המנזר-היווני-אורתודוקסי

 
היסטוריה ומאמרים

  • מאת ד"ר איריס לוי
     
    הקדמה

    כנסיית גיאורגיוס הקדוש ברמלה נחבאת מאחורי חומותיו ושעריו של המנזר היווני-אורתודוכסי בעיר. המבקש להיכנס אליה כיום יופתע כאשר יעבור את דלת הברזל הארגמנית, ומול עיניו יתגלו קשתות, מסדרונות ומבני אבן. המעבר ממבנה המנזר אל הכנסייה נעשה דרך מסדרון ארוך ומוצל, בעל תקרה חביתית, שבסופו ניצבת דלת ברזל נוספת. מעבר לדלת נראית חצר הכנסייה הרבועה והצרה ובמרכזה הכנסייה הקטנה בעלת קירות האבן המוצקים שלה. הכנסייה שמורה ומוגנת, רמז לימים רחוקים בהם הקהילה המקומית הייתה מוּעדת לפרעות של התושבים המוסלמים.

    מיקומה המוגן של הכנסייה מאחורי חומות ושערים רבים שימר פנינה אמנותית ייחודית ותכנית עיטורית מראשית המאה ה-19, שאין לה אח ורע באמנות הכנסיות היווניות-אורתודוכסיות של ירושלים.
     
    תולדות שמהּ

    הכנסייה ברמלה מוקדשת לגיאורגיוס הקדוש, הנחשב לאחד הקדושים החשובים ביותר בנצרות האורתודוכסית (Riches, 2000) ונתפש במסורת הנוצרית כאחד מהלוחמים המרטירים הגדולים, ביחד עם דמיטריוס (Δημήτριος), פרוקופיוס ((Προκόπιος ושני קדושים נוספים ששמם תיאודורוס ((Θεόδωρος.

    המידע ההיסטורי הידוע לנו על גיאורגיוס דל, והמסורת הנקשרת לדמותו מקורה באגדת הזהב (Jacobus, de Voragine, 1229-1298) בה מתוארים חייו, נסיו ועינוייו של הקדוש. מנהגי הסגידה לקדוש זה הם אחד מהפולחנים הפופולאריים ביותר של לוחמים קדושים במסורת הנוצרית (Pseudo-Kodinos, 1966). בקונסטנטינופול הוקדשו לו תשע כנסיות. הכנסייה הראשונה בעיר הוקדשה לו בשנת 518 ((Armstrong, 1967. ראשיתו של הפולחן סביב דמותו התפתח בתקופה הצלבנית בסוריה ובפלסטין, ונשארו עדויות לכך בתיאורים איקונוגרפיים של הקדוש ((Cutler, 2009.


     
    היסטוריה

    על פי המסורת הכנסייתית, כנסיית גיאורגיוס הקדוש ברמלה הוקמה לראשונה על-ידי הקיסרית אירנה. הקיסרית הגיעה לארץ-ישראל בשנת 784, כדי לסמן את המקומות הקדושים לנצרות, וזיהתה ברמלה את מקום הולדתו של יוסף הרמתי (יוסף מארימתיאה), האיש שהוריד את ישוע מהצלב וקבר אותו בקבר שרכש לעצמו (הבשורה על פי מרקוס, פרק טו').

    עדיין אין בידנו עדויות ארכיאולוגיות או מסמכים היכולים לשפוך אור על המאות הראשונות להקמת הכנסייה. ממקורות מימי הביניים ידוע לנו כי לכנסייה היוונית-אורתודוכסית היו שלוש כנסיות בעיר רמלה, שאחת מהן הייתה כנסיית גיאורגיוס הקדוש. כיום לא ניתן לראות את המבנה המקורי של הכנסייה, מכיוון שלאורך השנים סבלו היוונים-האורתודוכסים במקום מפרעות מצד הכובשים השונים ומרעידות אדמה הרסניות.

    ד' פרינגל Pringle, 1993)) חקר את המבנה האדריכלי של הכנסייה ברמלה, ותיארך את החלק הקדום ביותר של המבנה לתקופה הצלבנית. ש' גת (תשס"ד) הסכים לדעתו של פרינגל, וטען כי אי אפשר לקבוע שכנסיית גיאורגיוס הקדוש אשר נבנתה בשנת 784 היא הכנסייה המזוהה עם המנזר היווני-אורתודוכסי בעיר כיום, משום שאין במנזר בנייה הקודמת למאה ה-12. עם זאת, הוא סבור כי יתכן שהוא משמר את זכרו של המנזר הקדום, אותו הקימה הקיסרית אירנה. (גת, תשס"ד)

    לאורך מאות השנים בקרו בעיר רמלה עולי רגל רבים שתעדו את התרשמותם מהקהילה היוונית-אורתודוכסית המקומית ומהכנסייה. העדויות אינן מרובות, אך הן מלמדות כי לאורך כל המאות מאז הקמתה של הכנסייה היוונית-אורתודוכסית ברמלה במאה ה-8, נשמר הרצף ההתיישבותי של התושבים היוונים-אורתודוכסים בעיר. על אף שהיו תקופות מסוימות בהן מספרם של המתיישבים קטן, הם עדיין שמרו על נוכחות, שהותירה רישומה על המבקרים השונים בעיר לאורך השנים. מן העדויות השונות של המבקרים בעיר עולה, כי במאה ה-17 הכנסייה בעיר הייתה גדולה ומפוארת, והותירה את רישומה על המבקרים בה.

    אחד מהם היה סוחאנוב שביקר בעיר בשנת 1649 וכתב:
    "כאן נמצאת כנסיית גיאורגיוס הקדוש. ביום ראשון ה-5 בחודש הייתה פה בתפילה. הכנסייה גדולה וגבוהה וחלון גדול מאיר את כולה. התקרה המקומרת נשענת על ארבעה עמודי שיש לבנים"(רבא, תשמ"ז).

    סוחאנוב תיאר את עמודי השיש שבכנסייה והדגיש את יופייה. התיעוד בכתב שנותר תואם את העדויות הפזורות במבנה המנזר כיום, הכוללות כותרות קורינתיות, עמודי שיש מחורצים ומסולסלים.

    בסוף המאה ה-18 עם יציאתו של הקיסר נפוליאון מהעיר, נחרבה הכנסייה על-ידי המוסלמים. הצליין והנזיר היווני- אורתודוכסי בן המאה ה-19 י'. בנימין (Βενιαμίν) תיאר את הפרעות של אנשי נבלוס המוסלמים בנוצרים היוונים-אורתודוכסים ברמלה, וטען כי הם גרמו לכך שנטשו את העיר ((Βενιαμίν, 1877. לדבריו, הם חזרו אליה בתקופת שלטונו של איברהים פשה, שהעניק לאוכלוסייה הנוצרית הקלות אשר אפשרו לה להתיישב מחדש בעיר.

    מנתונים אלה עולה, כי בסוף המאה ה-18 נמלטה האוכלוסייה היוונית-אורתודוכסית מהעיר ונפוצה ביישובים אחרים. כלומר, במשך 35 שנה לערך אין תיעוד על קיומה של אוכלוסייה נוצרית-אורתודוכסית בעיר. למרות זאת, 19 לאחר הריסתה של הכנסייה בשנת 1817 היא נבנתה מחדש, ונקבע בה איקונוסטזיס, כפי שניתן ללמוד מכתובת הקדשה על האיקונה של הבתולה והילד משנת 1817 הנמצאת מאחורי מסך האיקונוסטזיס בכנסייה.

    בכניסה לכנסייה כתובת ביוונית המתעדת את בנייתה מחדש ומלמדת על ההיסטוריה שלה:

    "כשהיה הפטריארך פוליקרפוס משנה הפטריארך, הבישוף של פטרה (והבישוף) מיסאילוס  יחד עם (הבישוף) המכובד גרסימוס, בנו מחדש לכבוד הקדוש גיאורגיוס כנסייה, כפי שהיום נראה. דוסיטאוס, הבישוף של לוד חנך את הכנסייה בשנת 1817, ב-26 למאי, כשראש המנזר היה מיטרופאניס. הקיסרית אירנה בנתה את הכנסייה בשנת 784. הצרפתים פרצו ושרפו את הכנסייה בשנת 1798."

    (Πατριαρχούντος του κλεινού Πολυκάρπου επιτροπούντος Πέτρας του Μισαήλ και του γεραρού συν αυτώ Γεράσιμου ανεκαινισθήτω θειώ Γεωργίω ο ναός ούτος ως νυν καθοράτεον Δοσίθεος Λυδδής εγκαινιάζετω αωιζ. Μαίου ΚΣΤ ηγουμενούντος Μητροφάνους Κυθηρίου επί Αυγούστης ε Ειρήνης προκτισθέντα τω ΨΠΔ. Τη εφόδω δε των Γάλλων εμπρησθέντα τω ΑΨΑΗ)

    בנייתה מחדש של כנסיית גיאורגיוס הקדוש ברמלה היתה חלק מתנופת הבנייה והעיטור, שחלה בעיטור הכנסיות-הנוצריות בארץ-ישראל במאה ה-19 וכללה את הכנסיות – הרוסית, הארמנית, הפרציסקנית, הסלזיאנית, המלכיתית ואחרות, שנבנו, שופצו ועוטרו בציורים, פסלים וויטראז'ים.

    הכנסייה הקטנה ברמלה השוכנת בתוך מבנה המנזר שיסודותיו בימי הביניים, שימשה כמרכז רוחני-דתי לקהילה הנוצרית, יוונית-אורתודוכסית ברמלה מאז ועד היום והיא נכללת בחסותה של הפטריארכיה היוונית-אורתודוכסית של ירושלים (Ελληνορθόδοξο Πατριαρχεο εροσολύμων). הפטריארכיה שוכנת ברובע הנוצרי בעיר, וכוללת בתחום שיפוטה את ארץ-ישראל, סיני ועבר הירדן, לרבות מנזר סנטה קטרינה (שילר, 2002).

    מימי הביניים ועד לעת החדשה היה המנזר בו שוכנת הכנסייה תחנת לינה ומנוחה לצליינים בדרכם לבקר במקומות הקדושים. על פי עדויות מהמאה ה-19 ראש המנזר ואנשי הקהילה נהלו יחסי קרבה וערבות הדדית עם הקהילות היווניות-אורתודוכסיות  של יפו, לוד וקהילות נוספות.
     
    התוכנית העיטורית של הכנסייה

    קירות הכנסייה מעוטרים באיקונות שצוירו מהשליש הראשון המאה ה-19 על ידי ציירים ובפטרונותם של תורמים שונים מן הקהילה ומחוצה לה. כמו כן, הכנסייה מעוטרת בציורי קיר שצוירו במאות ה-21-20, והם משתרעים על פני הקירות, הקשתות והתקרה החביתית של הכנסייה. התכנית העיטורית של כנסיית גיאורגיוס הקדוש ברמלה מהמאה ה-19 נחקרה, תועדה ופוענחה לראשונה ונלמדו המוטבים הצורניים והכתוביות המלוות אותה (לוי, תשע"ה). יחד עם זאת חקר התוכנית מהמאות ה-21-20 דורש מחקר מעמיק נוסף.

    על מנת למפות את התוכנית העיטורית, ניתן לחלק את העיטורים שונים לארבע תקופות עיקריות: לראשונה שייך איקונוסטזיס פרגמנטרי משנת 1817. בתקופה השנייה נכללות איקונות אחדות מאמצע המאה ה-19 הקבועות על קירות הכנסייה.

    התקופה השלישית מתייחדת באיקונוסטזיס שהוקדש לכנסייה בשנת 1896 על ידי הפטריארך היווני-אורתודוכסי של ירושלים, הפטריארך גרסימוס הראשון (1897-1840), ולצדו כס פטריארך הניצב בקרבת האיקונוסטזיס. האיקונוסטזיס קבוע כיום במזרחה של הכנסייה.

    לתקופה הרביעית מיוחסת התוכנית העיטורית המאוחרת מהמאות ה-21-10 המשתרעת על פני הקירות, הקשתות והתקרה החביתית של הכנסייה.

    חקר ולימוד האיקונות הקבועות באיקונוסטזיס מסוף המאה ה-19 העלה, כי האיקונות מהתקופה השלישית מתייחדות בסינתזה שיצרו בין המסורת האיקונוגראפית הביזנטית ובין מקורות השראה איקונוגראפיים וסגנוניים מערביים מהמאות ה-17-15 באיטליה.

    אמנות זו נוצרה דווקא בסוף המאה ה-19 ובחסותו של הפטריארך גרסימוס, שבנה ושיפץ כנסיות רבות בחסותה של הפטריארכיה של ירושלים, משום שתקופה זו התאפיינה בפתיחות למערב שהתבטאה בתמורות ושינויים בתחומים רבים ומגוונים. השינויים הרבים טכנולוגיים וההגותיים השפיעו על הלך הרוח של הנהגת הכנסייה היוונית-אורתודוכסית של ירושלים ועל העומד בראשה. כך השראות איקונוגראפיות וסגנוניות, שבדרך כלל נחסמו על ידי הכללים החמורים של מסורת העיטור הביזנטית, נקלטו בתוכה, עיצבו והשפיעו על המערך האיקונוגראפי והסגנוני בעיטור הכנסייה ברמלה בתקופה זו.

    הפטריארך גרסימוס הציב בסוף המאה ה-19 באיקונוסטזיס החדש איקונה של יוסף הרמתי לצד האיקונה של גיאורגיוס הקדוש, הקדוש שלו מוקדשת הכנסייה. הפטריארך רצה לבסס את מעמדה של הכנסייה כנקודה על מפת הצליינים הנקשרת למקומות הקדושים לנצרות. הוא הכריז קבל עם ועדה על ההקשר הלוקאלי של הכנסייה לספרות הדתית, והדגיש את מקומה של הכנסייה כמשמרת את ביתו של יוסף הרמתי. האיקונה של יוסף מדגימה, כיצד ייצוג אמנותי משקף את כוונותיו של פטרונה.

    סיפורו של עמוד האלמנה
    P1050973בכנסייה ניצב עמוד האלמנה שלו מסורת עתיקה. העמוד ניצב למרגלות הפאה הצפונית של העמוד הדרומי, מתחת לאיקונה של גיאורגיוס הקדוש, שצוירה בשנת 1817. העמוד נחשב כמקודש על ידי בני הקהילה בעיר. הדיווח המוקדם ביותר על קיומו של העמוד ניתן על ידי הנזיר ארסני סוחאנוב, שנסע לארץ ישראל בשנת 1649, כדי לבקר במקומות הקדושים לנצרות וללמוד את סדרי הכנסייה היוונית-אורתודוכסית. זהו אחד מהדיווחים המועטים הידועים במחקר שמאזכרים את העמוד וכך תיאר אותו הנזיר:

    "על אחד העמודים כתוב, שהים הביא את העמוד הזה, כאשר התפללה אישה אחת אל גיאורגיוס המעונה. כאן עומד גם על העמוד האיקונין של גיאורגיוס המעונה." .(Belokurov, 1891)

    מתיאורו של הנזיר ניתן ללמוד כי גם במאה ה-17 התוכנית העיטורית של הכנסייה הציגה, בדומה לתוכנית מהמאה ה-19 ואילך, את האיקונה של הקדוש גיאורגיוס מעל לעמוד האלמנה.

    המסורת המקומית הנקשרת לעמוד תוארה על ידי הנזיר בנימין בשנת 1877.
    "דמסקינוס Δαμασκηνός)) מסוריה מספר על מקום בסוריה, שנקרא רמל[2], שבו רצו הנוצרים המקומיים והמלך להקים כנסייה גדולה ויפה ולהקדיש אותה לקדוש גיאורגיוס. הם רצו שיהיו בכנסייה עמודים יפים ורצפת שיש ולכן שלחו אונייה לאסוף שיש ועמודים עבור הכנסייה. הפליגה האונייה ואספה מכל מקום את החומרים לכנסייה. במבצר אחד הייתה אלמנה, ששמעה שמקימים כנסייה ברמל עבור גיאורגיוס המרטיר הגדול. היא קנתה עמוד גדול, גבוה ויפה ופנתה לקפטן של האונייה ואמרה לו : אפנדי (אדוני), אבקש ממך לקחת את העמוד שלי יחד עם שאר העמודים שלך, על מנת שיהיה מקדש לזכרי. הקפטן סירב לבקשתה וטען שאין לו מקום באונייה. וכך הפליגה האונייה לכיוון רמל והאישה בכתה והתאבלה מרוב עצבות. באמצע הלילה הופיע מולה הקדוש גיאורגיוס ופנה אליה ושאל למה את בוכה אישה? היא ענתה לו, אני עצובה, כי הקפטן לא לקח את העמוד שלי למקום המוקדש לקדוש גיאורגיוס. שאל אותה הקדוש, היכן את רוצה שיניחו את העמוד בכנסייה? והאלמנה ענתה: בצד ימין של הכנסייה אדוני. אמר לה הקדוש, החזיקי את העמוד מצד אחד ותעזרי לי לגרור את העמוד עד לשם. מתוך שנתה נראה היה לאישה, כאילו הם תפסו ביחד את העמוד וזרקו אותו לים(Βενιαμίν, 25). מיהרה האלמנה לעבר הנמל על מנת למצוא את העמוד ולא מצאה אותו. היא היללה את האלוהים בזכות עזרתו של הקדוש. העמוד נלקח דרך הים לרמל והגיע לפני האונייה. האנשים שירדו אל הנמל מצאו את העמוד ועליו היה כתוב בצד ימין של הכנסייה להניח את העמוד של האלמנה. כך עשו הבונים והניחו את העמוד בצד ימין של הכנסייה (Βενιαμίν, 27).

    ניתן לראות כי המסורת הנקשרת לסיפור העמוד הייתה ידועה כבר במאה ה- 17, כפי שסיפר הנזיר ארסני סוחאנוב. מהתיאור של בנימין ניתן ללמוד כי בסוף המאה ה-19 העיר רמלה נתפשה כחלק מהישות המדינית סוריה וכי הוא שימר בתיאורו את עיקר המסורת הנקשרת לעמוד כבר במאה ה-17. סיפורו של העמוד מהווה חלק מהמסורת המקומית של האוכלוסייה הנוצרית ברמלה והוא מחזק ומתקף את היסודות הנסיים להקמתה, לקדושתה ולהיסטוריה הקדומה שלה.

    נוכחותה של איקונה מעל העמוד כבר מהמאה ה-17 מייצגת תיעוד למסורת עיטור ייחודית לכנסיית גיאורגיוס הקדוש ברמלה הקושרת בין אפוס מקומי ובין תיעוד איקוני מאז ועד היום.
     
    סיכום

    הכנסייה היוונית-אורתודוכסית ברמלה מציגה תכנית עיטורית ומונומנטים, שהם נדבך מהתרבות הרב-גונית המאפיינת את ארץ-ישראל. האיקונות והמונומנטים השונים מייצגים תרבות עתיקה ומסורת אמנותית שראשיתה במאה הרביעית, מסורת שמרנית מחד גיסא, אך דינמית מאידך גיסא. כל אלו מהווים חלק מחייהם הדתיים, התרבותיים והחברתיים של הקהילה המקומית, והם מלמדים על האמונות, התקוות, הציפיות, השמרנות, בצד החדשנות המאפיינת אותם.
    כנסיית גיאורגיוס הקדוש מייצגת קהילה עתיקה, בעלת מסורת שראשיתה במאה ה-8. קהילה ששמרה על ייחודה, שימרה את המונומנטים העתיקים שלה, ויצרה מערך ייחודי המשלב בין ישן לחדש, ומהווה מרכז של חיים תרבותיים ודתיים מאז ועד היום.
     
     

    [1] חקר כנסיית גיאורגיוס הקדוש נכלל בעבודת הדוקטורט של ד"ר לוי איריס באוניברסיטת בר אילן. בהנחייתם של פרופ' נורית כנען קדר ופרופ' יוסף דרורי. (לוי. א', "התוכנית העיטורית של כנסיית גיאורגיוס הקדוש ברמלה במאה ה-19", חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת בר אילן, תשע"ה.)