוי טיט סידני, שברי צדפות ופחם. שכבה זו הונחה במהלך תיקון מן התקופה העבאסית. ממצא דומה גילה יחיאל זלינגר בקטעים שחפר מערבית לחפירה של גורזלזני. על שכבת התיקון נמצאה שכבת טרוורטין דקה בהרבה מזו ששקעה על הטיח המקורי , שמשך השימוש באמה, לאחר תיקונה היה קצר מזה שלפניו.

    החלק המזרחי, בקטע שחפר גורזלזני, נבנה על פני השטח בעוד שהחלק המערבי נחפר אל תוך הקרקע. הסיבה להבדל בטכניקות הבנייה היא כנראה הפרשי גובה, עליהם צריך היה להתגבר. חלק המזרחי נותר בלא לוחות הכיסוי שנשדדו ממנו. דפנותיו קרסו עם השנים והוא התכסה בסחף אלוביאלי עשיר בחרסית, שהתנפחותה הביאה, ככל הנראה, לקריסה. הדפנות שקרסו יצרו חתך משולש הדומה לזה שמצאו קפלן ועורי. הקטע המערבי, לעומת זאת, נותר ללא שינוי וגם לוחות הכיסוי שלו נשמרו. לאורך האמה נבנו פירי ביקורת (manhole ) שפתחיהם מאפשרים מעבר אדם. לדעת צוק וגורזלזני הם שמשו לתחזוקת האמה וניקויה. נראה יותר שהם שמשו גם כנשמים, החיוניים לשחרור בועות אויר העלולות להפריע לזרימה סדירה.


    אמת המים בכביש 6.  צילום: רון פלד

    תפקיד חשוב עוד יותר קשור למצב בו נפסקת הזרמת המים בראש התעלה. אם לא יהיו פתחי אויר עלול להיווצר ואקום בצינור, מה שעשוי להביא לקריסת דפנות האמה פנימה, בשל הלחץ האטמוספרי. בנוסף לכך, כאשר מתחדשת זרימת המים לתוך ואקום, עלול להיגרם "הלם מים" כתוצאה מזרימה חזקה מדי, דבר העלול להביא לגלישת מים וגרימת נזקים בקצה הקו. קיומם של נשמים כאלה מוזכר על ידי ויטרוביוס. שיפוע מקטע האמה שנחשף האמה היה 1.2%, היא מידת השיפוע המומלצת בידי ויטרוביוס.  

    מנען לרמלה

    בהמשך לקו האמה שחשף גורזלזני, בולטים על פני השטח בולטים על פני השטח שרידים באורך של 170 מ', מהם ניתן להסיק שחפירה במקום תחשוף את המשך האמה.64 ממערב לקטע זה, כ-100 מ' מזרחית למסילת הברזל לוד- נען, חפרה ח. ציון- צינמון, קטע קצר נוסף. גם בחפירתה אותרה התופעה של קריסת דפנות האמה בשל סחף אלוביאלי.65 כן התגלה טיח ציפוי ורוד מן השלב הראשון לקיום האמה. במקום בו חוצה מסילת הברזל את תואי האמה, חפר יחיאל זלינגר קטע קצר הדומה במאפייניו לקטעים האחרים: דופן אמה בנויה באבני גויל מלוכדות. ציפוי הגזית שהיה מבפנים ומבחוץ נעלם עם הזמן וכמוהו לוחות הקירוי.

    בחפירה נמצאו גם שרידי שתי שכבות טיח המתאימות לממצאי גורזלזני. בתוך שרידי טיח התיקון האפור נמצא, מטבע עבאסי, שנטבע ברמלה, ונושא את שמותיהם של מנצור, בן הח'ליף אל מהדי, מושל העיר בראשית המאה ה-ט' ושני אישים שהיו שותפיו לשלטון: ג'הצ'ם בן חבאב ויחיא בן קמוץ. מכאן שתיקון האמה לא התבצע קודם למועד זה. סמוך לאמה, מחוץ לכל הקשר סטרטיגרפי, נמצא מטבע שנטבע ברמלה דור אחד מאוחר יותר. בתוך הטיח נמצאו שני שברי חרסים. האחד תוארך לראשית התקופה העבאסית והשני ל"תקופה הערבית הקדומה".

     על פני השטח פזורים חלקי טיח ואבנים, המתחילים כ-500 מ' ממזרח לחפירה ומסתיימים כ-100 מ' ממערב לה. מצפון מערב לחפירתו של זלינגר נמצא על פני השטח קו של שרידים פזורים שהוא המשך הקו הדמיוני, המחבר חפירה זו של זלינגר עם הנקודה הבאה שחפר. בסקר גיאופיזי שערכו אנדרו פיטרסן ורוברט וארדהיל, זוהתה האמה, באמצעות בדיקת תהודה מגנטית, נמשכת בקו ישר הן מזרחה והן מערבה לחפירה זו, למרחק של 50 מ' לשני הכיוונים. קטע נוסף ממנה נתגלה על כביש רמלה – רחובות, כמאה מ' מדרום לכניסה למושב ישרש. זלינגר, שחפר במקום, מצא אותם מאפיינים שנמצאו בחתך מסילת הברזל.

    בסקר גיאופיזי שערכו פיטרסן ווארדהיל ממערב לרמלה, על גבולה עם באר-יעקב, הם אתרו תעלה ארוכה הנמצאת כשלושה מטר מתחת לפני השטח. הם סבורים שמדובר בקטע של האמה.72 אם נכונה דעה זו, הרי שמהלך האמה התנהל מערבה, בצורה ניכרת, לקו אותו שרטטו קונדר וקיצ'נר. הדבר נראה תמוה, מאחר ואין כל צורך בפיתול כזה מבחינת הטופוגרפיה של השטח. מודעים לבעייה זו מציעים השניים אפשרות מרתקת למדי: יתכן שמדובר באמה נוספת, עליה לא נודע מן הספרות.73 אם נכונה הצעה זו, יש בה כדי לפתוח מחדש את הדיון האם "קנאת אל בנת אל כאפרה" (קרויה לעיתים גם: "קנאת בנת אל כאפר"), היא היא "קנאת אל ברדה".

    צפונית מזרחית לישרש, בשכונת בן גוריון ברמלה, חפרו בינואר 1976 יוסף פורת ויהודה לבנטל  מספר מתקנים הקשורים באספקת מים. החשוב לענייננו הוא קטע אמת מים שנבדק לאורך 150 מ' והסתיים במאגר תת קרקעי גדול. כ-200 מ' מצפון לאמה נחפרו אגן מטויח, אליו מגיע צינור חרס ממערב וממזרח לו בור מים גדול. החופרים העריכו שהממצא באמה ובמתקנים הסמוכים אליה הוא מן המאות ח'- ט' לספירה. קטע האמה שבדקו פורת ולבנטל מתאים לתואי המשוער של האמה כפי שצוין במפת קונדר וקיצ'נר.

    בעזרת מפה זו, ובסיוע ממצאי החפירות האחרונות, ניתן לשחזר, במידה רבה של דיוק, את מהלך האמה. היא החלה במדרון המערבי של תל גזר וזרמה לכיוון צפון- מערב עד לכביש רמלה –  צומת נחשון סמוך לשביל הולכי הרגל בכניסה למושב פתחיה. מנקודה זו זרמה האמה צפונה לאורך שני ק"מ ואז פנתה לצפון- מערב ובהמשך לכיוון מערב, לאורך שלושה ק"מ. לאחר כך שבה ופנתה צפונה, לכיוון מושב ישרש ושכונת ג'ואריש שבמערב רמלה. באזור זה סבבה לצפון מזרח לכיוון מרכז העיר הקדומה.

    לפי התואי ששרטטו קונדר וקיצ'נר, נמשך מהלך האמה ממערב למרכז זה ואז פנה מזרחה, בזוית חדה, לכיוון בריכת הקשתות. במפתם מסתיים התואי המשוער בקבר אמאם עלי, מצפון מזרח לעיר. מטעמים שיוצגו להלן, נראה שקטע אחרון זה הוא תוצאה של הארכת האמה המקורית ולא היה חלק ממנה כאשר נבנתה לראשונה. 

    קפלן חשף קטע אמה שהגיע לחצר מסגד רמלה. בחפירתו נמצא קטע זה בעומק 2.70 מ'. באזור המסגד התפצלה האמה אל שניים משלושת המאגרים שנמצאו באתר. בהשפעת מפתם של הסוקרים הבריטים מתייחס קפלן לקטע כאל שלוחה מן האמה העיקרית. אם נכונה דעתו, נשאלת השאלה להיכן נועדה האמה להגיע מלכתחילה. קפלן סבור שיעדה היה מאגר שייתכן שנמצא ליד קבר אמאם עלי, שם נמצא אולי בית הצבעים. אלא שבמקום אין סימן כלשהו למאגר. הוא מרוחק יחסית מן העיר הקדומה ואין בסביבתו כל עדות לפעילות של צביעה.

    מדברי המקורות ברור שסלימאן בנה מאגר שנועד עבור תושבי רמלה. המקום המתאים ביותר למאגר עבור התושבים הוא המסגד. למן התקופה הביזנטית מוכרת התופעה שחצר בית התפילה (כנסייה, בית- כנסת), היא המקום בו נמצא מקור המים העיקרי של העיר.78 בעיר המוסלמית נמצא, דרך קבע, מאגר מים  במסגד. אין כל סיבה להניח שברמלה היו הדברים אחרים. האמה שחפרו פורת ובלומנטל מוליכה לכיוון המסגד. גורזלזני מצביע על כך שהטופוגרפיה במערבהעיר מוליכה את האמה לכיוון המסגד.79 מאגרי המסגד היו, ככל הנראה, יעדה הסופי של האמה שבנה סלימאן. קפלן חשף איפוא את הקו המרכזי של האמה ולא שלוחה שנבנתה ממנו. סביר מאד שקטע האמה, שסימנו קונדר וקיצ'נר ממערב למסגד, ההולך צפונה ובהמשך מזרחה, נבנה מאוחר יותר, אולי כדי להוליך מים למאגר המכונה "בריכת הקשתות", שנוסף לעיר לקראת סוף המאה ה-ח'. עד שייערכו חפירות בתואי, לא ניתן לאשש הנחה זו.

    אין ספק שהולכת המים לרמלה הצריכה מאמץ ניכר ויפה סיכמו זאת פיטרסן ווארדהיל: "מערכת אספקת המים של רמלה הצטיינה בבירור בתחכום רב".

    "תוספת צנועה של מים"

    נמרוד לוז קובע שמדובר באמה מסדר גודל בינוני ומטה וכי הייתה "תוספת צנועה יחסית" לכלל מקורות המים של העיר. לוז הסיק זאת על סמך ניתוח צילום חתך האמה, שעשה קפלן ב 1950. החפירות האחרונות מלמדות שצורת החתך המצולמת איננה מייצגת את חתך האמה המקורי. היא נוצרה בשל קריסה של דפנות האמה בדומה לקריסה שנחשפה בחלק המזרחי בחפירתו של גורזלזני. בפועל היתה ספיקת האמה גבוהה בהרבה מהערכותיו של לוז.   

    יהודה פלג בדק את הקטע ששרד בשלמותו ונחשף בידי גורזלזני. לפי חישוביו, הגיעה ספיקתו המירבית של הקטע לכדי 700 מ³ / שעה. מנתון זה עולה שבמהלך שיאי הזרימה – אותם ניתן להכיר לפי הגובה המירבי של שקיעת הטרוורטין – יכלה האמה להזרים לעיר לערך 17,000 מ³ מדי יממה. עם זאת אפשר להניח שבמהלך השנה היו תקופות בהן פחתה עוצמת הזרם.

    לוז משווה את ספיקת אמת רמלה לזו של האמה התחתונה לקיסריה. לפי חישוביו של פלג יכלה אותה אמה להעביר 2500 מ³ / שעה. בהשוואה לאותה אמה אכן נראית זו של רמלה צנועה למדי. אולם האמה התחתונה נבנתה במועד מאוחר מאד. רוב שנותיה ניזונה קיסריה רק ממי האמה העליונה. ספיקתה של זו, כאשר נבנתה, הגיעה ל-900 מ³ / שעה. לאחר שהורחבה האמה עלתה ספיקתה ל-1600מ³ /שעה.

    קיסריה הביזנטית הייתה העיר הגדולה ביותר שהוקמה בא"י עד הזמן המודרני. אוכלוסייתה   מנתה לערך 100,000 נפש. יש לה מקורות מים קרובים בכמות העולה בהרבה על זו של רמלה או ערים מרכזיות אחרות בארץ. ההשוואה עם אמות המים לקיסריה אינה הולמת איפוא. נראה יותר שיש להשוות את ספיקת האמה לרמלה לזו של אמות שספקו מים לערים כציפורי, טבריה וירושלים. ניתוח חתך הזרימה של אמת המים לטבריה, שנחקרה בידי זלמן וינוגרדוב, מלמד שכמויות המים שיכלה להביא דומות מאד לאלה של אמת רמלה.87 אמות המים לירושלים וציפורי, העיר המרכזית בגליל, הוליכו כמויות קטנות מאלה שקיבלה רמלה.

    בדין מציין גורזלזני שאמת המים לרמלה נמנית על השורה הראשונה (הדגש שלי- ש. גת) של מפעלי המים בארץ מבחינת הספיקה וטיב התכנון והבנייה ומדגיש שהיא הולמת עיר מתוכננת, משגשגת ומפותחת בעלת אוכלוסייה של אלפי אנשים.

    תולדות האמה

    סלימאן בן עבד אל מלכ הוא שבנה את האמה. המקורות מדגישים את ההשקעה העצומה של המשפחה האמיית בתחזוקת האמה ומתקני האגירה הקשורים אליה. אין להבין מכך שהעבאסים הזניחו את האמה. תחת שלטונם היא עברה שיפוץ כללי. שכבת טיח חדשה כיסתה על הטיח המקורי. בשכבה חדשה זו מצא זלינגר בחפירה במסילת הברזל מטבע שנטבעה ברמלה בסוף ימי שלטונו של הארון אל רשיד. מכאן שהתיקון לא קדם למאה הט'. בימי אל מעתצם (217 – 226 / 833 – 842) חדל השלטון לטפל ישירות באמה וקבע קרן מיוחדת לתחזוקתה.

    עד מתי פעלה האמה? בחפירתו מצא גורזלזני מספר כלים, שהוא מתארכם לשלבים האחרונים של האמה. ביניהם נמצאה משקולת ברונזה, שלדעת אריאל ברמן היא מן המאה ה-י'. במהלך אותה מאה, ככל הנראה, חדלה האמה לתפקד. גורזלזני מסיק זאת משום שלא נמצאו כלים המאוחרים למאה זו ומשכבת הטרוורטין הדקה מאד המצויה על הטיח משלב התיקון. שכבה דקה זו מלמדת, לדעתו, שהאמה לא האריכה ימים לאחר התיקון העבאסי. הדבר עולה בקנה אחד עם תלונה מפורשת, מסוף המאה ה-י', על כך שאין לרמלה מים זורמים. יש להניח שלו פעלה האמה בימיו של המתלונן, לא היה נמנע מהזכרתה. במאה הי"א שתו התושבים מי בורות ומאגרים שניזונו מן הגשמים בלבד. איש לא הכיר עוד את האמה.

    מה גרם להפסקת השימוש בקנאת אל ברדה? עד לחפירתו של גורזלזני רווחה הסברה – וזו הייתה גם דעתי– שהיא יצאה מכלל שימוש בשל אחד מרעשי האדמה העזים שפגעו ברמלה וסביבתה פעמים מספר. בחינת הקטע שחשף גורזלזני מפריכה אפשרות זו. לכל אורך החפירה לא הובחן ולו אחד מתשעה עשר המאפיינים של מבנה שנפגע ברעידת אדמה. לא נתגלה שבר כלשהו ברציפות הקירות, לא צוינה נפילה שלהם בכיוון מוגדר, לא נמצאו אבנים בודדות שנשלפו מן הקירות ולא כל סימן אופייני אחר. הגיאולוג אריאל הימן, המתמחה בנזקי רעשי אדמה, שביקר בחפירה, שולל אפשרות של הרס האמה כתוצאה מרעש.

    מתי אם כן חדלו המים לזרום בקנאת? נראה שיש לייחס זאת למצור הקרמטי על העיר ב-366 / 976. מקורות שונים מזכירים שבמהלך המצור קטעו הצרים את זרם המים לרמלה.101 ככל הנראה מדובר בפגיעה קשה, שהוציאה את האמה מכלל שימוש באופן סופי. מועד זה מתאים לממצאיו של גורזלזני ולמועד תלונתו של מקדסי.

    מי באר ומי גשם 

    מפעלי המים של סלימאן כללו, בצד בניית האמה, הקמת מאגרים לאצירת מימיה, הכנת בורות לאיסוף מי הגשמים, וחפירת בארות אל מפלס מי התהום – על אף העומק הרב ואיכות המים הירודה. נאמר על סלימאן שהוא הכין לתושבי רמלה "בארות מים חיים {אבאאר עד'בה}". בחפירות שנערכו בחורף 2003, מדרום לאתר המסגד הלבן, נתגלו עשרות בורות ומערכות משוכללות לצורך איסוף מי גשם. תמונה דומה עולה מחפירות אחרות שנערכו בעיר. עוד מראשית קיומה של העיר היו מים אלה מקור חשוב: "ושתיית אנשי רמלה ממי הבארות וממאגר אליו נאספים מי הגשם {ושרב אהל אל רמלה ממאא אל אבאר ומן צהריג' יג'רא פיהא מאא אל מטר}"; "ומי הגשמים נאצרים בבורות סגורים {ומאא אל מטר פי ג'באב מקפלה}". חשיבות מקור זה עוד עלתה בהרבה לאחר שפסקה הזרימה באמה. 

    בצד מי הבורות נשאבו מים גם מן הבארות המלוחות. ייתכן שמים אלה שמשו בעיקר לצרכי התעשייה הפורחת בעיר ולבתי המרחץ בה. מקדסי מתאר את המאמץ הרב שנדרש ממשרתי בית המרחץ לשאוב ולהעלות מים מאותן בארות "עמוקות ומלוחות".

    המאגרים התת קרקעיים

    יאקות מספר שאנשי רמלה "פונקו במאגרים תת קרקעיים (מילולית: סגורים) והיתה רוב הארץ מאגרים {ואל מתרפון להם בהא צהאריג' מקפלה וכאנת אכת'ר אל ארץ' צהאריג'}".108 ברמלה נתגלו עד כה חמישה מבנים רחבי ממדים שהוקמו בעומק האדמה. כדי לבנות כל אחד מהם, נחצב בקרקע קודם לכן בור בנפח עצום. בתוכו נבנה מכלול שהיה בנוי מסדרת אולמות מקומרים שנשענו על אומנות מאסיביות שחוברו ביניהן בקשתות מחודדות. בתקרת האבן נקרעו פתחים רבים ששמשו לשאיבת המים. מערכת מדרגות הובילה לתחתית המבנה ושמשה לניקויו ולתחזוקה שוטפת. קירות המבנים, עמודי התמך, הקשתות והקמרונות צופו בטיח הידראולי המונע חלחול. טיח זה חודש מדי פעם, ובמקומות מסוימים עולה עוביו על 20 ס"מ.


    בור המים הצפון מזרחי מתחת למתחם המסגד הלבן.   צילום: רון פלד

    למאגר בנוי יש מספר יתרונות על בור חצוב בקרקע. הוא מאפשר אגירת מים בתוך הקרקע או מסלע, היוצרים דופן לא יציבה או מחלחלת; בניגוד לבור חצוב, שממדיו בהכרח מוגבלים, ניתן לבנות את המאגר כמעט בכל גודל רצוי. מן הבורות החצובים ניתן היה לשאוב בדרך כלל רק באמצעות פתח אחד. במאגרים ניתן להתקין נקודות שאיבה רבות. שיטת המאגרים הבנויים תחת פני השטח אופיינית מאד למפעלים מן התקופה הביזנטית. בקונסטנטינופול לבדה נבנו כמאתיים. המוכר בהם נבנה בימי הקיסר יוסטיניאנוס, סמוך לארמון המלכותי ולכנסיית הגיה סופיה. מאגרים דומים הוקמו בכל מרחב השלטון הביזנטי: בצפון אפריקה, במצרים ובסוריה רבתי, כולל א"י. הדוגמא הבולטת ביותר שנתגלתה עד כה בארץ היא המאגר שחשף נחמן אביגד תחת שרידי כנסיית הניאה בירושלים. למאגר זה צורת טרפז ויש לו ששה אולמות מקומרים. אורכו כ-33 מ' ורוחבו נע בין 9.5 ל17 מ'. קמרונותיה נתמכים באמנות רבועות מסיביות ביותר.מאגר בנוי נוסף שהחופר מגדירו כאחד המבנים הביזנטים המרשימים ששרדו בארץ-ישראל, נחפר במנזר חריטון במדבר יהודה. הוא נבנה בניית גזית משובחת. צורתו מלבנית ומידותיו קרובות לאלה של שניים מן המאגרים שנמצאו ברמלה: 14х 19.6 מ'. כמו המאגר הדרומי במסגד רמלה הוא בנוי משני אולמות מקבילים שתקרתם מקומרת. לאולמות אלה הוצמדו שני חדרים צדדיים. מן החתך ניתן להעריך שנפחו הגיע ל 1500 מ³ לערך.

    כותב תולדות נזירי מדבר יהודה, קירילוס מבית שאן, מספר על מאגר ( λάκκος  ) במנזר מאר סבא שנבנה בדפנות נחל קדרון. מאגר דומה נחפר במנזר מארטיריוס במעלה אדומים. נפח המאגר שם היה 3000 מ³. מאגרים דומים נחשפו בארבעה מנזרים אחרים במדבר יהודה. נראה שטכניקה זו הייתה מוכרת היטב בארץ ואין להתפלא שנעשה בה שימוש גם במאגרי רמלה.

    המאגרים בחצר המסגד ברמלה

    בתוכנית המסגד של קונדר וקיצ'נר, מופיעים ארבעה מאגרים שנבנו בחצר המסגד, אולם בתיאור הכתוב הם מזכירים קיומם של שלושה בלבד, כפי שמסתבר מחפירתו של קפלן. המאגרים נבנו בעומק תשעה מ' לערך. הם מצויים במערב מתחם המסגד, בדרומו ובמזרחו. המאגרים במזרח ובמערב בנויים כל אחד ממערכת של שלושה אולמות מקבילים ואילו המאגר הדרומי, הדומה בצורתו למאגר שחשף הירשפלד במנזר חריטון, בנוי משני אולמות צרים וארוכים. אורכו כ-38 מ' ורוחבו חמישה בלבד. נפחו, לפי קפלן, 2200 מ³. המאגר מקורה בקמרונות צלב הנתמכים באומנות מאסיביות שנבנו בחתך צלב. שני המאגרים האחרים בנויים בסגנון דומה אולם הם קצרים יותר ורחבים יותר, ונפחם, לפי קפלן, 2000 מ³ כל אחד. לפיכך הנפח הכולל של מאגרי המסגד הוא לערך 6200 מ³. 

    לפי קפלן, ניזונו המאגר המערבי והמאגר הדרומי מאמת המים שהגיעה מכיוון מערב (והיא , להערכתנו, הקנאת שבנה סלימאן) והם שמשו כנקודת אצירה וחלוקה של המים.במקום בו נכנסת שלוחת האמה לכל אחד מן המאגרים הללו נבנה תא דמוי בקבוק. תפקידו היה לווסת את זרם המים באמצעות לוח עץ, שאיפשר לעצור את כניסת המים ולהפנותם למאגר האחר. הדברים עולים בקנה אחד עם דברי ויטרוביוס, שהמליץ על קיום מערכת ויסות דומה בין אגפי הקסטלום. תפקיד נוסף של תא הכניסה היה להשקיע את הסחף (גרופת) שבמים, קודם להיכנסם למאגר.119 חדרים בעלי תפקיד דומה נמצאו במאגר שחשף הירשפלד במנזר חריטון.

    לפי קפלן לא הגיעו שלוחות האמה עד המאגר המזרחי. במאגר זה לא נמצאו לא תא כניסה ולא אגןלשיקוע הגרופת. קפלן משער שהוא נועד לאיסוף מי גשמים מחצר המסגד. יתכן מאד שזהו המאגר שסלימאן התקין לצורך אגירת מי גשם.120 המים במאגר זה, כמו במאגרים האחרים, עמדו לרשות הציבור ללא תשלום.

    משך תפקודם של המאגרים

    על אף השוני במקורות המים של המאגר המזרחי יש דמיון מלא בינו לבין המאגרים האחרים בסגנון הבנייה, בחומרים, בצורת סיתות האבנים ובסוג הטיח. תוכניתו זהה לזו של המאגר המערבי. סביר שהוא נבנה באותו עת עם שני המאגרים האחרים. קפלן משייך את המאגר הדרומי ואת המערבי לאמת סלימאן.122 מרים רוזן-איילון מצביעה על הדמיון בין הקשתות המחודדות של מאגרי המסגד, לאלה של המאגר המכונה "בריכת הקשתות", שנבנה בימי הח'ליף העבאסי, הארון אל רשיד. רוזן-איילון מדגישה שאומנות הצלב במאגרי המסגד דומות לאלה שבבריכת הקשתות. היא מציינת שהן במאגרי המסגד והן בבריכת הקשתות יש פתחי שאיבה בתקרות המבנים.

    רוזן- איילון אינה אומרת זאת מפורשות, אך מדבריה משתמע שלדעתה מאגרי המסגד הם בני זמנה של בריכת הקשתות או אף מאוחרים לה. אם נכונה טענה זו הרי שנותרת השאלה לאן זרמו מי האמה שבנה סלימאן, והיכן המאגר שבנה. כן יש לשאול מנין לקחו באי המסגד מים. קיום מאגר מים הוא הכרחי במסגדים, בשל חובת הטהרה הקודמת לתפילה. סביר על כן שהמאגרים שבתחום המסגד נבנו לראשונה כבר בימי סלימאן.

    נימוקיה של רוזן-אילון אינם סותרים הנחה זו. הדמיון בין מאגרי המסגד לבריכת הקשתות, עליו היא מצביעה, חלקי בלבד. אשר לשימוש בקשת מחודדת, מציינת הכותבת שקשת זו הייתה בשימוש בסוריה, איראן ומסופוטמיה כבר במאה השישית, קודם לבוא האסלאם. קשת מחודדת מופיעה במספר מבנים אמיים מונומנטליים כגון הארמונות במשתא ובקצר אל טובה. בבית המרחץ מן התקופה האמיית, שחשף מאיר בן-דב בחפירות הכותל הדרומי בירושלים, שבנייתו מיוחסת לסלימאן בן עבד אל מלכ, נסמכה התקרה על קשתות מחודדות, דוגמת אלה שנמצאו במאגרי המסגד.

    מיפתח הקשתות במאגרי המסגד, צר במידה רבה מזה של הקשת העבאסית שבבריכת הקשתות. גם יחסי הגובה והרוחב שונים לחלוטין. גם קיום פתחי שאיבה אינו מלמד בהכרח על דמיון ארכיטקטוני. פתחים כאלה אופייניים לכל המאגרים מן הסוג הזה ונועדו לאפשר שאיבה ממימיהם בידי מספר רב של אנשים בעת ובעונה אחת, מבלי לזהם את המים בירידה לתוכם.

     מאגרי המסגד דומים במידה רבה למאגרים הביזנטיים שנזכרו ונראה שבוניהם השתמשו בידע וניסיון ארכיטקטוני שמקורם בעולם הביזנטי. ידע כזה היה, כנראה, הבסיס לתכנון העיר כולה, על מבני הציבור המרכזיים שלה. מאגרי המסגד היו, קרוב לודאי, חלק מתכנון זה. הדמיון החלקי ביניהם לבין בריכת הקשתות מקורו, אולי, בפתרונות פונקציונאליים דומים לבעיות דומות. 

    מאחר שנאצר ח'וסרו, שביקר בעיר ב-438 / 1047 מספר על מאגר אחד ויחיד בחצר המסגד ומספר שאליו זורמים מי הגשם.נראה שהמאגרים האחרים כבר יצאו באותה עת מכלל שימוש. אפשר אולי לקשור את הפסקת השימוש בהם לקטיעת מימיה של רמלה בידי הקרמטים ב-366 / 976. 

    קרוב לודאי שהמאגרים חדלו סופית לתפקד כאשר חרבה העיר ברעש של 460 / 1068. נטישת העיר בעקבות החורבן, וייסודה באתר אחר, המנותק מן המסגד הקדום, ואולי גם הרס מערכת התעלות שאספה את המים באזור, הוציאו מכלל פעולה את מה ששרד ממערכת המים. כאשר חזרו המוסלמים לשלוט ברמלה במאה הי"ג, עוררו המאגרים התפעמות בקרב רואיהם. הם היו משוכנעים שרק תכלית כקבורת נביאים וצדיקים יכלה להיות הסיבה לבניית חלל מרשים זה.עדות אפשרית לכך יש בכתובת המצוייה במאגר הדרומי. הכתובת הרוסה בחלקה אולם היא מזכירה תיקון שנעשה בטיח {קצארה}, בחודש רביע אל אולא, בידי האמיר הממלוכי, סיף אל דין ביע'ות אל ט'אהרי. שנת התיקון לא נותרה, אך קרוב לודאי שמדובר ברביע אל אול 811 / אוגוסט 1408. זאת משום שביע'ות פקד, קרוב לודאי, על התיקון כאשר היה מושל הממלכה של דמשק. 

    מינוי זה ניתן לו ע"י הסלטאן פרג' ב-26 בצפר 810 / 2.8.1407 והוא הודח ממנו ב-7 בג'מאדא אל אולא 811 / 28.9.1408, והוצא להורג כעבור זמן קצר. ככל הנראה כאשר שיפץ ביע'ות את המקום עשה זאת כי סבר שמדובר במקום קדוש ולא ידע עוד על תכליתו המקורית.

    "בריכת הקשתות"

    המוכר במאגרי רמלה הוא זה המכונה "בריכת הקשתות" או "ביר אל ענזיה", או "ברכת הלנה אל מקדסה (בריכת הלנה הקדושה)". מאגר זה הוא אבן פינה בתולדות האדריכלות המוסלמית בא"י. הבריכה נבנתה בקפידה רבה ותוך שימוש בחומרים מעולים ובאבנים שסותתו היטב. איכות הבנייה שלה – כמו של מאגרי המסגד –הוכחה כאשר השמידו רעשי אדמה עזים את בתי העיר פעמים מספר, בעוד המאגרים שנבנו בבטן האדמה השתמרו כמעט בשלמות.

    ב-1867 גילו דה ווגיה וואדינגטון כתובת חקוקה בטיח קיר המאגר, סמוך לפתח, ליד המדרגות. מן הכתובת עולה שהבריכה נבנתה בימי השלטון העבאסי.132 היא פוענחה בידי מקס ואן ברשם ופורסמה על ידיו. זו לשונה: "בשם אללה הרחמן והרחום...זה מה שנעשה בפקודתו של דינאר, סוכן אמיר המאמינים {וכיל אמיר אל מאמינין} יאריך אללה את שלטונו. המלאכה נעשתה בידי עבד א... בד'ו אל חג'ה 172(מאי 789)".


    כתובת ההקדש בבריכת הקשתות.  צילום: רון פלד

    עד היום כמעט לא נמצאו בארץ מבנים ציבוריים שהוקמו בימי השלטון העבאסי. פרט לבריכה זו לא השתמר מבנה בשלמותו מתקופה זו. ייחודה זה של הבריכה מקנה לה מקום חשוב בתולדות האדריכלות בארץ. דגם הקשתות שלה, שראשן מחודד ומפתחן רחב, אומץ לימים בידי הצלבנים. בכנסיות, מבצרים וחוות חקלאיות, החליפה הקשת העבאסית המחודדת את הקשת בעלת הראש המעוגל בה השתמשו, באותה עת, באירופה.

    יש דמיון רב בין הקשתות והאומנות של הבריכה לאלה של הכנסייה הצלבנית שהוקמה ברמלה במאה הי"ב. לדעתה של קוחנל הקשת המחודדת ששמשה הרבה באדריכלות הצלבנית, היא ככל הנראה פיתוח מקומי שהושפע מהאדריכלות האסלאמית הקדומה. להערכתה קתדרלת רמלה מעידה על השפעה ישירה מבריכת הקשתות. גם הכנסייה הצלבנית שבלוד, כנסיית אבו גוש, כנסיית סט' אנה ומבנים צלבנים רבים נוספים, נשענים על מערך אומנות, קשתות וקמרונות הדומים לאלה שבבריכה. 

    מן המרחב הצלבני נדדה הקשת הרומנסקית הצלבנית לבנייה האירופית. ממנה התפתחה, לקראת סוף המאה ה-י"ב, הקשת הגוטית, בה נעשה שימוש נרחב בימי הביניים המאוחרים. אם נכונה ההנחה שמקור הקשת הצלבנית הוא הבריכה שלפנינו, הרי שספק אם יש מבנה נוסף בא"י שהשפיע במידה רבה כל כך על הבנייה האירופית כפי שהשפיעו קשתות המאגר של רמלה.

    מטרות בניית הבריכה

    נפחה של בריכת הקשתות הוא כ-5700 מ'³, קרוב לנפח של כל מאגרי המסגד הלבן יחדיו. המקורות אינם מוסרים דבר אודותיה, והמעט שבפיהם אודות מפעלי בניה עבאסים, עוסק בעיקרו במוסדות בעלי אופי דתי. במרבית האתרים בהם נחשפה שכבה מפרק זה היא מתבררת כדלה ביותר בהשוואה לפרק האמיי שקדם לה. כך בבית שאן, בארסוף, בקיסריה וכך באתרים אחרים.

    לפי הכתובת נבנתה הבריכה בימי הח'ליף הארון אל רשיד. נראה שח'ליף זה גילה יותר עניין בנעשה בארץ מכפי שגילו מרבית בני משפחתו. ימי שלטון קודמיו לשושלת גרמו להידרדרות המצב הכלכלי בארץ. שדות ניטשו ויושבי כפרים עזבו את בתיהם. כדי לעודד חזרה של התושבים לאדמותיהם הפחית הארון אל רשיד את מסי הקרקע {ח'ראג'} ונציגיו נצטוו לגלות יחס הוגן לתושבים. פלאחים רבים הועברו מאזור שכם ויושבו סמוך לרמלה. נראה שבריכת הקשתות הייתה חלק ממאמץ פיתוח מרוכז של בירת ג'נד פלסטין וסביבותיה.

    בריכת הקשתות ברמלה.  צילום: רון פלד

    האתר שנבחר לבניית הבריכה מעורר אף הוא תהייה: מדובר בשולי העיר ולא במקום מרכזי. רוני טואג, שחפר לא הרחק מן הבריכה, סבור שייתכן שאוכלוסיית העיר גדלה מאד מימי ייסודה ועד עליית הארון אל רשיד לשלטון. אם אכן אירע גידול כזה אפשר שמאגרי המים הקיימים שוב לא הספיקו לצרכי התושבים והיה צורך בבניית מאגר נוסף. קרוב לודאי שמרכז העיר כבר היה בנוי במרבית שטחו ולכן הוקם המאגר בשטח שהיה פנוי – שאותו קל היה יותר לאתר בשולי העיר.

    הצעתו של טואג אפשרית. הוא עצמו חפר שכבת חיים מפותחת למדי מן התקופה העבאסית במרחק קטן מן הבריכה. מממצאיו, כמו מחפירות נוספות בעיר, אפשר ללמוד שבניגוד למרבית היישובים בארץ, לא חלה ברמלה דעיכה כלשהי בימי השלטון העבאסי. להפך. העיר המשיכה להתפתח ולשגשג. יתכן שחלה אף עלייה במספר התושבים. אם כך היה, הרי שהגדלת נפח אגירת המים בעיר, לסיפוק צורכי השתייה, נראית מהלך סביר.

    אולם ניתן להציע הסבר חלופי: במספר חפירות באיזור הבריכה נמצאו מתקני תעשייה ששמשו לקדרות, ייצור זכוכית, עיבוד מתכות, צביעת אריגים או ייצור סבון. לכל סוגי המפעלים הללו יש צורך בכמות גדולה של מים. יתכן שמפעלים אלה הועתקו לשולי העיר, לאחר שפעלו קודם סמוך יותר למרכזה. אלה תעשיות המהוות מטרד של רעש וריח. העברתן ממרכז העיר נראית כמהלך  סביר מאד. יתכן שהדבר אירע – כפי שמרמזים הממצאים – בימי העבאסים.

    יש מקום לאפשרות שבריכת הקשתות נועדה לפתור את בעיות אספקת המים למפעלים אלה. כרגע לא ניתן לאשש או להפריך אפשרות זו, אך היא נראית סבירה למדי. חפירות נוספות יגלו אולי אם זו התשובה. אפשרות נוספת, שיש לקחתה בחשבון, היא שהבריכה סיפקה מים להשקיית השדות הסמוכים לחומה. שדות מושקים אלה,"שמעבר לגדר {אל חיאר אל בראניה}" נזכרים בכתובת וואקף שפרסם משה שרון. הכתובת נחשפה על ידי דון גליק, לא הרחק מן הבריכה. 

    בארות ומאגרים נוספים בעיר ובסביבת
     
    במחצית הדרך בין מאגרי המסגד לבריכת הקשתות נמצא מאגר תת קרקעי נוסף, סתום למחצה. כיום אין אליו גישה, משום שמעליו נבנה בית כנסת. מאגר זה מכונה במפת הסקר הבריטי "ברכת  בנת אל כאפר" כלומר: "בריכת בת הכופר". לפי גרן, שביקר בבריכה זו, מידותיה 30 x 36 צעדים (לערך 28 x  33 מ' ). הוא אינו מציין את עומקה אבל מזכיר שהיא הרוסה ברובה וסתומה. לא הצלחתי למצוא מידע נוסף על בריכה זו.  

    בסביבת רמלה היו מצויים ומאגרי מים נוספים. מדרום מזרח לעיר, בשטח בית הקברות המוסלמי הדרומי, נמצאת בריכה בשם "ברכת אל ג'אמוס". זו בריכה חצובה, נטולת קירוי, שלידה שוקת לשתייה. מממצא החרסים בסביבתה עולה שייתכן שעמדה כבר בימי ייסודה של רמלה. מידותיה גדולות למדי: 36 x 36 מ'.

    גרן מוסר על באר שופעת מים בשם "ביר אל מאריסתאן (באר בית החולים)", שסיפקה מים מצויינים בכמות בלתי מוגבלת ונמצאה במרחק ק"מ אחד לערך מדרום לרמלה.153 נראה שכוונתו לבאר גדולה שעליה מבנה גדול. הבאר מצוייה כיום ברחוב יחזקאל, בצידה הדרומי-מערבי של העיר וקרוב לודאי שפעלה עד 1948. דומה שהיא מצביעה על האזור בו ניצב בית החולים הקדום של רמלה. בצד באר זו מזכיר צוק בריכה בשם "ברכת אל תואקיס". לא הצלחתי לאתרה.  
                  
    מאגרי המים של רמלה עוררו התפעלות רבה. הם נזכרים אפילו בפרוש קראי ידוע לתורה. הפרשן יפת בן עלי, בבואו לפרש את הפסוק "אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור" (ויקרא, י"א, 36), כותב: "וד'כר ג' אשיא מעין ובור מקוה מים פאלמעין הו אלד'י ימוט בה אלבני מת'ל אבאר אל רמלה (והזכיר שלושה דברים: מעין, בור, מקוה מים. מעין הוא [מאגר] זה אשר מקיפים אותו מבנים, למשל בורותיה של רמלה)".

    סיכום 

    בעיות המים של רמלה הצריכו מאמץ מרוכז, על מנת לספק מים לכל צרכי העיר. מערכת האספקה כללה הבאת מים מאיזור תל גזר; בניית מאגרים תת קרקעיים לאצירת מי האמה וחלוקתם; חפירת בארות; חציבת  בורות והתקנת מאגרים לקליטת מי הגשמים. מורכבות מערכת זו חייבה תכנון קפדני.

    מתכנניה ובוניה הכירו היטב את עקרונות הבנייה של מערכות מים בתקופה הרומית ובתקופה הביזנטית והתבססו עליהם. בימי השלטון העבאסי נוסף למפעלים אלה המאגר הידוע כבריכת הקשתות ונערך שיפוץ מקיף באמה שהביאה מים מתל גזר.

    האמה יצאה מכלל שימוש במאה העשירית, אולי בעקבות המצור שערכו הקרמטים על העיר. לאחר מכן היו הבארות ומאגרי מי הגשם המקור העיקרי לצרכי העיר ויושביה.

    מערכת המים של רמלה ואחזקתה הצריכו השקעה גדולה והיא עדות נוספת לחשיבותה של העיר עבור שליטיה ולגודל אוכלוסייתה בדורות הראשונים לקיומה.