ההיסטוריה-של-רמלה

 
היסטוריה ומאמרים

  • יסוד העיר:

    רמלה נוסדה ע"י החליף הסולימן אבן עבד אל-מלך, משושלת בית אומיה, בשנים 705-715 לטה"ב. היא נקראת בשם הערבי רמלה (הוראת המילה הערבית רמל היא חול בעברית) על שם שנבנתה על גבעות חול כ-4 ק"מ מדרום ללוד.
    רמלה היא העיר היחידה הארץ ישראל שנוסדה ע"י הערבים המוסלמים בימי שלטונם בארץ ישראל. לפני הכיבוש הערבי היתה לוד העתיקה מקום מושבו של השלטון המוסלמי ושימשה כעיר המרכז של איזור הדרום, אולם המושל המוסלמי לא רצה כנראה בהרמת קרנה של לוד, שהיה בה מרכז יהודי ושמרוני ואף יישוב נוצרי לא קטן, והוא בחר ברמלה שתשמש מרכז מוסלמי חדש.

    עם יווסדה של רמלה, החלה זו, הודות למצבה הגיאוגרפי המצויין וסביבתה הפוריה, למלא תפקיד שלטוני וכלכלי רב. אליה העברו משרדי השלטון והיא שימשה כעיר הבירה של הפרובינציה פלסטין שנכללו בה מחוזות יהודה ושומרון (פלסטין היא שיבש השם הלועזי פלשתינה על שם הפלשתים בימי קדם). בתאור חלוקת הממלכה הערבית למחוזותיה מספר אלמוקדסי גם על מחוז פלסטין, על בירתו רמלה והערים החשובות הנמצאות בו: ירושלים, בית-גוברין,עזה, אשקלון, יפו, שכם, יריחו ורבת עמון. ההיסטוריון הערבי אלמטהר בן טאהר מספר על גורלה של ירושלים שהיתה פעם עיר מלוכה של דוד ושלמה ועכשיו עיירה קטנה במחוזה של רמלה הבירה.

    בשנת 1025 לערך, בעיצומה של מרד הבדואים, בני ג'ראח, כשלטון מצרים, התקיפו את רמלה הבירה ואת הקהילות הלא ערביות שנמצאות בה.מקץ השנים אחדות ב-5.12.1033 פקד את רמלה רעש אדמה חזק. בתעודה העברית שנתגלתה בגניזת מצרים מתואר האסון שבא לפתע על רמלה"... (הכל) יצאו מן הבתים לרחובות כי ראו בתים והכתלים וחוזרות, והבנינים המחוזקות נופלות והדירות החדשות נהרסו, ורבים מתו תחת המפלות כי לא היה להם מנוס הנה והנה, ויצאו הכל מדירותיהם על פניהם הניחו כל אשר להם (ונמלטו) בנפשותיהם... ואשר נשאר כולם רעועים מבוקעים אין יושב כי מיראים בעליהם פן יפלו עליהם עד היום... והיה הדבר הזה ביום חמישי בשנים עשר יום לחודש טבת, טרם בוא פתע פתאום כן ברמלה כן בכל ארץ פלישתים.

    רמלה בתקופת החליפים מבית פאטימה:

    במאה העשירית השתלטו החליפים מבית פאטימה על כסא השלטון במצרים ואליהם גם עברה ארץ-ישראל ושכונותיה סביב.
    בימי הפטימים נעשתה רמלה מרכז רוחני ודתי חשוב ליהודים גם בימי הפטימים נעשתה רמלה מרכז רוחני ודתי חשוב ליהודים. גם בית-דין קבוע היה בה, שמינה דיינים ושופטים בקהילות הקטניות הסמכות לה ובעיתות של רדיפות קשות ותפס גם את מקומו של בית הדין בירושלים.
    ברמלה שמצאה ישיבה חשובה וראשי ישיבות, גדולות בתורה, הרביצו בה תורה לתלמידים רבים. בשנת 1067 נפגעה העיר מרעש אדמה נוסף ו-25,000 תושבים ניספו כתוצאה מהאסון.

    ברמלה עברה הדרך הגדולה מדמשק-בסוריה אל קאהיר-במצרים והדרך מיפו אל ירושלים. לפיכך ערכה המסחרי והצבאי היה רב.החליף סולימן אבן עבד, שנודע במפעלי בניה גדולים, הקים ברמלה על מנת לזרז את הבניה את ארמונו, את הבנין המכונה "בית הצבעים ואת המסגד מפואר (המסגד הלבן) שהושלם על ידי יורשיו.עם גידולה של רמלה ירדה לוד מחשיבותה ומרבית תושביה, ובתוכם גם יהודים, עברו אל העיר החדשה.

    בשנת 750 בא הקץ לשלטון החליפים מבית אומיה והארץ עברה לשלטון החליפים מבית עבאס, שבירתם היתה בגדאד בעיראק. אך על אף חילופי השושלת נמשך פיתוחה של העיר בימי שלטונו של החליף הנודע הרון א-רשיד הוקם ברמלה, בשנת 789 לספירה, מפעל המים שכלל אמות מים שתחילתן בעין ירדה שליד תל גזר ולכן בריכות-אגירה תת קרקעית.
    הגיאוגרף הערבי אבן-חורדאדבה מספר, בשנת 848 לערך על ,סוחרים יהודים המיטבים לדבר פרסית, יוונית, ערבית, צרפתי, ספרדית וסלאבית והם נוסעים מן ארצות המערב אל המזרח  ומן ארצות המזרח אל המערב בדרכי היבשת ובתיבות הים והולכים אל מצרים, רמלה, דמשק, בגדאד, ועד הודו.

    תושביה במאה התשיעית היו ערבים יוונים ושומרונים. בעקבות רדיפות היהודיות בירושלים גבערים אחרות, בידי החליף אל חכים, התרכזה ברמלה קהילה יהודית גדולה. ברמלה היתה גם קהילה שומרונית, קהילה קראית גדולה ובמאה התשיעית עם כת דתית מיוחדת שמאמינה נקראו "אל-מלכיה", על שם מייסדה היהודי מליק אל-רמלי רדיפות מיוחדות סבלו היהודים בימי חאכם באומר-אללה, מלך מצרים, שרדף בראשית שלטונו את היהודים והנוצרים והנוצרים וציווה להרוס כמה בתי כנסיות. כן סבלה רמלה מעלית הסלג'וקים, לאחר שנכבשה על-ידם בשנת 1071.

    רמלה בתקופת הצלבנים:

    בתחילת המאה ה-12 נכבשה ארץ ישראל ע"י הצלבנים. נוסעי הצלב ראו כחובה דתית מיוחדת לנקום ביהודים בכל מקום בואם בתואנה שאבותיהם צלבו את ישו. אם התקרבות הצלבנים לרמלה ברחו מן העיר רוב התושבים היהודים, הקראים והשומרונים- ועקרו לאשקלון. מרמלה המשיכו הצלבנים אל ירושלים שהפכה לאחר שנכבשה לבירת שלטונם בארץ.
    בתקופת הצלבנים שיבשו הנוצרים את שמה של רמלה וקראו לה רמה (בצורה הארמית רמתה) ומכאן זוהתה רמלה במסורת הנוצרית עם רמה (ביווני ארתמתיאה) שממנה,לפני הברית החדשה, הא יוסף הרמתי, הוריד את ישו מהצלב והוטמנו בקבר.
    הצלבנים בנו ברמלה, בשנת 1150 לערך, כנסיה גדולה ומפוארת שנשארה עד ימינו והיא מהווה דוגמא לארכטקטורה הצלבנית בארץ הקודש.

    רמלה בתקופת הממלוכים:

    דרומית לרמלה התחוללו קרבות רבים בין הצלבנים לבין המוסלמים, שהתבצרו באשקלון ובסביבתה והמוסלמים פלשו מדי פעם לאזור רמלה על מנת להציק לתושביה ולהשבית את הצנועה אל ירושלים.רמלה נכבשה ע"י המוסלמים בשנת 1260 לערך. לאחר כשלושים שנה, בשנת 1291, עברה השלימו את כיבוש מישור החוף וצפון הארץ. 
    בתקופת הממלוכים ערכה המסחרי של רמלה היה רב כיוון שהיא שימשה כתחנה על הדרך הגדולה. דרך זו עברה בין קהיר, ששימשה כבירתם של הממלוכים, לאורך כל הארץ ישראל אל דמשק, שהיתה שהיתה עיר חשובה בשילטונם בסוריה כמו-כן שמשה רמלה גם כתחנה חשובה בשלטונם בסוריה .כמו כן שמשה רמלה כתחנה חשובה על הדרך בין יפו לירושלים.

    בתקופת הממלוכים היה קיים ברמלה ישוב של יהודים הם קראו לה גת-שם ידוע לערים אחדות בתקופת המקרא.
    רבי אשתורי הפרחי שהיה תושב הארץ, מספר במאה הארבע-עשרה על רמלה בספרו הנודע "כפתור ופרח"-"ובינה בין ירושלים יום... והישמעאלים קורין לה פליסטין, ובני עמנו קוראין לה גת".

    בשנת 1396 לערך, הקימו נזירים פרנציסקאנים מנזר ואכסניה ברמלה. האכסניה הוקמה במאמציו ובכספיו של האציל הצרפתי פיליפ, דוכס בורגון,משרצה להכשיר את הדרך לקראת מסע-צלב חדש. האכסניה שימשה את עולי-הרגל הנוצרים בדרכם מיפו אל ירושלים. באחד מאגפי מנזר הפרנציסקאנים  התאכסו גם המצביא הצרפתי נפוליאון בונפרטה, בשנת 1799, לאחר שחנה אם מטהו ברמלה.בין האחרונים עולי הרגל הנוצריים שסיירו בארץ בסוף שלטון הממלוכים, ביקר בארץ האציל הגרמני ברנהרד פון ברייבדבאך בשנת 1483 וכתב ספר על מסעותיו. לספרו מצורפת מפה מצויירת של הארץ ובה נראית גם העיר רמלה (בשמה הנוצרי רמה) על בנינה הציבוריים ומגדליהם
    הדרך מיפו אל רמלה ואל ירושלים.

    ציור דמיוני שהופיע בספר הלטיני "radimentum nouiciorum" שהודפס בשנת 1475 למטה העיר יפו בשמה הלועזי-japhet מעליה העיר רמלה בשם רמתה- romato  מעליה הכפר הערבי עמואס, שהיה מכונה במסורת הנוצרית-Eemavs  למעלה-ירושלים המוקפת חומה על שעריה ומגדליה

    רמלה בתקופה התורכית:

    בתחילת המאה השש-עשרה הביס הצבא התורכי,בפיקודו של הסולטן סלים הראשון את צבא הממלוכים בסוריה. מסוריה הדרומית התורכים למרכז הארץ, רמלה נכבשה על ידם בשנת 1516 וממנה המשיכו התורכים דרך מישור החוף אל מצרים, שנשלטה גם היא ע"י התורכים לאחר כיבושה.
    ב-14 לינואר 1546 פקד הארץ רעש אדמה חזק. רמלה (בגרסתה הנוצרית –רמה) נזכרת בין ארבעת הערים שנהרסו כליל.לפני עודות של הציור הצרפתי פ. בלון היתה רמלה בשנת 1548 כמעט נטושה. רק 12 בתים היו מיושבים ומרבית השדות לא היו מעובדים.בשנת 1677 לערך כותב א. דאפר ההולנדי:- "רמלה מאוכלסת מאוד וגרים בה ערבים,תורכים יוונים,מארונים,נוצרים אחרים ויהודים. סחורה של העיר רב והשיירות שהולכת מסוריה למצרים מוכרחות לעבור בה. לטובת המסחר ולנוחיותם של הנוסעים ישנם בעיר שני בתי מלון... בכל שבוע מתקיים בה יריד ואיליו בא המון משומרון וגם יהודים.
    בשנת 1890 התפרסמה כתבה בעיתון הירושלמי "חבצלת" המספרת על התפתחותה היהודית של רמלה:-"העיר הקטנה הזאת לא היתה מיושבת מאת אחינו עד כה, וכל איש מאחינו העובר בה בימים האלה ישמח לראות כי הישוב בעיר הזאת-אשר כל צרכי אוכל ישיגו בו במחיר מצער מאוד- יגדל ויתרחב לאט לאט, ארצנו הקדושה נקבעו לאט-לאט מושבם כערים אחרות הבלתי נושכות עוד מאחורינו בני-ישראל. ה"ה גיסין פתח בית מלין ברמלה, מצליח ומרויח את לחמו בכבוד כי כל העובדים בדרך לירושלים ויפה פונים אל בית המלון היפה והנקי והמשרתים עומדים הכן למלאת רצון האורחים.

    בסוף המאה התשע- עשרה היתה רמלה גם תחנה על מסילת הברזל בין יפה וירושלים. מסילה זו, שבוצעה ביוזמתו של יהודי ירושלמי יוסף נבון, נפתחה לשרות הקהל בשנת 1892.
    עם עליית הפועלים בעליה השניה והתארגנותם הציבורית, שנעשתה בחשאי מפני השלטון התורכי, נערכה ברמלה מועצה של מפלגות פועלי ציון, מאבות מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י). המועצה קבעה דרך לפעולתה הציונית, שנקראה תוכנית רמלה ונערכה רב בתולדות תנועת העבודה בארץ.
    גם במאה השמונה-עשרה המשיכה רמלה לשמש, לתיירים ועולי-הרגל הרבים שהגיעו לארץ הקדוש, תחנה ביניים חשובה בדרך מנמל יפו (הנמל החשוב ביותר של הארץ באותה תקופה) אל ירושלים.

    בסוף המאה השמונה- עשרה חל זעזועה רב השפעה במזרח הקרוב שהיה נתון לשלטונה של תורכיה. נפוליון בונפרטה השתלט על מצרים ובמטרה להבטיח לעצמו את השליטה במזרח, החליטה לכבוש את ארץ-ישראל להתקדם ממנה צפונה ולמוטט את תורכיה החלשה. ממצרים דרך מדבר סיני ועזה הגיע הצבא הצרפתי לרמלה ביום ה-29 בפברואר 1799 
    מרמלה פנה הצבא הצרפתי ליפו שנכבשה לאחר קרב אכזרי . את עכו בירת התורכים בארץ ישראל , לא הצליח נפוליאון להכניע למרות המצור הכבד בארץ היתה רמלה עיר מחוז ומקום מושבו של המושל התורכי שהיה ממונה על העיר ועל כל המחוזה.

    בסוף המאה התשע- עשרה נוסדה בגרמניה בקרב יהודי בברלין החברה "למען ציון" וכפי ששמה מעיד עליה נועדה לטובת הישוב היהודי בארץ-ישראל. נציגה בארץ, מרדכי אדלמן, השתדל בכספי בחברה לפתח ישובים עברים חדשים בערים ובעיירות שונות בארץ, שלא היה בהן כל יהודי.רמלה היתה אחת מהן

    רמלה בתקופת הבריטים:

    בראשית מלחמת העולם הראשונה התרכז הצבא הבריטי מדרום לארץ ישראל ואיים לכובשה מיד צבא התורכים שתוגבר על ידי חיילים גרמנים.
    לאחר קרבות ממושכים הצליחו הבריטים להביס את החזית התורכים-גרמניים בסיני ובנגב ולהקדם לעבר מישור החוף.
    רמלה נכבשה ב-15 לנובמבר 1917 וממנה המשיכו הבריטים בשתי זרועות האחת ליפו תל-אביב והשניה לירושלים. לאחר הכיבוש הבריטי התגוררו ברמלה משפחות יהודיות מעטות. לפי המפקד שנערך בשנת 1922 ע"י הממשלה היו ברמלה 7312 תושבים, מהם 5837 מוסלמים ,1440 נוצריים ו-35 יהודים.
    ב-11 ליולי 1927 פקד את הארץ רעש אדמה שגרם נזק למספר ישובים בארץ. ברמלה נהרגו 32 תושבים ומספר הפצועים בה הגיע ל-70.
    עם התפתחות התנועה הערבית-לאומית ברמלה קטן מספר התושבים היהודים בעיר.במפקד שנערך ב-1931 היו ברמלה 10346 תושבים, מהם 8156 המוסלמים 2184 נוצרים ורק 5 יהודים.

    רמלה במלחמת השחרור:

    עם פרוץ במלחמת השחרור היתה רמלה בסיס חשוב ללוחמים הערבים נגד היהודים.
    התחבורה היהודית, שעברה דרך רמלה לירושלים, נעתקה דרומה ורק שיירות משורינות הצליחו לנוע בדרך העקלקלה והמסוכנת.
    ב-14 לדצמבר 1947 תקפו ערביי-רמלה את התחבורה היהודית בעיר והשלטון הבריטי הפסיק את תנועת כלי-רכב היהודים.
    ב-14 לדצמבר 1947 התנפלו הלוחמים הערבים מרמלה על בית-הספר לשוטרים מוספים שהיה בקרבת ושדדו מתוכו 400 הרובים, 8 תת-מקלעים מסוג "סטן" ו-60 אלף כדרי רובה.
    בשנת 1948 נפתחה במספר פעולות תגמול נגד הערבים:- כוחות "ההגנה " תקפו את דרכי התחבורה הערבית וביצעו שורה על מארבים וחבלות. ב-18נלפברואר 1948 נעשתה פעולת חבלה נועזת בשוק הירקות ברמל: צעיר יהודי מחופש לערבי הסתנן אליה ובידו סל מלא חומרי נפץ מכוסה ירקות. הוא השאיר את הסל בשוק ונמלט. החומר התפוצץ, שבעה נהרגו וארבעים וחמישה נפצעו. ב-5 לאפריל 1948 פוצצו לוחמי "ההגנה" את מפקדתו של חסן סלמה-מפקד הכוחות הערביים באזור המרכז.
    בראשית מאי תקפו כוחות אצ"ל את רמלה ללא הצלחה ב-22 וב-25 במאי התקיפו לוחמי אצ"ל את רמלה, כשלוחמי חטיבת גבעתי סייעו בידיהם ע"י פעולות פשיטה. הנסיונות שעלו בקורבנות אחדים לא הצליחו ועם הכרזת ההפוגה הראשונה נשארה רמלה בידי הערבים.

    ב-9 ליולי נתחדשו הקרבות וההפוגה הגיעה לקיצה. או ל-10 ביולי נעו כוחות- ישראל למבצעם היזום הגדול מכל המבצעים עד אז- מבצע דני.
    תיו של המבצע היו להרחיק את האיום על תל-אביב וסביבתה, מצד כוחות הלגיון הירדני שחנו באזור לוד-רמלה יהודה; להרחיב את הפרוזדור אל ירושלים הנוצרה ע"י כיבוש הכפרים בכל הגיזרה מרמלה ועד מבואות ירושלים.

    השם "מבצע דני" ניתן לפעולה זה לזכר דני מס, מפקד צעיר של פלוגות ל"ה הלוחמים שחשו לעזרת גוש עציון הנצור וכולם נפלו בגבורה במערכה אכזרית בהרי יהודה.
    טורי צה"ל התקדמו ממרחב תל-אביב מזחה. בכל עצמתם. וחדרו לאזור הערבי של רמלה-לוד במטרה לכבשו במהירות האפשרית. המצע נעשה בשני שלבים:שלב ראשון- התקדמות בשני טורים- דרומי וצפוני- במטרה לכבוש קודם את הכפרים קודם את הכפרים הערביים שמדרום ליער הרצל שבבן שמן, לנתק רמלה ולוד מיתר חלקי הארץ הערביים ולהפגש בבן שמן הנצורה שלב שני- פלישה ללוד ולרמלה וכיבושן.

    ביצוע המשימה הצבאית הזו הוטל על גדודים של חטיבות שונות. מטיבת "יפתח" לחמה הטור הדרומי, בטור הדרומי, הטור הצפוני היתה חטיבת שריון שכללה גדוד של טנקים, גדוד פשיטה ושני גדודי חיל רגלי מחטיבות "קריתי" "אלכסנדרוני" ראשית המבצע נקבע לליל ב' בתמוז תש"ח-9 ליולי 1984.
    הטור הדרומי יצא מסביבות גזר, כבש את ענבה, גמזו (ג'מזו בערבית) ודניאל וב-11 ליולי חילץ מן המצור הממושך את הכפר בן-שמן.
     כשהטור הדרומי התחיל לנוע אל יעדיו יצא, בו זמנית, הטור הצפונית בשתי זרועות, מסביבות פתח תקוה. כח אחד כבש ב-10 ליולי את נמל תעופה בן-גוריון (לוד) ולאחר שהתגבר על קשיי הקרקע ועל ההתנגדות על הלגיון הערבי האיזור בית נבאלה הגיע לבן-שמן כוחות אחרים כבשו את וילהלמה ראנטייה, טירה, קולה, יהודה ואת נבאללה.
    התקפות-נגד קשות של האוייב עיכבו את התקדמות הכוחות בזרועזה והלוחמים הגיעו לבן-שמן רק למחרת היום.
    גדוד הפשיטה הממונע, כשראשו משוריין משוריין של הלגיון הערבי, שנפל בידי הגדוד בקרבות והוכתר בכינוי "הנמר הנוראי", פרץ ללוד בהסתערות בזק, תחת אש חזקה מעמדות האוביים התגבר על המחסומים, חצה את לוד ופנה למבואות רמלה, הכוח נתקל בהתנגדות כבדה של הלגיון במשטרת רמלה ותחת אש כבדה חזר אל בן-שמן.
    למחרת בבוקר פרצו משוריינים הלגיון הירדני אל לוד. ערביי העיר, שביום הכיבוש חשבו כי העיר מלאה צבא יהודי התאוששו ורבים מהם הוציאו את נשקם שהוסתרו, הצטרפו אל הלגיון ופתחו ביריות על חיילי צה"ל.תגובת צה"ל היתה מיידית עזה: כוחותיו פתחו באש של קיני הצלפים והתקיפו את מכזי ההתקוממות, שריוני הגליון גורשו מהעיר והמרידה דוכאה בכוח.

    למראה נפילתה של  לוד ונסיגת הלגיון הערבי נכנעה רמלה, בת 15,000 תושבים, לכוחות "קריתי" בלא קרב, ביום ה' תמוז תש"ח 12 יולי 1948 רוב תושבי רמלה הערבים נמלטו ממנה מזרחה לירדן. אחרי כיבושה היתה רמלה בשלטון הצבא הישראלי. מקץ זמן מה נפתחה העיר לפני התיושבות יהודית ורמלה היתה לעיר עברית