הקמתה-של-רמלה

 
היסטוריה ומאמרים
  •  
     
    העיר רמלה היא היחידה מערי ארץ-ישראל שהוקמה במקורה בידי ערבים / מוסלמים. העיר נוסדה בימי שלטונו של החליף האומאי אל-וליד בן עבד אל-מלכ (שלט כחליף בין השנים 705 – 715), בונה מסגד אל-אקצא שבהר הבית בירושלים.

    יוזם הפרוייקט היה סֻלימאן, אחיו של אל-וליד ובנו של עבד אל-מלכ (שבנה את כיפת הסלע).  רמלה נועדה לשמש בירת  גֻ'נד (מחוז) פלסטין. היא נבנתה בשנים 705-715 לספירה על דרך הים ההיסטורית, על חולות, ומכאן שמה ("רמל" – חול בערבית). במקורות יהודיים היא נקראת בעברית "חולה", "חולות" או "חולת המחוז".

     סולימאן אבן עבד אל-מאלכ, שבשנת 715 היה לחליף, ביקש למהר ולהפוך את רמלה לעיר חשובה. הוא בנה בה בית מלאכה ממשלתי לצביעה, והצליח למשוך צבעים ובעלי מלאכה נוספים, שפיתחו בה את התעשייה. הוא בנה בה ארמון למערכת המינהל, מסגד מפואר, וכנראה גם חומה. למתיישבים הוקצו חלקות אדמה לבנייה, והעיר הייתה פתוחה בפני כל מתיישב, ללא הבדל דת ומוצא. בבורות שנחפרו בתחומי העיר נמצאו מים מלוחים, ולכן משך החליף מים ממעיינות שממזרח לתל גזר, כ-10 ק"מ ממזרח לעיר.
     
    יורשיו של סולימאן המשיכו לשקוד על פיתוח רמלה. בשנת 720 הוקמה בה מטבעה, ומדי שנה הקציבה המדינה כסף רב לטיפול במפעל המים של העיר. החליף הישאם (724-743) הקים צריח למסגד וחיזק את חומת העיר, והחליף הארון אל-ראשיד (809-786) הקים ברמלה בשנת 789 את מאגר המים ביר אל-עזיזיה, שניזון ממי מעיינות שהועברו מסביבות תל גזר. מאגר זה, העומד בשלמותו ואוגר מים גם בימינו, ידוע כיום בכינוי "בריכת הקשתות".


    בריכת הקשתות - הקומה בשנת 789. צילום: רון פלד

    רמלה התפתחה במהירות, והיתה לאחת הערים הגדולות בעולם האסלאם. במקורות היסטוריים מתואר ששטחה היה "מיל על מיל", כלומר למעלה מ-2,000 דונם. מספר תושביה עלה ככל הנראה על 50  אלף. במתארה הזכירה עיר מודרנית: רחובות ישרים ורחבים, ובמרכזה מצטלבים שני רחובות ראשיים, שבהם פעלו שוקי העיר. סמוך למפגש הרחובות הללו עמד מסגד מפואר שעליו נאמר: "אין נאה ממנו בכל עולם האסלאם, והוא המכונה המסגד הלבן". לידו ניצב ארמונו של מושל העיר.
     
    מקורות ערביים מהמאה העשירית מתארים את רמלה כעיר משגשגת ביותר. היא הצטיינה בפעילות כלכלית רחבת היקף, והייתה מוקפת בוסתנים. האזורים הכפריים סביב לה סיפקו לתושביה מגוון מוצרים רחב. בעיר עצמה פעלו תעשיות מגוונות, שייצרו שמן זית, סבון, שימורי פירות, כלי חרס ובדים.

    שווקיה ששקקו מסחר נפרשו כמניפה מן המסגד המפואר שבמרכזה. לצד המעורבות השלטונית תרם לשגשוגה של רמלה גם מיקומה על דרך הים, והיא הייתה מוקד של סחר בינלאומי. לפיכך התפתחו בה שירותי בנקאות וחלפנות בקנה מידה רחב. השפע הכלכלי הביא בכנפיו פעילות לימודית ותרבותית נרחבת. המקורות מזכירים למעלה מ-150 חכמי דת מוסלמים שפעלו בעיר.
     
    מראשית קיומה ישבו ברמלה בני כל העדות הקיימות בארץ: מוסלמים, נוצרים, יהודים ושומרונים. לפי תעודות מן הגניזה הקהירית, הייתה במאה ה-11 הקהילה היהודית בעיר הגדולה והמשגשגת בקהילות ארץ ישראל. נמנו עליה יהודים קראים, יהודים שהחזיקו בהלכה הארץ-ישראלית ("ירושלמים") וכן יהודים שהחזיקו בהלכה הבבלית.
     
    במאה ה-11 פגעו בעיר פורענויות רבות: ב-1024 גרמה פשיטה של בדווים על העיר להרס ולקורבנות כבדים בנפש. בשנת 1038 פגעה בה, וביתר ערי הארץ, רעידת אדמה שהחריבה חלק גדול מבנייניה. חמורה הרבה יותר הייתה פגיעתה של רעידת אדמה נוספת, שהתחוללה ב-1068 ומוקדה היה ברמלה. העיר נהרסה כליל, ומספר הנספים הגיע ל-15,000 - 25,000. הניצולים נטשו את חורבותיה.

    ארבע שנים עמדה רמלה נטושה וחרבה. כובשיה החדשים, חיילים טורקמנים שפעלו תחת מרות שושלת הסלג'וקים, החליטו לעשות אותה למרכז שלטונם בארץ. בשל ההריסות הרבות העדיפו לייסדה מחדש בשטח סמוך וריק ממבנים. העיר קמה מחדש, אך לא זכתה עוד לשוב לימי תהילתה.

    כבר ב-1073 העדיפו הטורקמנים להעביר את בירת המחוז לירושלים, עליה השתלטו באותה שנה. באתרה החדש נותרה רמלה עיר קטנה שאיבדה את מעמדה. העיר ספגה מהלומה נוספת כאשר תושביה התקוממו נגד השלטון הסלג'וקי בשנת 1077 ונמלטו לאחר מכן, מחשש לנקמת המושל הטורקמני, אתסיז.
     
    מהכיבוש הצלבני ועד המאה ה-19 
     
    בשנת 1099 נכבשה רמלה על ידי הצלבנים, ותושביה ברחו ממנה. יפו ורמלה היו שתי הערים הראשונות שכבשו הצלבנים בפלסטין. הם הקימו בעיר כנסייה גדולה. לאחר כיבושה של ירושלים איפשרה השליטה בה לצלבנים ליצור קשר בין ירושלים לים. בשל מיקומה האסטרטגי הותקפה העיר פעמים רבות בידי המוסלמים, והם אף הצליחו לכובשה פעמיים, ב-1102 הצליחו הפאטמים להשתלט על העיר ולהחזיק בה לתקופה קצרה בלבד, ובשנת 1187 כבש צלאח א-דין את העיר, והחזיק בה למשך חמש שנים עד שאיבד אותה לטובת ריצ'רד לב הארי, בהסכם שנחתם בין השניים וסיים את מסע הצלב השלישי. עם זאת, רמלה לא חזרה להיות עיר מרכזית.
               
    ב- 1268 כבשו הממלוכים, בראשות הסולטן בייברס הראשון, את העיר. על אף שתחת שלטון הממלוכים צמחה העיר מעט, היא לא שבה עוד למעמדה במאות השנים הראשונות לקיומה. בירת המחוז בו שכנה הייתה העיר עזה. הממלוכים לא טרחו לטפל בחומותיה, ואלה נעלמו בהדרגה. למרות זאת ניכרים כיום בנופה של העיר כמה מפעלי בנייה מרשימים מאותה התקופה. ביברס יזם את שיקומו של מתחם ג'אמע ארבעין אל-מֻעַ'זי – "מסגד ארבעים האמיצים" –  מתחם מרובע ענק ובו מסגד, חצר גדולה ומערכת תת-קרקעית לאגירת מים, והוסיף לו  את המגדל הלבן – צריח מפואר בעל מבנה מרובע בגובה 30 מטר.


    המגדל הלבן/המרובע ברמלה - נבנה בשנת 1318. צילום: רון פלד

    בערך בשנת 1295 הוסבה הכנסייה הצלבנית שהייתה בעיר למסגד, ובשנת 1314 נוסף לו צריח מרשים (שנהרס בשנת 1927 ברעש אדמה עז). כן נוספו כמה מסגדים ומבני קבורה מפוארים, שלדברי המוסלמים נקברו בהם אישים חשובים בתולדות האסלאם. בעיר הוקמו מספר פונדקים (ח'אנים), ונבנתה אכסניה מפוארת עבור עולי רגל מאירופה, אשר הייתה למנזר המזוהה עד ימינו כמקום ביתו של יוסף הרמתי, מי שיזם את הורדת ישוע הנוצרי מן הצלב ואת קבורתו.
     
    בסוף תקופת השלטון הממלוכי שוב ירדה רמלה מגדולתה. ב-1481 תקפו את העיר שבטים בדואים, ששדדו אותה והעלו אותה באש. בשנת 1516 עברה העיר לידיה של האימפריה העות'מאנית, יחד עם כל ארץ ישראל, ואולם הכיבוש החדש לא שינה רבות את מעמדה. לאחר 30 שנה שוב נהרסה העיר ברעש אדמה. במשך התקופה העות'מאנית ירדה העיר רמלה ממעמד של עיר מחוז לעיר נפה במחוז עזה. במהלך כל תקופה זו שימשה רמלה תחנה לעולי רגל בציר יפו-ירושלים, ובמאה ה-17 הייתה גם תחנת ביניים לשיירות המסחר שנעו בין מצרים לדמשק, וגם התקיים בה יריד שבועי. ב- 1799 קבע בה נפולאון את מטהו, וממנה יצא למתקפה על יפו.
     
    רק במהלך המאה ה-19 התחדשה התפתחות העיר. גורם מרכזי לכך היה המספרים הגדלים והולכים של עולי רגל ותיירים נוצרים, אשר רמלה שכנה בדרכם מיפו לירושלים. בזכות אחד מן העולים לרגל, הקיסר האוסטרי פרנץ יוזף, שביקר בארץ ב-1869, נסלל בסמוך לעיר כביש חדש שהוליך מיפו לירושלים (כיום רח' הרצל). החל מ-1892 עברה דרך העיר רכבת שחיברה שתי ערים אלה.

    תחת שלטון העות'מאנים המשיכה רמלה להיות רב-דתית ורב-עדתית. נוצרים מעדות שונות ויהודים חיו בה את חייהם, בדרך כלל ללא הפרעה.
     
    רמלה במאה ה-20 

    אחרי מלחמת העולם הראשונה, תחת שלטון המנדט הבריטי, התרחבה רמלה והתפתחה, ואולם מאורעות תרפ"ט (1929) והמרד הערבי (1936 – 1939) הותירוה ללא יהודים. בדצמבר 1947 הפך המעבר של תחבורה יהודית בעיר לבלתי אפשרי. פעולת תגמול של הפלמ"ח לא שינתה את המצב. בינואר אותה שנה התמקם בבית הספר לשוטרים הסמוך לעיר חסן סלמה, מפקד הכוח הערבי במרחב, והקים בה את מפקדתו. פשיטת גדוד 52 של חטיבת גבעתי בליל ה-3 באפריל 1948 על מפקדת חסן סלמה הייתה המהלך שפתח את מבצע נחשון לפריצת הדרך לירושלים.

    במהלך המחצית השנייה של חודש מאי ניסו כוחות האצ"ל לכבוש את רמלה, אולם ההתקפות נהדפו במחיר כבד של 51 לוחמים. ב-12 ביולי 1948 נכנעה רמלה ללא קרב, לאחר שלוד השכנה נכבשה. למרות שבהסכם הכניעה נאמר שהתושבים הערבים יוכלו להישאר בבתיהם, החליט פיקוד המבצע המקומי לגרשם. מכל ערביי רמלה נותרו בעיר רק 500 תושבים, מרביתם נוצרים.
     
    רמלה מאז קום המדינה

    עוד לפני סוף מלחמת העצמאות החלו עולים חדשים למלא את הבתים שהתרוקנו. כמעט כל אוכלוסיית רמלה מאז ועד היום היא אוכלוסייה של עולים. נבנו שכונות חדשות ומפעלי תעשייה, שהחשוב בהם הוא מפעל המלט "נשר". במקביל להתיישבות היהודית החדשה החלו נוהרים לעיר תושבים מוסלמים ממקומות שונים.