החורבן-הנעלם-של-רמלה-הקדומה

 
היסטוריה ומאמרים
  • ד"ר שמעון גת, מכון אבשלום, קיבוץ נען

    בראשית המאה הח' צמחה העיר החדשה רמלה סמוך לעיר העתיקה לוד והייתה במהרה לגדולה בערי הארץ.

    רחובותיה, בתיה ומסגדה עוררו רושם עז בכל רואיהם, אך החופרים כיום בשטחי העיר הקדומה מתקשים למצוא עדויות חומריות לפאר זה. שרידי המבנים שנמצאו מועטים למדי, בניגוד לשפע הממצא הקטן. במאמר זה נציע הסבר לנסיבות היעלמותה של העיר המפוארת, בהותירה מאחריה שרידים דלים כל-כך.

    האומיים : מייסדים ובונים

    תשעים שנה בקירוב הייתה הח'ליפות נתונה בידי בית אמיה. עשיית רחבת ממדים אפיינה שנים אלה. מאיראן ומטרנסאוקסניה עד ספרד וצפון אפריקה הוקמו ערים חדשות, נבנו מסגדים מפוארים ונסללו דרכים, ומפעלי מים רחבי היקף השקו שטחי בור. ארמונות נאים מילאו את סוריה רבתי (בלאד אל-שאם), שכללה בתוכה גם את ארץ ישראל.

    ירושלים טופחה בידיהם: על הר הבית נבנתה כיפת הברזל ומאוחר יותר נוסף לה מסגד אל- אקצא המפואר. מעאויה, מייסד השושלת, שיפץ את ערי הנמל בארץ, ביצר את חומותיהן ואכלסן מחדש. הוא הקים בעכו מספנה וכן חידש את בית המרחץ בחמת גדר. הח'ליף עבד אל- מלכ סלל דרכים בארץ, והח'ליפים השאם ואל-וליד הקימו מפעלי מים בצפון הארץ.

    סמוך לחופי הכנרת בנו בני השושלת שני ארמונות מפוארים- בח'רבת אל מניה ובצינברה (ליד תל בית ירח) ועל יד יריחו בנה הח'ליף השאם את ארמונו. אולם אין ספק שהמפעל רב ההיקף מכולם היה ייסודה של עיר חדשה: רמלה.

    שנים רבות רווחה הדעה שרמלה הייתה העיר היחידה שהקימו המוסלמים במרחב הסורי. אך חפירות שנערכו בחמישים השנה האחרונות ועיון מחודש במקורות, מפריכים שעה זו. בצד קנסרין, יש להזכיר את עין אל-ג'ר (ענג'ר), שיסד אל- וליד הראשון בבקעת הלבנון, במקביל לבניית רמלה. השאם, אחיו של סלימאן בן עבד אל –מלכ מייסד רמלה, הקים בצפון מזרח סוריה בירה חדשה בשם רצאפה ולידה בנה שני מרכזים נוספים- קצר אל-חיר המזרחי וקצר אל- חיר המערבי.

    בטבריה העדיפו האומיים ככל הנראה להקים את מרכז השלטון מחוץ לחומות הקדומות של העיר ומדרום להן, בשטח הריק שהיה בין החומות לחמי טבריה. כך עשו גם באילת(עקבה). 

    ייסודה של רמלה סמוך ללוד לא היה אם כן תופעה חריגה, אלא דוגמה נוספת להקמת מרכז אורבני חדש, סמוך לעיר עתיקה.

    רמלה הייתה עיר מתוכננת היטב, כפי שניתן ללמוד מתיאוריה במקורות ומערים נוספות שהקימה השושלת האומיית. היא מצטיירת כעיר גדולה בשטחה ומגוונת באוכלוסייתה. במרכזה עמדו מבני הציבור המרכזיים: המסגד ובית הממשל(דאר אל-אמארה). שני רחובות ראשיים צולבים חילקוה לארבעה חלקים עיקריים. ברחובות אלה פעלו שווקים מגוונים ועשירים בסחורה שהפעימו את המבקר בה. העיר הייתה מרכז כלכלי ובשווקיה ההומים התנהלה פעילות נמרצת בתחומי החקלאות, התעשייה, המלאכה, הסחר הבינלאומי והקנייה והמכירה. סוחרים ומבקרים הציפו את רחובותיה ואת פונדקיה, ומרחצאותיה זכו לשבחים. בצד פיתוח היזמות הכלכליות, הושקעו הון ומאמץ ביצירת מערכת משוכללת לאספקת מים וליצירת תשתית רחובות רחבים. העיר בוצרה ובחומותיה נקבעו שערים מספר. 

    דבר לא נותר מרמלה זו. השופט וההיסטוריון מג'יר אל-דין כתב בסוף המאה הט"ו:

    אבל בימנו לא נותר זכר לתיאורים אלה של רמלה (בימי שיאה) וחרבו חומותיה ובתיה הקדומים ... ולא נותר מהעיר שליש ולא רבע... והקיים (עדיין) כיום מהבתים שבעיר (הקדומה) חרב ברובו והמסגד הגדול הקדום (שהיה מרכז העיר במאות השנים הראשונות לקיומה) הפך להיות מחוץ לעיר, בצד מערב,ונוצר סביבו בית קברות... ואילו העיר הייתה לנפרדת ממנו.
    אנשי דת איטלקיים, שביקרו ברמלה באותו זמן, מתארים תמונה דומה: 

    "אין בה חומות וכמעט כולה חרבה ונטושה"; "בעבר בוודאי הייתה זו עיר יפה שהתפשטה על שטח נרחב...יש  בה שרידים של מה שבזמנים קדומים היו כנראה בתים מהודרים, אך כיום כולם הרוסים. מה קרה לעיר המפוארת, שכל רואיה היללויה?

    החורבן הנעלם 

    בספרות המחקר אין הד וזכר למחיקתה המוחלטת של רמלה מעל פני האדמה ולנטישת תושביה.חוקרי בתי הספר הבריטי לארכיאולוגיה בירושלים, א' פיטרסן ור' ואדריל, שערכו ברמלה סקר משולב מקיף אשר כלל בדיקות גאופיזיות מתחת פני השטח ובחינת חרסים ושרידים מעל פני השטח,הוכיחו שבתקופה המוסלמית הקדומה הייתה רמלה גדולה בהרבה מן העיר של ימי הצלבנים והממלוכים, מיד העולה בקנה אחד עם ממצאי החפירות האחרונות. לדעת פיטרסן, שסקר גם את המבנים הקדומים העומדים כיום ברמלה, השטח המוכר כיום כ"עיר העתיקה" מייצג את שטחה של העיר הממלוכית.

    גם המקורות ההיסטוריים מוכחים שאזור המסגד המסגד הלבן היה חרב כבר בתקופה הצלבנית. בנימין מטודלה, שביקר ברמלה ב-1170 בקירוב, כתב: "והיא הייתה עיר גדולה מאוד". מדבריו ניתן לדעתי ללמוד שהריסות העיר היו בזמנו עדיין פזורות על שטח נרחב. גם הנוסע וילברארנד מאולדנבורג כתב בראשית המאה הי"ג שרמלה חרבה, ומידע דומה יש בדברי יאקות אל– חמוי, שנכתבו ב1225 בערך.

    הכנסייה הצלבנית הגדולה- כיום המסגד הגדול- הוקמה במרחק קילומטר בקירוב מן המסגד הלבן הקדום, סמוך אליה עבר הרחוב הראשי של העיר באותה עת (כיום רחוב ז'בוטינסקי). לעומת זאת בכל שטחי החפירה בתחומי העיר הקדומה לא נמצאו כמעט סימנים לנוכחות צלבנית.

    חוקרים שונים סבורים שהשטח שהעיר עמודה עליו בתקופה הצלבנית היה חלק מן העיר הקדומה, כמו למשל בקיסריה. אם נכונה דעתם, כי אז המסגד הקדום צריך היה להיות במערב העיר, ואילו המקורות הקדומים מדגישים שהוא נמצא במרכזה. בשטח העיר של התקופה הצלבנית התגלו עד כה רק שרידים דלים מן המאות הח'- הי"א. בחפירה שערך א' שמואלי בפינת הרחובות הרצל-ביאליק מצא שכאן היה גבולה של העיר הקדומה. שרידי המבנים במקום אינם מאוחרים למאה הי"א. מצפון וממערב להם לא התיישבו בשטחה של רמלה הקדומה, אלא קבעו את מקומם בעיר חדשה, שנוסדה זה מקרוב.

    מ' ארליך סבור שרק אחרי 1102 הוקם המרכז הצלבני של העיר. לדעתו, הפרנקים מצאו את רמלה באתרה המקורי כעיר בנויה היטב, אשר יכלה לספק את צורכיהם, ולמרות זאת הדירו רגליהם ממנה. לשיטתו, בערים שנכנעו להם בלא קרב ונשארה בהן אוכלוסייה מקומית, נהגו הצלבנים להקים רובע משלהם, ואילו בערים שהתרוקנו מיושביהן בחרו להתיישב בתוך המבנים הקיימים ולימים היה אותו רובע אירע גם ברמלה, אף שכאשר נכנסו אליה צבאות הצלבנים ב-1099, הם מצאוה ריקה ולא הייתה להם עילה להקים בה רובע חדש ונפרד. בחפירות הרבות שנערכו עד היום ברמלה לא נמצאו עדויות של ממש לנוכחות צלבנית בתחומי העיר הקדומה.

    בכמה מקומות נמצאו שרידים דלים מהתקופה הממלוכית על גבי השכבות מהתקופה המוסלמית הקדומה,ואילו מצביעים על קיומו של יישוב דל. מחפירות אלו עולה שהיישוב של התקופה המוסלמית הקדומה חרב וניטש, ככל הנראה בעקבות רעש אדמה. סמוך להריסות, על שטח נקי, קמה עיר חדשה וזו העיר שהצלבנים נכנסו אליה ביוני 1099. מתי התרחש האירוע הטראומתי כל- כך, שגרם להעתקת העיר?

    חורבן ונטישה

    ביום 29 במאי 1068 פגע רעש עז ברמלה. ההרס היה מוחלט, כפי שאפשר ללמוד מפסקה ביומנו של המלומד הבגדאדי, אל- בנא, שנרשמה חודשיים וחצי אחרי האסון: "הגיעה הידיעה... שלפיה התרחשה בפלסטין וברמלה רעידת אדמה עצומת ממדים ב-24 בחודש רג'ב... שהרסה את רוב בתיה (של העיר), למעט שניים, ונסו חמישה-עשר אלף איש".

    הטענה שהרעש המיט על העיר חורבן מוחלט חוזרת ונזכרת במקורות רבים. כך כתב הכרוניקאי בן דמשק,אבן אל-קלאנסי, במאה הי"ב  :"באה על פלסטין רעידת אדמה עזה והרסה את מרבית בנייני רמלה ואת חומתה, וחרב מסגדה ונהרגו רוב יושביה תחת ההריסות". בן זמנו,אל פארקי, מוסיף ידיעה חשובה: הניצולים מן הרעש נטשו את העיר "והתפזרו בעטיו בערים הסמוכות". סבט אבן אל-גוזי, בם המאה הי"ג, מביא ידיעה מעניינת, שאינה נמצאת במקורות אחרים, והיא שכאשר  נכנסו התורכמנים לרמלה בשנת 1072, מצאו את העיר חרבה לחלוטין ונטושה. בסוף המאה הי"ג כתב אבן אל-את'יר : "באותה שנה(1068) ... התרחשה בפלסטין ובמצרים רעידת אדמה איומה (זלזלה שדידה), שהחריבה את רמלה... ומתו מיושביה עשרים וחמישה אלף".


    שרידי מבנים ברמלה אשר נהרסו ברעידת האדמה במאה ה-11. צילום: רון פלד

    בן זמנו, אבן שדאד, מוסיף ידיעה חשובה:"ולא השתנה מצבה של רמלה (מאז היווסדה) ... עד אשר פגעה בה רעידת אדמה שהרסה את בתיה והחריבה את חומותיה ונעלמו עקבותיה". ידיעה דומה מביא בראשית המאה הי"ד היסטוריון מוסלמי. מקריזי שכתב במאה הט"ו על סמך מקורות מן המאות הי'- הי"א שהיו בידיו, מספר: ובאה הידיעה מפלסטין על רעשי אדמה שפגעו באזור החוף עד אשר מתו רבים וחרבה רמלה ולא נבנתה עוד". מן הבתים היפים, הרחובות הרחבים והמסגד, שעליו נאמר כי "אין נאה ממנו בכל עולם האסלאם", נותרו אך תלי חורבות שקברו תחתיהם אלפים מאנשי העיר. הניצולים, שאיבדו את כל רכושם ואת בני משפחתם, נמלטו שבורים ופצועים והתפזרו בערים הסמוכות. אין להתפלא על נטישת העיר. שיקום רמלה החרבה הצריך פינוי של גלי ההריסות- מאמץ עצום שהיה מעבר לכוחם של אלא ששרדו את האסון. לא נותר אז בארץ שלטון מרכזי ראוי לשמו שיסייע למאמץ כזה.

    המדינה הפאטמית, שסועת המלחמה הפנימית בצבאה,הרוסה מהבצורת הממושכת,שקופתה נשדדה וכל סדריה נפרעו,לא יכלה לעשות דבר. מכיוון שכך,"עברו רוב אנשי רמלה ממנה". מרמלה המפוארת נותרו עיי חרבות נטושים. 

    ד' פרינגל, המזכיר את פגיעת הרעש, מדגיש שעם בוא הצלבנים כעבור 30 שנה, הייתה רמלה עדיין עיר מאוכלסת, כלומר, הוא אינו סבור שחרבה כליל. א' פיטרסן מציין שיש ראיות לכך שהעיר נבנתה מחדש באתרה המקורי, בלי להביא בחשבון את הקשיים החמורים של פינוי הריסות שמותיר רעש רב- עצמה כזה שפגע רמלה. מפעל שיקום העיר היה כרוך ככל הנראה בייסוד העיר באתר החדש, כפי שנראה להלן.

    "והעמידוה על תלה"

    בשנת 1071 נכנסו לארץ לראשונה חיילים תורכמנים. בכרוניקה השומרונית" אל תולידה" נכתב:

    "ומלך חכומה בן אל –מעז על ארץ כנען ושלח אליה מפקד, אדם ששמו (תוארו) ראש האמירים והרגו סנביס (אסתז) וחרבה פלסטין (רמלה), שנת שלושה ושישים וארבע מאות (1701) ". ב"ז קדר התבסס על משפט זה כראיה לכך שבמהלך מסעם כבשו התורכמנים את רמלה והרסוה. חוקרים נוספים סברו אף הם שהכיבוש התורכמני היה הגורם לחורבנה של רמלה. ספק אם ניתן לקבל דעה זו.

    הכרוניקה "אל תולידה" משובשת לחלוטין. היא הועלתה על הכתב במאה הי"ד ויש בה טעויות היסטוריות למכביר,כך גם בציטוט שלעיל:"חכומה בן אל -מעז" הנזכר אינו אלא אל- חאכם, ששלט בראשית המאה הי"א, כלומר 60 שנה קודם לבוא התורכמנים, והיה בנו של עזיז ולא של אל- מעז.השיבושים הרבים במשפט המצוטט לבדו מעמידים בספק את כל שנאמר בו. גם אין שום מקור נוסף, מלבד "תולידה", המתאר חורבן של רמלה מידי התורכמנים. לעומת זאת, המקורות הערביים שהובאו לעיל מלמדים שהעיר שחרבה ברעש שלוש שנים קודם לכן.

    לכן, להערכתי, לא התורכמנים החריבו את רמלה. אדרבה, הם מצאוה חרבה ויסדוה מחדש.הימים שקדמו לבואם היו ימי רעב ואימה. המושל מטעם הפאטמים, קצין ממוצא ארמני שמו בדר אל-גמאלי, היה חסר אמצעים ולא יכול להחזיק כוח צבאי ראוי לשמו.הוא נאלץ להתמודד עם ערים שפרקו את עולה של הח'ליפות הפאטמית והתקשה לרסן את הבדווים, ששבו ללסטם את עוברי האורח.


    אמת המים לרמלה מתל גזר. נהרסה ברעידת האדמה של המאה ה-11. צילום: רון פלד

    אחד מפרנסי הקהילה היהודית בירושלים התאונן במכתב לקהילת פוסטאט שבמצרים: "לא יוכל אדם לצאת מירושלים אל רמלה וכל הדרכים בחזקת סכנה ונתקיים:"ליוצא ולבא אין שלום"(זכריה ח,י) , והשמועות מכל צד פינה ורעות". בעוד הבדווים פורעים ביושבי הארץ, נכנסו למרחב סוריה-ארץ ישראל בשנת 1071 חיילים תורכמונים בראשות קצין בשם אתסז בן אוק. לאחר שסבבו בארץ ובזזו את יושביה, שכר בדר אל- ג'מאלי את שירותיהם נגד הבדויים. אתסז והתורכמנים שלו  היכו בבני המדבר, אך בבואם לבקש את שכרם, סירב אל-ג'מאלי לשלמו. אז שבו התורכומנים לפשוט על הארץ ויושביה,אולם כעבור חודשיים מספר עזבו את הארץ כדי להשתתף במאבקים פנים- סלג'וקיים באזור חלב.

    כעבור שנה שב אתסז לארץ בכוונה להחיל עליה את סמכות הסולטאן הסלג'קי, מלכ-שאה. לאחר שהיכה שוב את הבדווים מכה ניצחת, ניגש לייסד שלטון סדיר בארץ ישראל. השלטון החדש נזקק לבסיס קבוע. לדברי סבט אבן אל- ג'וזי, "באו אל רמלה והיא חרבה, ואין בה איש ואין שערים לשווקיה (משמע: חומותיה הרוסות:)". ובהמשך הוא מספר שהתורכומנים "הביאו אליה פלאחים והעמידוה על כיצד העמידו התורכומנים – סלג'וקים את רמלה ההרוסה על תלה?

    במקורות הזמן נותר רק רמז מעורפל לבנייה התורכמנית: נאמר שהביצור (קצר) שהאבירים הצלבנים נמלטו אליו ברמלה במהלך מצור הצבא הפאטמי בשנת 1102 נבנה בידי אדם ששמו אל-אפשין- שם תורכי מובהק. ייתכן שיש בכך עדות לביצורה של רמלה בידי התורכמנים. אולם אין מדובר רק בביצור העיר.

     לאחר הרעש והחורבן הגדול של שנת 1068, היה הכרח לשקם את רמלה מן היסוד. כדי לבנות את העיר בשטחה המקורי צריך היה תחילה לפנות ממנו כמויות עצומות של הריסות. בעיה זו מונחת תמיד לפתחם של הבאים לשקם יישובים שחרבו ברעידות אדמה, אפילו כיום באמצעי השינוע והפינוי המשוכללים שבידנו. בדרך כלל, אם התנאים והטופוגרפיה מאפשרים זאת,יעדיפו המשקמים, במקום לעסוק במלאכת הפינוי המפרכת, להעתיק את מקום היישוב לשטח נקי, שניתן לגשת בו לבנייה באופן מידי. כך היה באגדיר שבמרוקו ובסקופיה שבמקדוניה, שחרבו ב-1961,וכך בערים התורכיות שנהרסו ברעש בשנת 1999. מן המידע במקורות ומן החפירות שנערכו בעיר, נראה שכך היה גם ברמלה.

    עיר שדה משנית: רמלה תחת שלטון הצלבנים והממלוכים

    רמלה המשוקמת השתרעה על שטח מצומצם בהרבה מזה של העיר בימה שיאה. ביצורי האתר החדש לא דמו לאלה שהגנו על צורכי השליטים החדשים. לפיכך, בקיץ 1073 כבש אתסז את ירושלים ועשאה לבירתו ורמלה לא שבה לעולם להיות המרכז הכלכלי והפוליטי של ארץ-ישראל. המקורות מהתקופה הצלבנית מציינים כי בקיץ 1099, כאשר עברו חילותיהם את רמלה בדרכם לירושלים, מצאו את העיר ריקה.

    המשמר הפאטמי והתושבים נמלטו מהעיר : "לא היו (לה) לא ביצורים ואף לא חפיר וכאשר הגיעו לשם כוחות נושאי הצלב עזבו כל התושבים ונסו לאשקלון, שהייתה מבוצרת טוב יותר" (וילאם מצור). הפרנקים חנו בעיר ימים מספר וכאשר עיקר הכוח הצלבני המשיך לירושלים, "מינו בישוף לבזליקה של גאורגיוס הקדוש והותירו אנשים להגן על העיר "פולקו משרטר). בשל מספרם המועט,התיישבו ראשוני הפרנקים בביצור שנבנה ככל הנראה בימי השלטון הסלג'וקי. רק מאוחר יותר התרחב היישוב הצלבני בעיר.

    קשה לשחזר את הטופוגרפיה של רמלה שלאחר החורבן אפסי ופעולות הרס ובנייה שנעשו בעיר לאחר קום המדינה השמידו או קברו מבניים ושרידים שעשויים היו לשפוך אור על התמונה. את המקום שבעבר היה בו לב העיר הצלבנית מכסים היום משטחי אספלט ואבן וספק אם ניתן יהיה לחשוף אי פעם את השרידים שמתחתם. רק מבנה צלבני אחד נותר בשלמותו ברמלה: כנסייה גדלת ממדים, בעלת קירות עבים וחלל פנימי נרחב, שבה נמצא כיום המסגד המרכזי של העיר.

    נראה שבתקופה הצלבנית לא חרג האזור המיושב מתחומי "העיר העתיקה", זו שקמה אחרי הרעש. מדובר באזור התחום מצפון-מערב על ידי רחוב הרצל, מדרום- מזרח על ידי רחוב שלמה המלך, בדרום- מערב סוגר עליו רחוב המעפילים ובצפון- מערב רחוב ביאליק. שטח עיר זו השתרע על כ-160 דונם. הכנסייה גדולה הוסבה למסגד לאחר הכיבוש הממלוכי, כנראה בימי הסלטאן כתבע'א (שלט 1294-1296), על פי כתובת על אחת הכניסות שבצדו הצפוני של המבנה. כיום מתנוסס מצפון לבית השער הצלבני מינרט עגול, שהוקם כנראה בראשית המאה הכ'. קדם לו מינרט מרובע שנבנה בתקופה הממלוכית.

    ייתכן שגם המזנר היווני – האורתודוקסי, העומד כיום ברמלה, ראשיתו באותה עת. יסודותיו, לפי ד' פרינגל, הם מהמאה הי"ב. השלב הקדום במבנה מזכיר את מאפייני הבנייה של כנסיות צלבניות בעזה.

    מ' ארליך משער שהכנסייה הארמנית, הסמוכה למנזר היווני, אף היא ראשיתה בתקופה הצלבנית. קשה להוכיח או להפריך זאת, אך מבחינת סגנון החלקים הנראים לעין, ספק רב אם יש בהם דבר שנבנה קודם לימי הממלוכים. ארליך סבור גם שהאכסניה הפרנקציסקנית (מנזר יוסף ונקדימון) הנוכחית עומדת במקום שבתקופה הצלבנית עמדה בו אכסניה.

    מהעדות ההיסטורית והארכאולוגית עולה שביצוריה של רמלה נפלו מאלה של יישובים פרנקיים אחרים, לרות שחשיבות השליטה בעיר הוכחה פעמים רבות במערכות שונות במהלך המאה הי"ב. אין כעובדה זו ללמד עד כמה ירד מעמדה. העיר החשובה בסביבתה הייתה יפו. גם כאשר נוצרה הסנירה העצמאית סביב העיר, היא מעולם לא נמנתה עם החשובות והבולטות שבין הנחלות הפאודליות. חזרת העיר לידיים מוסלמיות, תחילה בימי צלאח א-דין , אשר שיפץ את המסגד הלבן בשנת 1190, ואחר כך בימי הסלטאן ביברס באמצע המאה הי"ג, לא שינתה את מעמדה.

    ביברס עשה אמנם מאמצים לאושש את העיר. הוא שיקם את בתיה ואת המסגד הלבן, כפי שמעידה כתובת בנייה מימי שלטונו , אולם מפעליו ומפעלי הסולטאנים שבאו אחריו שיפרו אך במעט את מראה העיר. פרט לרחובות ספורים הראויים לשם זה, שהחשוב בהם שימש שוק,הייתה העיר סבך של סמטאות. הקיפו אותה חומות דלות שנותרו מבניית המאה הי"א, ודומה שהן היו במצב של התפוררות. חלק ניכר מבתי העיר נבנה מלבני בוץ מיובשות בשמש, אך מבני הציבור, ובעיקר מבני הדת, נבנו באבן מסותת ובאיכות גבוהה. בקו הרקיע של העיר שלטו צריחי מסגדיה הרבים וראש וראשון להם המגדל המרובע הסמוך למסגד הלבן. כן נוסדו בעיר אכסניות ובתי מרחץ.

    רחובה הראשי של רמלה הצלבנית- ממלוכית היה קרוב לוודאי הרחוב שמג'יר אל דין מכנה "שוק הפרות". רחוב זה (כיום רח' ז'בוטנסקי), המשמש שוק גם היום, הוא הרחב בדרכי העיר העתיקה ואף נבנה בקו ישר. דרכו עברה הדרך מלוד לעזה ובקצהו הדרומי עמד חא'ן גדול. ממזרח לו עמד המסגד הגדול- הוא הכנסייה הצלבנית- ומצפון לו כיכר (מידאן). כיכר זו היא כיום מגרש החנייה של באי השוק העירוני.

    שאר הרחובות לא היו, לדברי נוסעים אירופאים, אלא סמטאות בלתי מרוצפות, מטונפות ומאובקות, ו"בתיהן עשויים עפר ונהרסים עד היסוד כאשר יורד גשם". הנוסע פליקס פאברי, בן המאה הט"ו, מספר שכשאר התאסף בסמטאות הצפופות הללו ציבור גדול, היתמר אבק סמיך מן הקרקע, עד כי יכול היה אדם לראות אך בקשוי את העומד לידו. ואם בכלל יכול היה להבחין בו, לא היה מסוגל לזהותו, כה סמיך היה האבק... לא היה אדם מסוגל לפתוח את פיו או את עיניו כדרוש... בסמטאות עלול היית להחליק בשל האבק הכבד.

    בצד עליבות הרחובות והבתים הפרטיים, נבנו בעיר מבני דת מפוארים. נוסעים מוסלמים מספרים על אודות "עיר נאה אשר בתוכה מסגדים, מדרסות ומקומות קדושים הראויים לביקור".הרחובות הדלים ומבני המגורים הלובים לא עניינו אותם כלל.

    מלבד המסגד הלבן והמסגד הגדול, היו בעיר לפחות עוד שלושה מסגדים קטנים ושניים מהם פעילים עד היום. בתקופה הממלוכית הוקמו ברמלה מבנים מפוארים מעל מקומות קבורה, שחלקם יוחסו לדמויות מראשית האסלאם ואחרים מעל קברי אישים שאכן פעלו ברמלה, בעיקר סגפנים צופים. בצד "מסגדי הקבורה" היו קיימים מבני קבר קטנים יותר שכונו "ולי". בסקרים המנדטוריים אותרו שבעה –עשר מבני "ולי" ברמלה: עשרה מהם עדיין קיימים.

    בשל מיקומה בצומת דרכים מרכזי, נבנו ברמלה שני ח'אנים. מן האחד, "ח'אן אל-פוואחי'יר", נותרו שרידים מרשימים. שני בתי מרחץ פעלו בעיר במאה הט"ו, והקוסטודיה דלה טרה סנטה הפרנציסקאנית הקימה בה אכסניה (שהיתה למנזר כעבור מאה שנה).

    אגפים מן האכסניה עדיין עומדים בתחומי המנזר הפרנציסקאני. מסקירת פני העיר בתקופות הצבלנית והממלוכים עולה שהרעש של 1068 היה נקודת מפנה בתולדותיה. עד החורבן שהמיט עליה הרעש נהנתה רמלה ממעמד בכורה במנהל, בכלכלה ובחיי הרוח של הארץ, וקשריה והשפעותיה חרגו הרבה מעבר לגבולות מחוזה. ביום שנהרסה העיר, בבת אחת הצטמצם גם תפקידה ההיסטורי. אמנם רק ארבע שנים חלפו עד שקמה מחדש, אך מאז לא שבה עוד לא להיות עיר ואם.