יהודים-ברמלה-סקירה-היסטורית

 
היסטוריה ומאמרים
  • וי
    בן ציון סגל, ירושלים


    א. ראשית הישוב:

    בשנות הרבע הראשון למאה השמינית, זמן הווסדה של רמלה, החלו להיקבץ אליה מתיישבים חדשים. לפי דברי יעקבי עזבו תושבי לוד את עירם העתיקה והתיישבו ברמלה, מספר אנשי לוד שהתיישבו ברמלה היה כל כך גדול עד שהראשונה נתרוקנה כמעט מיושביה. וכמוהם עשו עוד רבים מתושבי ערים אחרות בא"י. בהמשך הזמן אומר יאקות: "באו אליה תושבים חדשים והרחיביהו". יש מקום לשעֵר, שבין המתיישבים החדשים היו גם יהודים, אף על פי שאין בידינו ידיעות מפורשות על כך.

    ימים אלה היו ימי התעוררות ליהודי א"י לאחר השתחררם מעולה הכבד של ביזנט. ואין לנו שום סבה לאמר שבעיר הראשית לא"י תחת שלטון הערבים לא ישבו היהודים במשך המאה הראשונה להווסדה, בו בזמן שיש בידינו ידיעות על ישובים יהודים באותו זמן כמעט בכל ערי א"י הגדולות והקטנות. ואם כי אין ראיה ברורה לדבר, הנה חזוק וסיוע להשערתנו נוכל למצוא בדברי שני היסטוריונים ערבים חשובים. הראשון הוא הסופר הערבי בילאדארי. בדבריו על יסוד העיר רמלה, הוא מספר: הוא (סולימאן) בנה את העיר רמלה, ועשה אותה לעיר בירה. קודם כל הוא בנה בה את ארמונו הידוע בשם "דאר אסבחין" .

    1. דברים מכונים יותר לענייננו מוסר לנו ההיסטוריון יאקות: "סולימאן סדר את תכנית בנין העיר החדשה, והקציע בעיר רמלה שטח מיוחד לצבעים, ובתוכו בארות מים מתוקים".

    2. ואם ניקח בחשבון את העובדה שהצבעות נחשבה לאומנות יהודית בא"י וסביבותיה שנים רבות לפני הכיבוש הערבי על שם הצבעים שישבו שם. נוכל לשער, שגם הצבעים שבאו לרמלה עם הוסד העיר, יהודים היו. כן מזכיר הסופר הערבי מוקדסי במחצית המאה העשירית, שהצַבָּעִים הם לרוב יהודים.

    1. רבי בנימין מטודילה בשנת 1165 בערך, מספר לנו אף הוא, על קיומו של בית צביעה גדול בירושלים החכור ליהודים מאת המלך (הנוצרי) וגם בשאר ערי א"י מצא צבעים יהודים – ואפילו בעיירות שישבו בהן רק יהודים אחדים, עסקו אלה על פי הרב באומנות זו.

    2. אם נברר כעת את השאלה החשובה: אימתיי התחיל הישוב היהודי ברמלה? נוכל להשיב עליה על יסוד האמור בהשערה המתקבלת על הדעת, שראשיתו של הישוב היהודי ברמלה נעוצה עוד בשנות הרבע הראשון למאה השמינית. הגרעין הראשון שממנו התחיל להתפתח הישוב היהודי בעיר זו היו הצבעים, אחרי כן באו גם עולים חדשים שהרחיבו את הקהילה העברית בעיר רמלה. אולם הגיאוגרף הערבי יעקבי, שחי במאה התשיעית, כותב בין השאר דבריו על רמלה: "הישוב ברמלה מרוכב מערבים, יונים וגם שומרונים".

    3. ויהודים אינו מזכיר כלל. במקום אחר בספרו הוא כותב ביתר דיוק: "הכופרים שבעיר הם השומרונים".

    4. ועל סמך דברי יעקבי אלה הסיק מר דינבורג כי על פי זה יוצא שעד סוף המאה התשיעית לא היו עוד יהודים ברמלה.

    5. אולם בניגוד לדברי יעקבי יש בידינו ידיעות ברורות על הישוב היהודי ברמלה עוד במחצית המאה התשיעית. הסופר הקראי אלקירקסאני שכתב ספר בשנת 937 בשם "ספר המאורות", הקדיש מבוא מיוחד לתולדות הכתות השונות שקמו בישראל עד זמנו. וביניהם הוא מזכיר מיסד כתה דתית חדשה בשם "מליך אל-רמלי" שהיה מן העיר רמלה בא"י.

    6. מליך זה קם במחצית המאה התשיעית ומבני סיעתו נמצאו עוד ברמלה בחיי המחבר, ונקראו אלמליכיה – על שם המייסד כתתם, או אלרמליה – על שם עירם. כיתה זו התקיימה אפוא כמאה שנה, ובמשך כל הזמן הזה היה מקום מושבה רמלה. הרי לפנינו הידיעות שאין להטיל ספק באמתיותן על ישוב יהודי בעיר זו באמצע המאה התשיעית. לרגלי העובדה הזו של צמיחת  כת חדשה מתוך הישוב היהודי ברמלה, נוכל לחשוב שמספר היהודים בעיר זו היה גדול למדי וגם מספר בני הכתה אלמליכיה לא היה קטן, מכיוון שהייתה להם האפשרות להתקיים במשך תקופה של מאה שני וגם הגיעו לפרסום.

    הופעתו של מליך במחצית המאה הזאת מוכיחה אף היא על קדמותו של הישוב היהודי ברמלה, כי ברור הוא שיהודים אלה לא באו לרמלה עם הופעתו של מליך כי אם קדמו לו כמה וכמה שנים. אולם שני קשיים עומדים לפנינו בקשר עם קביעת זמן התחלת הישוב היהודי ברמלה עוד במאה השמינית: א.החוסר בידיעות מפרשות על כך.

    ב.הודעותיו של יעקבי. והנה בדבר הקשי הראשון עלינו לקחת בחשבון את מיעוט הידיעות שהגיעו אלינו על הישוב היהודי בא"י בכלל במשך אותן מאות השנים, ולולא המקרה שקם ברמלה במחצית המאה התשיעית מיסד כמה חדשה לא היינו יודעים ולא כלום על קהילה זו, שבאותם הימים לא הייתה עדין מן הגדולות ואף לא מן המפורסמות. אבל מה שנוגע לקשי השני, הודעותיו של יעקבי לא נוכל לומר בעניין זה דבר מחלט, מלבד השערות. יתכן שיעקבי בכתבו "שומרונים" גם ליהודים לבני הכתה אלמליכיה.

    ב. הקראים ברמלה:

    מתי החל ישוב הקראים ברמלה? על זה לא נוכל להשיב תשובה מדויקת, כי כשם שמועטות הן הידיעות על אדות הישוב הרבני בעיר זו במשך מאות השנים שלפני המאה ההיא, כן מועטות הידיעות על ראשית הישוב הקראי ברמלה, אם כי הכת החדשה שבראשה עמד מליך אל רמלי, שצמחה באמצע המאה התשיעית, יכולה להעיד על התנגדות לתורה שבע"פ המקובלת. ידיעות מפורשות על הקראים ברמלה יש לנו רק מהמאה העשירית. מדברי הקראי סהל בן מצליח.

    בית הכנסת הקראי ברמלה

    1.שחי בסוף המאה העשירית, יש ללמוד על מציאותם של קראים ברמלה בימיו. על יחסים טובים ששררו בינם ובין הרבנים יעיד בייחוד והביטוי "אחינו תלמידי הרבנים"

    2. המצוי בפיו יותר מזה, מדברי סהל בן מצליח יוצא, שבימיו הרבו הקראים שבירושלים ורמלה להשפיע על הרבנים היושבים בשתי הערים האלה. ואף על מפי שאין לנו לקבל את דבריו כאמת מוחלטת כי בודאי ובודאי יש בהן מן הגזמה המתכונת להגדיל את ערך הקראים ביחס לרבנים, הנה מדה ידועה של אמת יש בהם.כך הוא כותב על הרבנים : וכל זה להם בחסדי האל מלמוד יראי ה' ותוכחותם ואזהרותיהם"

    1.את ההשפעה הזאת יש לזקוף בייחוד לזכותם של החכמים הקראים בירושלים מבני המאה העשירית, ובתוכם גם לסהל בן מצליח בעל התוכחות הנמרצות שנאמרו בטוב טעם ובהתלהבות רבה. כנראה, שהם היו מבקרים גם ברמלה,  כפי היוצא מדברי סהל היודע את מנהגיהם של "תלמידי הרבנים בהר הקודש וברמלה".

    2. בין חכמי הרבנים שבשתי הערים הנזכרות אין אנחנו מוצאים באותו הזמן אישיות מרכזית שתוכל להתנגד להשפעה קראית זו. בראשית המאה הי"א התחזק הישוב הקראי ברמלה.

    3. והחל להתנגד לראשותה של הקהילה הרבנית בעיר שהכריחתם לסגור את חנויותיהם בימים שבהם חלים החגים לפי חשבון הרבנים. כמו כן אסור היה לקראים למכור בשוק היהודים בשר שנשחט על ידם בלי בדיקת הרבנים. הקהילה הקראית התאמצה להשתחרר משלטון הרבנים. כתוצאה מהתאמצותה זו הוצאה בשנת 1024 פקודת הסבלנות הדתית, שרק כעבור חמש שנים הוחל  בהוצאתה לפועל. פקודה זו הושתה את זכויות הקראים והרבנים, לרגלי זה פרץ סכסוך בין שתי העדות שהביאו להרחבת הקרע שבניהם.
    4. בשנת 1030 עמדו הרבנים בירושלים להכריז חרם על הקראים, ורק התערבותו הנמרצת של מושל רמלה מנעם מזה.

    5. על קיומה של העדה הקראית ברמלה אף בשנים הבאות אנחנו יודעים על פי גט קראי שנכתב ברמלה ד"א תשצ"ו (1036).

    1.במחצית המאה הי"א קמו מתוך היישוב הקראי ברמלה גם חכמים אחרים בעלי שם. האחד הוא ר' ישראל בן דניאל הרמלי, הנזכר בספר וכוח נגד הקראים בשנת 1112, שנכתב בערבית.
    2.חכם קראי אחר בשם רבי יעקב ברבי ראובן חבר פירוש לתנ"ך בשם "מספר העושר".

    3.פוזננסקי קובע את זמנו במחצית הראשונה של המאה הי"ב, ומקום מושב ביצנץ.

    4. אבל אחר עיון ב"ספר העושר" נוכל להסיק שמחברו בקר גם בא"י וחי בה זמן ידוע בימי שלטון הישמעאלים, הוא מתאונן על גלות ישמעאל ומזכיר גם את מס הגלגלת. מבין ערי א"י הוא מרבה להזכיר את ירושלים.את רמלה הוא מזכיר כמה פעמים בקשר עם פירוש מקראות, וזה נותן כבר מקום לשער, שכאן לפנינו תושב העיר הזאת משתמש במשלים הלקוחים מסביבתו. בפירוש הפסוק: "שערי הנהרות נפתחו" – הוא אומר – כמו שערי רמלה שיש להם לכל מבא שער סגור"."

    5. והנה כדבר הזה היה בכל עיר ועיר בזמן ההוא אם רק הייתה מוקפת חומה,  השערים היו בנויים על מבוא הדרכים הבאות מערים אחרות. בפרשו את המילים "קל קרנא", הוא אמר: "כמו קרן הקוראים אשר ברמלה מעוות"

    6. וזו היא החצוצרה הנזכרת גם ע"י מוקדסי שבה היו תוקעים כדי להזעיק את העם לשם פדיון שבוזם מידי הביצנצים.

    7. מכיוון שהחכם הזה מזכיר את רמלה בצורה הנותנת מקום לשער שכאן לפנינו אדם בן העיר הזאת, לכן יתכן שיעקב בן ראובן מחבר "ספר העושר" היה תושב רמלה במשך זמן ידוע ע"י כך הכרנו עוד אחד מבני העדה הקראית ברמלה, שבזמנו היה ודאי אדם חשוב.

    יש לשער שעם הכבוש הסלג'וקי בשנת 1071 ביטל הישוב הקראי ברמלה, היות ומאותה שנה והלאה אין בידינו ידיעות על הקראים ברמלה, בו בזמן שישוב דל מן הרבנים המשיך להתקיים ברמלה עד הכבשה ע"י נוסעי הצלב.

    ג. השומרונים ברמלה:

    הישוב השומרוני ברמלה הוא קדום, ראשיתו נעוצה כפי הנראה בזמן הוסד העי. השומרונים כחטיבה מיוחדת נהנו משעת הכבוש א"י ע"י הערבים מכמה זכויות יתרות, למשל: במשך זמן ידוע הם היו פטורים מתשלום מס הקרקעות ועד מיסים וארנוניות.

    1.יעקב מונה בין יתר תושבי העיר רמלה גם את השומרונים, וכנראה מתוך דבריו הם היו בה מספר הגון.

    2.ואמנם אנחנו מוצאים את השומרונים מתוך דבריו הם היו בה במספר הגון.

    3.ואמנם אנחנו מוצאים שומרונים בתקופת הגאונים נפוצים בכמה מערי א"י וכפריה, ואף בסביבה הקרובה של רמלה, כגון: יבנה.

    4.בית דגן. על זו האחרונה אמר מוקדאסי ש"היא מיושבת ברובה ע"י שומרונים".

    5.בכלל הייתה נודעת קרבה יתרה בין השומרונים והערבים בעת ההיא, ובסוף המאה העשירית נמצאה העדה השומרונית ברמלה במצב טוב מאוד. הכליף אל מועיז התנהג עימהם בחסד, ולקח את אחד מבני העדה השומרונית, שמוצאו היה מכפר צפריה ונהו למשרה חשובה בהנהלת המדינה. שם השומרוני היה התקוי בן יצחק מבית אפרים וההמון קראו בשם "המושיע". גם בנו של התקוי שרת במשרה נכבדת בשרות המדינה.

    6היישוב השומרוני ברמלה המשיך כנראה להתקיים עד כבוש הסלג'וקים שאז, כפי שמוסרת הכרוניקה השומרונית, נחרבה פיליסתין (רמלה). אם אמנם הידיעה הזאת בכללותה היא מוגזמת.

    7.בכל זאת יש בכחה להעיד על ביטול הישוב השומרוני בעיר זו, שנפסק באותה שנה.

    יו"ט שני של שני גליות בקהילת רמלה:

    רבי אשתורי הפרחי בספרן "כפתור ופרח" פרק נ"א, מביא מנהג בני רמלה בזמנו לחוג יו"ט שני גליות ואלה הם דבריו: "והנך רואה בא"י לוד שעושה יום אחד מיום טוב וגת (רמלה) שהוא לאלף וחמש מאות אמה עושים שני ימים"

    8. ואמנם יש בידינו ידיעות שמנהג זה הוא עתיק ובני רמלה היו נוהגים לעשות כן עוד במאה העשירית. סהל בן מצליח מזכיר כבר את זה, בדברים אלה: "והם יהודי רמלה עושים בעזרת שדי את המועדים שני ימים: יום אחד בראיית הירח, ויום אחד כאשר היו עושים לפנים".

    1. הוא מוסר לנו גם את סבת המנהג הזה. לפי דבריו, זהו אחד הדברים שבהם הושפעו הרבנים ע"י הקראים. כידוע היו הקראים מקדשים את החדש עפ"י ראית הירח ויהודי רמלה, לדברי סהל אחזו מצד אחד מנהג הקראים ומצד שני שמרו על החג החל לפי חשבון העבור המקובל ע"י הרבנים, ולפיכך יצאו להם שני ימים. אבל בגלל כמה טעמים קשה להאמין בדברי סהל בן מצליח: א.לא יתכן שהיהודים הרבנים ברמלה, מקום מושב הגאונים, יקבלו עליהם לתמיד מנהג שמקורו בהשפעה קראית.

    ב.אם אמת הוא הדבר כפי דברי סהל בן מצליח, הרי גם אז לא תמיד יחולו שני ימי החג בשני ימים נפרדים, כי אם כמה וכמה פעמים יחול החג לפי חשבון העבור וחשבון הראיה גם יחד ביום אחד. לכן אינה תלויה בריחוק המקום מירושלים או בקרבתו, כי אם בקבלה, שאם היו אנשי אותו המקום מקובלים שבימי הבית היו "שלוחי תשר" מגיעים אליהם, אז היו חוגגים רק יום אחד ואפילו אם המקום רחוק מירושלים, לעומת זה, מקום שהשולחים לא היו מגיעים אליו בימי הבית, אעפ"י שהוא קרוב לירושלים, בימי הבית וממילא אין לדבר על דבר "שלוחי תשרי" שהיו מגיעים אליה, לכן חגגו ברמלה שני ימים. ודבר זה מפורש יותר בהמשך דברי הרמב"ם: "או שהיא עיר שנתחדשה במדבר ארץ ישראל או מקום ששכנו בו ישראל עתה, עושין שני ימים כמנהג רוב העולם"

    3. ונראה שזהו הטעם הנכון לחגיגת יו"ט שני של גליות ברמלה בזמן ההוא.