היסטוריה ומאמרים
-
››
-
››
-
››
-
››
-
››
-
››
-
››
-
››
-
››
-
››
-
››
-
››
-
››
-
››
-
››
-
››
-
››
-
››
-
››
-
››
-
››
-
››
-
››
-
››
-
››
-
››
-
››
-
››
-
››
-
››
-
››
-
››
-
››
-
››
-
››
-
››
-
י.קפלן
המחבר ערך את החפירות המתוארות בזה מטעם אגף העתיקות בשיתוף פעולה עם משרד הדתות. היוזמים והמעוררים לעריכת חפירות אלה היו ד"ר ח"ז הירשברג, מנהל המחלקה המוסלמית במשרד הדתות, ופרופ' ל.א מן האוניברסיטה העברית, אשר עמדו על חשיבות חקירתם של השרידים העתיקים המוסלמים ברמלה במיוחד חקירתו של שטח המבנים הידוע בשם "המסגד הלבן".
חפירות החלו ביום 25.3.49 ונמשכו עד 4.5.49 בהפסקה של ימי פסח תש"ט, ובדיקות נוספות נערכו בשעת כתיבת הדו"ח הזה בפברואר 1956. חובה נעימה היא לחופר להודות בזה למושלה הצבאי של רמלה דאז, רב סרן ז.יעבץ, ופקודיו, אשר לא חסכו עמל וטורח בהגשת עזרה לחופרים והשגת אמצעים לביצוע החפירות. כמו כן מביע בזה המחבר את תודתו למר א. בן חורין אשר קרא את הטיוטה הראשונה של כתה"י והעיר את הערותיות המועילות. ויעמוד על הברכה פרופ' ח.א מאיר אשר הואיל לקרוא את הכתה"י לפני הבאתו לדפוס, והאיר את עיני הכותב בעניינים חשובים.
תיאור השטח. שטח המבנים של המסגד הלבן גבוה ב-80 מ' בקירוב מעל לפני הים ונמצא על רכס גבעות נמוך המתבלט מתוך הסביבה. השטח כולו הנו מרובע, שגודלו 84X93 מ' בממוצע, וקירותיו מכוונים לארבע רוחות השמיים. בצדו הדרומי והמזרחי משתרע בית קברות מוסלמי גדול, שרבים מן הקברים סמוכים לקירותיו. בצד צפון גובל מרובע הבניינים בדרך המוליכה לבאר-יעקוב ובמערב בגן עצי-פרי.
מערכת המבנים של המסגד הלבן מוקפת חומה שעובייה 85 ס"מ היא כוללת את המסגד אשר צדו הארוך משתרע ממערב למזרח וקירו הראשי, הדרומי, משמש גם חומת גדר של השטח. בצד מזרח מצוי בניין קימרונות הרוס בחלקו. ובצפון נמשכת החומה ובה פתח קשות קשת חדה, ממערב לפתח נבנה מגדל המנארה המרובעת המפורסמת של רמלה, שנשתמר כמעט בשלמותו. סמוך לקירה המערבי של המנארה מצויה סככה, ששימשה מחסת לחוגגים הערביים עולי הרגל שר נהגו לבוא לכאן מדי שנה בשנתה, להשתטח על קברו של נבי צאלח, הנמצא בחדר קטן בפינה הצפונית המערבית של המרובע. הקיר המערבי של המרובע הרוס ברובו, ושרידיו מכוסים שיחי צבר. בשטח המרובע מבצבצות ארוות המבנים התת-קרקעיים והפתחים המקורים המשמשים כניסה אליהם.
החפירות:
החפירה נערכה בעזרת בורות בדיקה ותעלות שנחפרו לאורך יסודות המבנים לבירור תוכניתם. בחפירות אלה נתגלו גם ממצאים שבכוחם להוסיף פרטים על הידיעות שהושגו מעריכת תוכניות המבנים. לפני שיוחל בתיאור המבנים יש לעמוד על כמה מאופני הבנייה אשר נתבררו אגב החפירות והמדידות וראויים הם לתשומת הלב.
א. אופניי הבנייה. הבנייה בכללותה, ענייה בקישוטי כייר ועטורים באבן. הקירות והאומנות בנויים מציפויים דקים חיצוניים של אבני גזית והרווח ביניהם מולא אבני גוויל מוחזקות במלט. מערכות האומנות והקירות האלה נושאים את הגג השטוח שמעל לקמרונות.
ב. הטיט והטיח.בדרך כלל יש להבחין בשלושה סוגי טיט, המצויים במבנים השונים והנבדלים זה מזה בצבעם והרכבם המעידים, ללא ספק, על שלושה שלבים של תיקונים בבניין לכל הפחות. נפוץ ביותר הטיט הלבן צהבהב, שבו מצויים גרגרי אדמה חומים, סוג שני טיט לבן, שבו מעורבבים פירורי פחם. והשלישי טיט שצבעו כחלחל והוא מכיל פרורי פחם וכמות ניכרת של אפר. בין סוגי הטיח יש להזכיר במיוחד שניים, האדמדם והלבן. הראשון המצוי בעיקר על קירות ורצפות מיכלי מים תת קרקעיים אך יש לציין כי רצפת המסגד טויחה טיח זה. הטיח הלבן עשוי גבס, ובו טיחים קירות המסגד ותקרתו, בשתי שכבות. התחתונה עובייה כ10-18 מ"מ והחיצונה 8-6 מ"מ.
ג. חומרי בנייה שונים.בבניית המבנים בשטח המסגד הלבן, והמנארה, שימשה אבן קונגלומרט של אבני גיר, אשר הובאה כנראה מן השפלה, ממזרח לאיזור לוד. אף על פי שמסותתת היא מרובים בה החורים. אבני שיש לבן ואפור משובצות בעיקר במבנה המנארה שבה משמשות הן לחיזוק הפינות שילוב החלקים השונים של המגדל. גם בין אבני הגוויל ששימשו למילוי פנים הקירות, האומנות והקמרונות במסגד, מצויים שברי שיש מרובים. כן גם פזורים שברי לוחות שיש רבים בשטח המרובע כולו. בין השאר יש לציין כמויות גדולות של שברי רעפי חרס שנתגלו ביחוד בחלק הצפוני של המרובע, מקום שנחשפו רצפות פסיפס.
תיאור המבנים:
המסגד הלבן הייה בית רוחב, שמידותיו הפנימיות82X12.3 מ' בממוצע וגובהו מעל פני הקרקע בחצר הגיע 7 מ' בקירוב. האולם הזה מחולק באמצעות טורי אומנות לשלוש עשרה גזרות: שני שלישים ממספר האומנות צמודים לצדדים הפנימיים של הקירות והנותר הניצב בטור לרוחב האולם באמצע. האומנות האלה תמכו את הגג שעשוי הייה מערכת הקמרונות נשאה מעליה תקרה שטוחה בצדה העליון.
קוי החתכים שבהצטלבויות הקמרונות האלה עשויים היו צלעות אבנים מסותתות אשר בלטו כדי 7 ס"מ מפני הקמרונות. רוב קירות המסגד נשתמרו להוציא את החלק הדרומי המערבי. קירות אלה נתמכו בצדם החיצוני על ידי אומנות שגובהן כגובה שני שלישי הקיר בקירוב. במסגד עצמו נהרסו רוב הקמרונות, ורק פה ושם נותרו חלקים קטנים המעידים על צורתם המקורית הקמרונות. כך נשתיירו 4 מתוך 12 האומנות של הטור האמצעי.
הקיר הראשי אשר נשתמר ברובו אינו קו ישר אלה עשוי שני חלקים – החלק המזרחי עובר בדיוק ממערב למזרח בעוד שהחלק המערבי, שבו המחראב, סוטה מכיוון מזרח-מערב כדי 6 מעלות בקירוב צפונה (המדידה נעשתה במצפן).יש להניח כי סטייה זו בקיר הראשי של המסגד לא נעשתה אלא לאחר שניזוק חלק זה של קיר ברעש חזק והקיר עמד בהריסותיו זמן ממושך, רק לאחר הכיוון של הקיר הראשי.
סיבות הסטייה המדוייקות נעלמת מאיתנו, אך יש לשער כי הסיבה לסטיית הקיר נעוצה בעובדה כי במשך הזמן בו עמד הקיר חורבנו. החלו לקבור בשטח זה, מפני מציאות הקברים החדשים לא יכלו לבנות בקו הישן. ואכן, מן הבדיקה שנעשתה על ידינו בפנה בה סוטה הקיר מכיוונו, נוכחנו לדעת, כי השטח זרוע קברים רבים בצפיפות ואף במפלסים שונים זה מעל זה. המחראב נשתמר בשלמותו, חוץ משטחים בודדים שבהם נתקלף הטיח. מסתבר שלא היו כל הקישוטים בקימרונו, רק על האומנה האחוזה בקיר במרחק מה שמאלו, נשתמרו בטיח לבן קישוטי חריתה בפס צר העובר סביב האומנה.
גם בקיר החזית של המסגד ישנה סטייה מן הכיוון הישר של הקיר, שאף היא כנראה פרי תיקונים מאוחרים כבקיר האחורי. הקטע התיכון של קיר החזית, הכולל את הגזרות 8-6 ובגזרתו השביעית נמצא המחראב, לא נשתמר במילואו, אך ניכרים בו סימנים ברורים, כי זכה לטיפול והבלטה מיוחדים באמצעות עיטורים באבן, בכייר ובקשתות של פתחיו, על מנת להבליטו מתוך שני הקטעים שמימנו ומשמאלו העשויים בסגנון אחיד ופשוט יותר. הבלטו של חלק זה נעשתה גם על ידי הרמת חלק הגג שמעל לשלוש הגזרות.
בדבר זה מתאשר ממציאותם של שרידי שני קירות דקים אשר נשתמרו בחלק העליון של הקיר הראשי משני צידי הגזרות. על ידי כך אפשר היה גם לקבוע חלונות אשר דרכם חדר האור מגבוה אל גזרת המחראב, אך אין ספק כי העומס הנוסף על העמודים בחלק זה של הגג החיש בשעת רעידת אדמה את הרס החלק התיכון של המסגד.
ב. המבנים לאורך החומה המזרחית:
לאורך החלקה הגדול של החומה הסוגרת על השטח ממזרח בנוי בפנים סטיו שרוב יסודותיו נחשפו בחפירה. הסטיו רחב יותר בחלקו הצפוני ויוצר מבנה פינתי. פינת הסטיו הזו נשתמרה בשלימותה על קימרונותיה וגגה שהיו בנויים כדוגמת גג המסגד אשר לא נשתמר. במרכז החומה המזרחית אל חצר המסגד. מפאת ריבוי הקברים בשטח זה, אי אפשר היה לחשוף את כל השער ורק חלק מקירותיו העבים נתגלו.
כן נתגלה כי חלק מהקרקע הסטיו שליד הכניסה הייה מרוצף אבני גזית. מדרום לשער מבחוץ ניצב בניין קטן, הבנוי מחומרי בניין של זמננו, ובו קברו של "אימאם נשאי", כנראה מנכבדי רמלה, בניין זה בנוי בחלקו מעל ליסודות החומה שחברה בנתיים. בהמשכו של קיר החומה מחוץ לחצר, מעבר לפינת הסטיו צפונה, נחשפו יסודותיהם של שני אולמות שמהותם לא הובררה כל צורכם בגלל הקברים הרבים הזרועים על פני השטח שלא אפשרו את הרחבת שטח החפירות. אך החפירה באחת מן הפינות שבה נוגע הקיר החיצוני של האולם הצפוני בקיר החומה, גילתה כי קיר האולם הזה אינו משולב בנדבכי קיר החומה המזרחי. מכאן שבניית האולם מאוחרת מזו של קיר החומה.
ג. המבנים לאורך החומה הצפונית:
סמוך לפינתה הצפונית-המזרחית של החומה נתגלו שלושה יסודות סטיו שלא הייה ידוע לפני החפירות. יש להניח כי אומנותיו של סטיו זה היו דקות יותר משל הסטיו שלאורך החומה המזרחית, שכן מידותיהם של יסודות אלה קטנים מן האחרים. סמוך ליסודות אלה נתגלו שרידי רצפת פסיפס שקוביותיה גסות ביותר, ואילו לאורך חלקו המערבי של קיר החומה הצפוני הסמוך לקברו של נבי צאלח נחשפו חלקים גדולים של רצפת פסיפס אשר כנראה סייעה להטיית מי הגשמים אל תעלת אגירה קוביות פסיפס אלה גודלן 21X21 ס"מ.
בין השאר ראוי לציין את הרובד ושלוש הדרגות המובילות אליו, שנבנו אבני גזית, ונתגלו בחזית השער הצפוני מבחוץ לאחר שהוסר כיסוי העפר העליון כדי עומק של 70 ס"מ בקירוב. לשם בירור שיטות בנייתה של החומה עצמה נכרו שני בורות בדיקה. האחד מבחוץ לפינה שבה נפגשות החומות הצפונית והמזרחית, והשני גם הוא מבחוץ סמוך לקברו של נבי צאלח, מאחורי המקום שבו קבועה הכתובת הכופית. בדיקות אלה העלו כי החומה בנוייה מאבני גזית גדולות והיא הולכת ומתרחבת כלפי מטה בשתי דרגות שרוחבן 8-10 ס"מ. חלקה התחתון של החומה מיוסד על אבני גוויל קטנות, המחוזקות במלט, שהונחו על החול הלבנבן של הקרקע הבתולה.
ד. המבנים לאורך החומה המערבית:
כיוונה של חומה זו אינו דרום-צפון מדויק, כזה של החומה המזרחית אלא שנוטה הוא מזרחה. נוסף על כך, מצוי במרחק 10 מ' מן הפינה הצפונית המערבית שבר כיוון החומה והיא סוטה מזרחה סטייה בולטת.על הקטע זה של החומה נשתמר חלק מקיר שנבנה עליו במאוחר, ובו פתח. בדיקה מצדו המערבי של הקטע הסוטה הזה גילתה כי יסוד הקטע עשוי אבני גוויל וגזית קטנות מידות ומחוזקות במלט, ויסוד זה מונח על אדמת החול הלבן בעומק של 1.60 מ' בלבד מתחת לפני הקרקע. בסמוך למקום זה מתעמק היסוד ומגיע לעומק של 2.20 מ'. אבני הגוויל והגזית אינן מונחות בנדבכים המקבילים.
אופן הבנייה של היסוד שונה לחלוטין מאופן בניית יסודותיהן של החומות הצפונית והמזרחית, והוא נבנה כפי הנראה בשעת התיקונים שהוזכרו לעיל בקיר הראשי של המסגד וחזיתו. מצדו הפנימי של הקיר המערבי נראים בסיסי האומנות הצמודים אליו. הבדיקה שנעשתה בקרבת שתי האומנות אלה, חשפה יסודות של אומנות מסיביות השייכות כנראה לטור אומנות המקביל לאומנות הצמודות לקיר. על כן מסתבר כי אף לאורך החומה המערבית מבפנים השתרע סטיו, שדמה בבניינו לסטיו המזרחי
.
ה. המנארה המרובעת. באמצע החומה הצפונית נצבת המנארה שתוכניתה המפורטת בלויית חתכים נערכה זה מקרוב. הבעיה שעמדה, אפוא לבירור הייתה אם מנארה מאוחרת זו, שלפי עדות הכתובת הוקמה בשנת 1318, עומדת על יסודות מנארה קדומה ממנה. החפירה שנערכה בשני מקצועות המנארה, הצפוני-המזרחי והדרומי-מזרחי העלתה כי עומדת היא מעל שרידי החומה הצפונית בלבד, העוברת מתחתיה. מסד המנארה מוקף בחלק שקוע מתחת לפני הקרקע חלקלקה בנויה מאבנים, שעומקה 1.50 מ', ואילו תחתית יסוד החומה
נמצאת כ-4 מ' בקירוב מתחת לפני הקרקע בתוך החול הלבן.
ו. המבנה שבמרכז מרובע החצר. במרכז המרובע נחשפו יסודותיו של מבנה מסיבי, שמידותיו 8X8 מ' בממוצע, ועומקם כ-1.20 מ' מתחת לפני הקרקע, עובי היסודות האלה הוא כ-1.70 מ'. סביב המבנה נתגלתה גדר נמוכה אשר תמכה והחזיקה את העפר ויצרה על ידי כך מעוין מדרכה סביבו. תכליתו של מבנה זה לא הובררה די צורך. יש לשער כי הייה מכוסה כיפה ושימש כבניין הכיורים לרחצה, אך מן הראוי לציין כי בשעת החפירה לא נתגלו סימנים אשר יעידו על כך.
ז. מיכלי המים התת-קרקעיים. שלושה מיכלי מים תת-קרקעיים מצויים בשטח המרובע שניים מהם משני צדי בניין שבמרכז המרובע והשלישי מקביל למסגד. פתחי שני המיכלים, הדרומי והמערבי, תוקנו עוד בזמן ממשלת המנדאט והיו פתוחים לקהל המבקרים ואילו מקומו של פתח המיכל המזרחי לא היה ידוע אז, ונתגלה אך בשעת החפירות. המיכלים נבנו בתוך שכבת החול, בעומק 9 מ' בקירוב לפני הקרקע. לצורך כיסוי המיכלים ותמיכת הקירותיהם כנגד לחץ הקרקע מבחוץ נבנו במרכז המיכל אומנות מסיביות הנושאות עליהן קשתות אבן מארבע רוחותיהן, על הקשתות אלה נשענים הקמרונות החדים של תקרת המיכל.
בקשתות האבן שבכיוונן ניצב לכיוון הקמרונות האלה, קרועים חלונות קטנים, שנועדו להקל את האוורור בין החלקים השונים של המיכל בהיותו מלא מים. קיבולם של המיכלים המערבי והמזרחי כמעט שווה, ומגיע כדי 2000 מ' מעל למיכל, ואילו המיכל הדרומי קיבולו כ-2200 מ' מעל. תוך מהלך החפירות נתבררה גם שיטת פרנוסם של המיכלים הללו בפינה הצפונית-המערבית של מיכל הדרומי נתגלה תא-תפלוגת שדרכו הובאו מים אל המיכל. צורת התא בקבוק גלילי בנוי אבנים מחוזקות בטיט אל תא זה הובילה אמת מים שעומקה כ-2.70 מ' מתחת לפני הקרקע ומקום כניסתה אל התא הוא מתחת לצואר הבקבוק. תא זה מחובר באמצעות אמת מים קצרה אל תא דומה במיכל המערבי.
באמצעות שסתומים שהיו בנויים בקירות תאים אלה ולשתוכם הוכנסו, בשעת הצורך מחסומים העשויים לוחות עץ, אפשר הייה לכוון את המים אל המיכל הרצוי. שסתום דומה, נשתמר גם בתאו של המיכל המערבי. לעומת זאת ניזון המיכל המזרחי ממי גשמים שזרמו מרצפת הפסיפס הסמוכה לקברו של נבי צאלח. רצפה זו ריכוזה ואספה את מי הגשמים לתוך תעלה מיוחדת, שהוליכה את המיכל המזרחי. כאן לא נתגלה כל תא לשיקוע הגורפת שבמים, והמים עברו ישר לתוך המיכל דרך צינור הרס, שנקבע בקצה התעלה.
כדי לדעת מהו מקור המים אשר זרמו והגיעו באמצעות אמת המים העמוקה הזאת אל תוך המיכלים הדרומי והמערבי, יש צורך לערוך חפירה נוספת שתגלה את המשכה לצד המערב. אולם, יש יסוד להניח כי לפנינו אך סעיף של אמת המים העיקרית אשר הוליכה מים מים מסביבות גזר לרמלה. חלקיה של אמת המים הזאת נראו עוד לפני זמן לא רב על פני הקרקע ואנשי ה- P.E.F אף רשמו במפתם את התוואי שלה. לפי מפה זו מתחיל התוואי בקרבת הכפר אבו שושה, הסמוך לגזר, עובר מצפון לכפר נענה, מקיף את רמלה הקדומה מדרום ופונה מערבה בקשת הסובבת את "המסגד הלבן", משם נמשך הקו צפונה וסובב שוב בקשת לכיוון מזרח אל "מקאם אמאם עלי".
אמת המים הזאת מסומנת במפה קנאת בנת אלכאפר (אמת בת הכופר). בשם זה כינו הערביים גם את הברכת המים ההרוסה הנמצאת סמוך לבניין עיריית רמלה. יש אפוא להניח כי לפני שהגיעה אמת המים אל הבריכה שליד מקאם אמאם עלי, הוליכה מים באמצעות סעיפים שונים אל מיכלים שהיו בדרכה, וביניהם גם אל שני המיכלים אשר בשטח המסגד הלבן. חתך באמת מים זו נעשה בשנת 1950 בשעת סלילת כביש חדש מירושלים לרמלה. הוא מצוי בק"מ 47-46 ונראה יפה בחתך משני צידי הכביש.
עם סיכום תיאורם של המבנים, יש לציין כי אפשר להבחין בהם בשלושה שלבי בנייה. עם שלב הבנייה הראשון נמנים: חלק מין הקיר האחורי של המסגד וחלק מן החזית, הבנויים שניהם בכיוון מזרח-מערב. החומה המזרחית, החומה הצפונית והמיכלים התת-קרקעיים. עם שלב השני נמנים: המשכו של הקיר האחורי במסגד וחלק מחזיתו, הסוטים כדי ש-6 מעלות בקירוב מן הכיוון מזרח-מערב. החומה המערבית והבניין שבמרכז החצר. עם השלב השלישי נמנים מנארה, הסטיו שיסודו תיו נחשפו ממזרח למנארה ושני אולמות הצמודים לחומה המזרחית.
כתובות:
בזמנם גילו אנשי הPEF שתי כתובות בשטח המסגד. האחת שהייתה מצויה לדבריהם סמוך לחזית המסגד והייתה חרותה בגוש שיש אפור, סיפרה כי בנה ביברס בשנת 1268 כיפה מעל המנארה ודלת במסגד. כתובת זו אבדה ואיננה היום. הכתובת האחרת עודנה קבועה בחזית מנארה מעל למשקוף בפתח הכניסה. היא מספרת כי בנה את המנארה בשנת 1318 הסולטאן הממלוכי מחמד בן קלאון. בשטח המסגד מצויות היום עוד שתי כתובות, אשר לא נודעו עד עתה. פרופ' ל"א מאיר מפרסם את הכתובות כאן לראשונה. הראשונה חקוקה באבן, וקבועה בחומה הצפונית מבפנים ליד חדר קברו של נבי צאלח. הכתובת השנייה נקראה רק בחלקה. היא משוחה בצבע אדום במרום הקיר על קימרון הכניסה אל מיכל המים התת-קרקעי הדרומי. כמו כן יש להזכיר שני שברים קטנים של כתובות בכתב כופי אשר נתגלו בשעת החפירות.
כלי החרס: כלי החרס נתגלו בשעת החפירות בבורות הבדיקה ובתעלות שלאורך יסודות המבנים, וחלק מהם הוצא מן המיכלים ותאי תפלוגת המים. שכבות הקרקע אשר בהן נמצאו כלי החרס היו מופרעות, ושברי חרס מאוחרים נמצאו יחד עם קדומים מהם. את סיבת הדבר יש לבאר כנראה בביקוש התמידי אחרי אבני בנייה ברמלה, שהצריך אף חפירה בעומק לשם גילויים. אין לברר כאן אפוא שום השתכבות שהיא, ובתיאור הממצאים תצויין שייכותם במידה שיש מקום להשוותם עם כלים דומים שזוהו במקומות חפירה אחרים. כמחצית שברי כלי החרס אשר הובאו בדו"ח שייכים לפרק זמן הצלבני-הממלוכי אשר שרידיו מרובים למדי בשטח.
בין שברי חרס הנותרים הקודמים לתקופה הצלבנית, מועט מספרם של הקודמים למאה הי', מהם יש לציין מספר שברי חרס, שעליהם קישוטים פלאס-טיים שכויירו בדפוס והשייכים לתקופה העבאסית לתקופה קדומה יותר יש לייחס כנראה את שברי הרעפים ושברי הכדים הצלעוניים שטינם אדום רצוף היטב. הם נתגלו בעיקר באזור רצפות הפסיפסים בצפון-מערב וסביב תעלת המים המוליכה למיכל המזרחי. הרעפים עשויים טין מנופה שצבעו אדום בהיר, או צהוב ירקרק, ועל כמה מהם מצויות טביעות קנה. עניין מיוחד יש בנר שנתגלה על רצפת המסגד, והיה יכול לשמש עדות הזמן בו נסתיים השימוש בו. אלא למרות צורתו הקדומה אין להסתמך עליו, כי עדיין מייצרים היום כדוגמתו בחברון.
בין הממצאים שאינם מחרס יש לציין במיוחד את שבר הפסל העשוי אבן חול לבנבנה. החלק הגדול של הפנים, הלחי הימנית והפה חסרים, כן ניטשטשו קווצות השיער ובמקום הפה נמצא חור שאינו עובר במפולש.כל אלה מקשים על קביעת זמנו, אבל חתך העיניים והשער מלמד כי הפסל שייך לאמנות שהייתה נפוצה בארץ בתקופה הרומית, ואילו פחות דמיון יש בה אל אמנות הפיסול של התקופה האומיית, לפי השרידים שנתגלו בח'רבת אלמפג'ר, בייחוד ניכר כאן היעדרו של אפרכסות האוזניים המתבלטות מאוד בפסלי ח'רבת אלמפג'ר.
סיכום:
בבואנו לסכם את המסקנות החפירה מתברר והולך הצורך לשקול בד בבד בקצרה את הידיעות הנוגעות ל"מסגד הלבן" המצויות בכתבי הגיאוגרפים הערביים והכתובות העתיקות אשר השתמרו לידינו.
הראשון המזכיר בכתביו את עובדות בנייתו של המסגד ברמלה , בידי סילמאן בן עבד אלמלכ, מייסדה של רמלה, הוא בלאד'רי. הוא מכנה את הבניין בשם "המסגד" ומוסיף ומספר כי לפני שהשלים סולימאן את הבניין, נקרא לעלות על הכיסא הח'ליפות ורק יורשו עמר בן עבד אלעזיז הצליח לסיים את הבנייה לאחר שקיצץ מתוכניתו המקורית, והקטין את שטחו: אלא שאין בלאדרי מציין כל סימן המורה על מקומו של המסגד בין חלקי העיר השונים מה שמכביד על זיהויו לעומתו מציין אלמקדסי, אשר חי במאה הי' לסה"נ והכיר מקרוב את רמלה, כי המסגד העיקרי של רמלה בנוי בשוק והוא מכונה המסגד הלבן (בשנת 985) שם שבו מכונה היום מרובע בניינים הנדון בזה. כאן כמובן יש מקום לשאול אם "המסגד" שאותו מזכיר בלאדרי זהה עם המסגד הלבן שאותו ראה אלמקדסי.
יש להניח כי שני המסגדים אינם אלא חדר אחד, וסיוע להנחה זו יש לראות בדברי אלמקדסי הנוגעים למנארה המפוארת של המסגד לבן שאת דבר הקמתה הוא מייחס לחליפה השאם, אף הוא מבית אומייה, וכמו כן בעובדת מציאותם של מיכלי המים התת-קרקעיים הדומים באופן בנייתם למיכל עניזייה, שנבנה בשנת 789 לסה"נ (בריכת הקשתות). מכאן המסקנה ההגיונית כי שלב הבנייה הראשון אשר הזכרנו לעיל, הוא בן תקופת שלטונם של בני אומייה. אלסיוטי בהזכירו עת הרעש הקשה אשר פקד את רמלה בשנת 1033 אומר כי בעקבות הרעש הזה הפך המסגד הגדול לערימת עיים. יש לשער כי אף כאן הכוונה ל"מסגד הלבן".
קושי מיוחד מתעורר לרגלי עדותו של נאצר חסרו אשר ביקר ברמלה בשנת 1047. הוא מספר כי ביקר במסגד של יום שישי אשר במרכזו מצוי מיכל המים גדול: שטח המסגד מגיע לדבריו ל-200X300 צעד. המדובר כאן הוא, אפוא במסגד שתוכניתו מלבנית ומידותיו הן בניגוד גמור למידות המסגד הלבן שצורתו כמעט ריבועית כאן כמובן תיתכן האפשרות כי המסגד הלבן של ימינו הוא דמותו המוקטנת של המסגד שבנוהו בני אומייה. אבל די במבט אחד על תוכניתו של "המסגד הלבן" בכדי לראות כי תוכנית זו עשויה כחטיבה שלמה המרכזת את המבנים סביב קירות החומה בתוכו מצויים מיכלי המים התת קרקעיים. על כן אין להעלות את הדעת כי חלו בתכוניות זו שינויים כה דרסטיים, יש אפוא להניח כי המסגד הלבן עדיין היה חרב בימיו של ח'סרו, ואם כך יש לשאול לאיזה מסגד מתכוון הוא.
הרי כבר הנחנו לעיל שהמסגד שראה אלמקדסי במאה הח', ועל כן לא תתואר מציאותו של המסגד ראשי אחר ברמלה בתקופה זו, כמו כן אין זה מתקבל על הדעת כי מסגד כה גדול, כפי שמתארו ח'סרו נבנה בין שנת 1033 שהוא זמן חורבנו של המסגד הלבן לבין שנת 1047, שנת ביקורו ברמלה ללא הד כל שהוא בדברי הימים. על כן בדעתנו להזכיר כאן את שמו של בניין אחר שיכול הייה לשמש ברמלה באותה תקופה כמסגד הראשי והוא "ארמון הצבעים", אשר בנה בשעתו סלימאן בן עבד אלמלך, ועל גורלו יודעים אנו מעט מאוד. ייתכן כי ארמון זה הייה בעל היקף גדול וככל הנראה כלל בתחומו גם מסגד כדוגמת הארמון שבח'רבת.
אלמפג'ר בקרבת יריחו, שאף הוא נבנה לפי הידוע לנו על ידי ח'ליפה מבית אומייה. יש אפוא מקום להנחה כי ארמון זה הפך כולו או מקצתו במסגד בימיו ח'סרו. סיוע להנחה זו יש לראות בדברי ח'סרו, האומר בפירוש כי המסגד שאותו בקר הכיל מיכל מים גדול, עובדה שכבר ציין אותה לפניו בלאד'רי.
במשך תקופה ארוכה אין שומעים דבר על המסגד הלבן. לדברי יאקות, הרס צאלח אלדין בשנת 1187 את רמלה כליל, מחשש שיתבססו הצלבנים בה שנית. ואילו מג'יר אלדין, מציין כי צאלח אלדין תיקן את ה"מסגד הלבן" בשנת 1190. מכאן שרוב רובם של חלקי המסגד העומדים על תילם בימינו הם בני זמנו של צאלח אלדין, הווה אומר ששלב הבנייה השני, אשר הוזכר לעיל, בו זמנו של צאלח אלדין הוא.
כבר נזכרו לעיל בקצרה שתי הכתובות מן התקופה הממלוכית שבשטח המסגד. בזיקה לכתובת הראשונה, שבה נזכרים תיקוניו של הסולטאן ביברס, יש להוסיף ולהדגיש כי הכוונה היא לתיקונים שנעשו במסגד גופו, ולא במנארה, שהייתה חרבה אותה שעה לדברי מג'יר אלדין. על כן אין לפקפק באמיתות הכתובת החקוקה מעל למשקוף פתח הכניסה של המנארה כי אותה בנה בשנת 1318 מוחמד בן קלאון.