לתולדות-היישוב-היהודי-ברמלה

 
היסטוריה ומאמרים
  • מאת מיכאל איש-שלום

    לא תמיד רשאים אנו להסיק מסקנות על העדר יישוב יהודי במקום מסוים בתקופה מסוימת כשאנו חסרים מקורות על כך בנוגע לאותו מקום באותה תקופה, כי הרי הידיעות המצויות בידינו אף הן, ברובן, מקריות הן ונרשמו בדרך של אגב. הדברים אמורים לגבי המקורות הלועזיים והיהודיים כאחד. הנוסעים הנוצריים בכלל לא מצאו לנכון להודיע על יישובים יהודיים, אם מחמת שנאת-ישראל ואם מפאת העדר העניין, ואילו הנוסעים היהודיים מצאו, בעיקר, עניין בארבע ערי קודש, כי הרי בהן התרכז היישוב היהודי ועל תלאותיהן וסבלותיהן של ערים אלו הודיעו ליושבי הגולה, כדי לעודדם לחזק את ישוב ארץ-ישראל. לפיכך מועטות כל-כך הידיעות על היישובים הקטנים בארץ.

    וכגורלן של קהילות יהודיות שונות בארץ, הוא אף גורלה של רמלה, שערכה היישוב – היהודי והלא יהודי כאחד – ירד לאחר התקופה הצלבנית. עם זאת שומה עלינו לאגור ולכנס, ככל האפשר את הידיעות המועטות, כדי לראות אם הייתה רציפות מה ביישובה היהודי, ולא לחשוב כי "אך ספק הוא אם לאחר תקופת הצלבנים הייתה עדה יהודית ברמלה", אף לא החליט כי במשך מאות שנים אין למצוא "זכר ספרותי לישוב היהודי ברמלה". וכי הידיעה הראשונה על הישוב היהודי אנו מוצאים רק בשנת 1625, בערך: הראשון המעיד על קהלה יהודית קטנה ברמלה, היה ר' אישתורי הפרחי בשנת 1322.

    העובדה שהוא לוחם ועומד בתוקף על כך שרמלה בגבולות ארץ-ישראל, אין בה כלל כדי להסיק שלא היה בה יישוב יהודי, אלא במקרה זה להיפך! והרי הואר עצמו מעיד כי תושביה היהודיים נוהגים לחוג יום-טוב שני של גלויות. ידיעה מוזרה על יהודים ברמלה יש לנו מפיו של לודולף מסוכם, שביקר בארץ ישראל, כנראה, בשנים 1341-1336 הכותב: "בפנים הארץ לא רחוק מיפו עומדת עיר יפה, שנקראה פעם רומה, אלא שעכשיו שמה BAEL היא שוכנת במקום היפה, הנוח והמענג ביותר ומיושבת על ידי הנוצרים בלבד. סבורים ששום יהודי או סרציני לא יוכל לחיות או להתגורר בה למעלה משנה. 



    ידיעה זו עם היותה סתומה יש בה בכל זאת, כדי להעיד על מציאותם של יהודים במקום. אם כי ניראה – באופן ארעי. נראה לי שאף שהודעתו של יצחק חילו (1933) יש משום שמן הנכון לסמוך עליה, אם כי במקום אחר  הוכחתי שאגרת זו היא, ברובה, מזויפת.

    במאה החמש-עשרה אין לנו ידיעה של ממש על היישוב היהודי במקום.אולם נוסע אחד, שביקר בארץ ישראל בשנת ר"מ (1480), מספר כי "בצאתנו מן העיר רמה, צווה כל אחד ללכת בקו ישר בדרך, בלי לרמוס בשום אופן את קברי היהודים הקבורים מחוץ לעיר. כי הערבים רואים עלבון חמור כלפיהם בעבור נוצרי על קברות קדמיהם". מותר לשער כי בית-הקברות היהודי שנמצא מחוץ לעיר, יש בו משום עדות על היישוב יהודי במקום.

    בראשית שנת 1546 פקדה רעידת-אדמה חזקה את ארץ ישראל וסוריה, ולפי ידיעה אחת "ארבע ערים נשמדו כליל ברעידה זו, והן רמלה, יפו, ושכם, עד כי אין להכיר, שהיו קיימות כאן בערים, פרט לדמשק ויפו". ברור שעם חורבן העיר כולה, אין לדבר על ישוב יהודי במקום, אולם המעניין הוא, שכעבור שלושים וחמש שנים אנו שומעים שוב על היהודיים ברמלה. הנוסע סלומון שווייגר, שביקר בארץ ישראל בשנת שמ"א (1581) כותב: "העיר רמה נקראת על ידי התושבים רמלה, והיא מיושבת מוורים, תורכים, יהודים ונוצרים, אלה בחלקם יוונים ובחלקם קופטים, נוצרים מהולה. העיר הגדולה, אולם אין לה חומות או שער, הבניינים עלובים והרוסים ביותר, כנהוג בארץ זו".

    ידיעה על יישוב יהודי ברמלה משנת שפ"ה (1625) אנו מוצאים בספר "חרבות ירושלים", אולם נראה לי שידיעה זו לא נתפרשה כהלכה. מסופר שם, כי בימי גזירתו של אבן-פרוך, כאשר נדרש מן היהודים בירושלים על ידי עותמאן-אגה, משנהו של אבן-פרוך, לתת לו במתה אלף גרוש, והכסף לא היה בידם "וישלחו (=הפרנסים) ספריים בהסכמת ראשי קהילות לגת הנקראת היום רמלה, אל הזקן איש אמונים כה"ר חיים די שוהיז (=שיריז) ויצווהו ללכת להתחנן לשרו בדמשק ולבקש מלפניו לצוות על עותמאן אגה, אשר לא יגוש את יושבי ירושלים". המו"ל של הספר, ר' אליעזר רבלין וכן החוקרים שהתעכבו על מקור זה מפרשים כי המכתבים, נשלחו אל רמלה שבו ישב חיים די שיריז, נאמר גם ששהותו של ר' חיים די שיריז ברמלה הייתה ארעית, הואיל ולאחר מכן מוצאים אותו משתדל בעניין יהודי ירושלים, בדמשק ובקושטא.



    נראה לי שלא אטעה אם אשער  כי ר' לא ישב ברמלה ומקומו הקבוע הוא כנראה, בדמשק או בקושטא. וכך אולי יש להבין את הקטע הנ"ל: "וישלחו ספרים, בהסכמת ראשי הקהילות לגת (=של גת), הנקראת היום רמלה, אל הזקן איש אמונים כה"ר ר' חיים די שיריז ויצווהו ללכת ולהתחנן לשרו של דמשק. ואמנם , לאחר מכן, כתוב במפורש שפרנסי ירושלים (ולא ראשי הקהילות) שלחו "רץ אחד ליהודים אשר בדמשק...ויהי כאשר הגיע הרץ לר' חיים די שיריז, אשר היה צופה פני שר דמשק, לתת לו אגרת שלומים ללמד לזכות על יושבי ירושלים". לפי זה יצא שמכתביהם של פרנסי ירושלמים היו מכוונים לדמשק, בה נמצא ר' חיים די שיריז. ויותר מזה: מכתבי-הקובלנא ("הספרים") נשלחו לא רק על דעת פרנסי ירושלים, כי אם גם בהסכמת ראשי הקהילות ברמלה: ומכאן שהיו באותו זמן ברמלה לפחות שתי עדות יהודיות ולו גם קטנות ובמספרן.

    ואמנם בידינו ידיעות על יישוב יהודי ברמלה החל מהרבע השני כמעט במשך כל מחציתה השנייה של המאה הי"ז (1635-1628) כותב:"לעיר זאת (רמתה=רמלה) אין עכשיו לא שערים ולא חומות, על אף היותה מיושבת על ידי נוצרים פורקי עול, יהודים, מוירים ותורכים". בשנת ת"ח (1648) ברחו רבים מיהודי ירושלים לרמלה לרגל המגיפה שפרצה בה, ובשנת תכ"ג (1663) מחמת ריבוי המסים ועריצות המושלים. על ידי כך נתבסס יותר היישוב בעיר זו".

    ואכן אנו מוצאים ברמלה יהודים גם בשנת ת"מ (1680). דאפר כותב : "כיום רמלה מאוכלסת מאוד וגרים בה מוורים, תורכים, יוונים, מאוניטים, נוצרים אחרים ויהודים. כי סחרה של העיר רב והשיירות שהולכות מסוריה למצרים מוכרחות לעבור כאן. לטובת המסחר ולנוחיותם של הנוסעים ישנם בעיר שני בתי מלון. השוק בנוי אבנים מרובעות וחלקות, ומחולק לרחובות ולסמטאות. בכל שבוע מתקיים בה יריד, אליו בא המון עם משומרון וגם יהודים".



    ואף בסופה של המאה השבע-עשרה, בשנת 1693, אנו שומעים על מציאותם של יהודים ברמלה. אולם תיאור מפורט על יישובה וכן על בית הכנסת שלה אנו מוצאים בספר מסע של אוברי דה-לה מוטריי שביקר בה בי"ט למרץ 1697 (תנ"ז) בספר זה אנו קוראים: 

    א. על היהודים ברמלה: "היה לי קשה למדי, למרות כל ההנחיות הזאת, להגיע לרמה הרחוקה פחות משלושה עשר מיל מיפו. שם כרעתי תחת תוקף חומי הגובר. הלבלר של הספינה אשר היה על ידי, רכוב על חמור שני, הלך לשם כדי לתת דין-חשבון לסוחר יהודי אחד על הסחורה הנמצאת בשבילו על האונייה, ולקבל דין וחשבון על הסחורה שירצה לשלוח בחזרה, והוא יעץ לי שלא אעבור הלאה והציע לי להשיג בשבילי, באמצעות היהודי הזה, במקרה שלא יאכסן אותי בעצמו, בית שבו יטופלו בי היטב"---"ומאחר שהיו אצלו (=אצל היהודי) אורחים בני עדותו ולא יכול לאכסנני הבטיח לי היהודי לאכסנני אצל אחד מידידיו, אשר שם יטפלו בי היטב, אך בשמוע איש הסו-באשה במה העניין, אמר נטון של עריץ: 'פראנק זה צריך ללון, אצל חאג' מוחמד, הריהו אדם הגון ביותר מבין ידידי, המדבר בלשון הפראנקים ויודע רפואה'. היהודי לא מצא לנכון להתנגד לו מוחלט הזה בעניין אכסוני בנוכחות הגוזר אותו. להיפך, הוא הצדיק אותו, ואף הוסיף כי מקום טוב יותר לא אמצא".

    ב. על תושביה של רמה הוא כותב: "תושביה הם ערבים וכן כמה מוורים ויהודים פליטי ספרד, יוונים וארמנים, ואלה האחרונים במספר קטן יותר."

    ג. "וויכוח בין מארחי התורכי לבין יהודי אחד על הדת" : "מארחי התורכי לא יכול היה לעזוב את היהודי לנפשם, ולכן כינוהו 'השטן לישראל'. אך יהודים אלה נעשו בלתי רגישים, כמו כל אחיהם, לכל מה שאנו קוראים כבוד ועלבון, ולא שמו לב ביותר כל הזמן שהדבר  לא נגע לאינטרס החומרי שלהם. הוא דיבר בלשון הספרדית, והיות וזו הייתה השפה האחרונה שלמדתיה, אף כי רק במשך תקופה קצרה לפני צאתי מצרפת, יכולתי להבינו באופן מספיק, ואף אותי יכל להבין.

    יום אחד הוכיח את האיש אשר לפניו המליץ עלי הלבלר של הספינה, כשאר בא לראותנו ועמו שניים אחרים, על טענתם כי להם זעות-יתר או רשות מאת הבורא לגנוב ולרמות אל כל הנכרים לדתם. על זה השיב הראשון: 'הא כיצד? מהי זכות-יתר הזאת'? – 'אבותיכם', הוסיף הלה, "אשר נקראו בשם העם הנאמן והחביב לה', הלא טענו כי לפי עצתו ורשותו שאלו וחטפו מן המצרים את תכשיטיהם, את כלי הזהב והכסף שלהם, את המציידים ואת המטבעות הזה אשר מקודם האמירוהו להיות האל היחיד שיאה לעבדו, וביכרו על פניו אל אחר את חפיס, בצורת עגל, אשר עשוהו להם בזהבם של אלה שקראום עובדי – אלילים מפני שהם עבדו אליל זה לפניהם, בצורת שור שכך היה שמו?"

    תשובת היהודי: היהודי השיב כי "האל היחיד והאמיתי העניק להם רכוש זה בתוקף ריבונותו על כל הארץ ומלואה, והמצרים נמאסו מלהחזיק בו אף אמר "שיש ביכולתו לצטט פסוקים מכתבי הקודש המאשרים זאת, אם רק ירצה להאמין להם".

    "אכן" הפסיקו התורכי, "על פסוקים מפוקפקים אלה אתם מבססים זכות זו". היהודי הוסיף שבנוגע לעגל הזהב לא כל היהודים היו אשמים בו, אך אחרי שהיו זמן כה רב בין המצרים עובדי האלילים, ובדאגתם על היעדר משה מחוקקם שאפו כמה מהם, מבלי משים,  לאלוהים כאלוהיהם, ואהרן, בפחדו שמא תיהפך תלתתם למרד כללי, יצק את כליהם, את הצמידים ואת שרשרות הזהב שמסרו לו הנשים, בחולשת האופי המציין את מינן,  ויצר מהם עגל זה כדי לשעשע אותן, בחכותו לשיבת המחוקק או יותר נכון "נושא החוק האלוהי".

    תשובת התורכי: "אך, השיב התורכי אמור את הכול, כי קראתי את ספרי הקודש שלכם. אמור כי אהרון הוא שביקש מהם את הכלים, את הצמידים ואת השרשרות הזהב האלה, כדי לעשות מהם אלוהים בשעה היה צריך להפעיל את כל השפעתו כדי להטותם מדרך עבודת-אלילים. יתר על כן, הוא הוסיף, קל לנחש מדוע כל הזהב הזה נהפך לעגל ואחר כך לעפר, ואם אל המים שהושקו הושלך עפר זה , או אם נשאר העפר בכבודו ליוצקים חלף טרחתם.



    אך תאמר מה שתאמר, לא תוכל להצדיק את אבותיך על השחיתם את תורת-הבורא, ראשית על ידי גניבה, שנית על ידי עבודת אלילים, ואחרי כן על ידי העם, בהכניסם פסוקים שלא היו קיימים כדי להצדיק מעשים כאלה.כי מפאת הניגודים שאני רואה בכתבי-הקודש שלכם אין ספק כי הוספתם עליהם וגרעתם מהם, ומנהיגיכם הרוחניים, כמנהיגים של הרבה אומות אחרות, סנוורו את העם והרעום רעות-רוח והבל כדי לקחת את כספם וזהבם עוד. אתם מיחסים לבורא, בכתבי הקודש, איסור הגניבה והיתרה, אתם משפילים את רחמיו מכדי לרומם , כביכול, את צדקו כשאתם אומרים כי הוא דן למוות את אדם מפני שאכל מפרי אסור, או שלפי עטי רבניכם נחשב כאסור, כאלו לא נברא האדם להיות בן תמותה".

    היהודי, במקום לענות ישר על השאלה זו, הפך אותה נגד הנוצרים, ואמר: "אתם מייחסים לנו את שגיאות הנוצרים  אשר על ידי הוספותיהם ופירושיהם תיארו את ה', כעושה עוול ואכזרי עד כי לא רק דן את אדם הראשון למות נצחי בגלל פרי אסור זה, אלא דן את כל האנושות לעולמי עד, ולא יוכל להיות שקט ושלו כי אם על ידי דמו של בן-יחיד כביכול, שהוליד אותו לפי דבריהם".השיב מארחי: בן יחיד זה, כביכול, הוא נביא ולא בן אלוהים  אשר אינו מוליד המובן המדויק של המושג, אך הוא מסר לאנושות את תורת האל האמיתית שאתם השתתם אותה ולא רציתם להכיר בה וללכת בדרכיה אחרי שבוצעה לפניכם בטהרה המקורי.העללתם עליו כי חשב את עצמו לאלוהים, כמו שחושבים אותו נוצרים אלה, תואר שמעולם לא לקחו לעצמו. בגלל עלילה זו דנתם  אותו למות כרמאי, והבאתם על ראשיכם קללת האל להיות נודדים, בזויים ובלי ריבונות על הארץ.

    כי ייחסתם שמו ותכונתו לעבדו, ותחתיו נשלח מוחמד כדי לעזור ולדרוש ולאשר את תורתם הנצחית והיציבה בטהרה הראשוני, תודה אשר אין מופתי ואין חכם יכול וצריך לזייפה ולשנותה, והעובר ייענש בכל חומר הדין. ושלטון זה, שממנו עוד נהנים, יעבור לעם הנאמן, כאשר נשבע לו ה'".

    ד. על מצב היהודים במדינות הסולטאן: "מכירים למדי את דת היהודים, ואין מקום בעולם שבו הם שומרים את מצוותיה באופן חופשי יותר מאשר במדינות הסולטאן. ומכיוון שנוהגים בהם שם, גם בגופם וגם בממונם, ביתר חסד, וכן הם חיים יותר בזול, בשלמם פחות מסים מאשר בארצות הנוצרים נמשכים הם פחות אחרי ניצול זכויותיהם כבחירי האל, כפי שהאשימם התורכי.מכל, מקום, הם נעשו כה נחוצים, לא רק לתורכים, אלא לכל שאר הדתות אשר באות במגע או במשא ומתן , עד כי אין מסחר נעשה בלעדיהם. בית- המכס שבו הם עובדים נסגר, וכל שאר העסקים – אפילו בין התורכים והנוצרים, נפסקים ביום השבת שלהם. אחת הסיבות העיקריות לכך – ענוותם וכניעתם לכל סבל, עלבון, קללות, ואף מכות מבלי שתוכר נטירת איבה על פניהם ומבלי שתצא כל תלונה משפחותיהם וכיוצא בהם.

    ה. בבית הכנסת ברמלה: "הלכתי מתוך סקרנות בשבת אחת, בלוית היהודי שעל אודותיו דיברתי, לראות את עבודת האלוהים בבית-כנסת של רמה. לא היו בה כמו ברוב בתי הכנסת שראיתי במקומות אחרים, לא מעשי אדריכל ולא מעשי צייר, אך הוא דמה מאוד לכנסיות של העדות הפורשות באנגליה, להוציא מן הכלל במה, מקבילה למדי לדוכן כנסיות הקתוליות.שם ה"חכם" או הכוהן קרא בתורה, ונשא קולו מזמורים ובתהלים והקהל ענה אחרי זה בלי סדר ובלי קצב, אלא בערבוביה של קולות גבוהים ונמוכים ובצרימה הנובעת ממנה שהתאימה יותר למתקוטטים מאשר למתפללים.

    אני נוטה לחשוב, כי מחמת השאון הזה כינו הצרפתים בשם "שבת" את ההמולה שמקימים החתולים והחתולות בייחומם על הגגות והמזחילות של הבתים, או לפי דמיונם של כמה בני אדם באסיפות המדומות של המכשפים.מכל מקום,, תנועת הגוף היו מקבילות לצלילי הקולות: מפעם לפעם עקמו עקימות שהיה בהן טעם התלהבות, שהיו נראות כריקודים, אילו החליפו את מקומם. היה להם כעין צעיף על ראשם.

    שאלתי את מדריכי מה שימושו, והוא ענה לי כי הצעיף מונע פיזור נפש בשעת התפילה. כאשר הערתי לו עד כמה צלילי קולותיהם לא נעמו לאוזני, השיב לי כי הלשון העברית דורשת את הצלילים ואת הטעמים האלה שאני כיניתי אותם בשם צריחות, ואם ארצה לבקר בכמה מבתי כנסיותיהם בימי חגיהם, כגון: בסוכות ולשמוע את נגינתם, אשנה את דעתי. ובאמת ביקרתי בהם אחר כך בתורכיה ובארצות הנוצרים וערבה לי נגינתם."

    מתוך הקטעים השונים של מקור זה, המעניינים כשהם לעצמם – וביחד הוויכוח על הדת היהודית! – יש להסיק לא רק על מציאותם של יהודים ברמלה, אלא אף על קיומה של קהלה לא קטנה של יהודים:

    א. הסוחר היהודי שברמלה שעליו הוא מדבר לא היה, כנראה, עובר-אורח אלא תושבי המקום. מחמת חוסר מקום, משום "האורחים בני עדתו" שהיו אצלו, לא יכול לשכנו בביתו, והוא הבטיח לו לדאוג לאכסונו "אצל אחד ידידיו".

    ב. כשהוא מציין את תושבי רמלה, אין היהודים האחרונים ברשימה, ורק על היוונים והארמנים הוא כותב שהם "במספר קטן יותר".

    ג. את מארחו התורכי כינו יהודי רמלה "השטן לישראל", ודאי משום שהציק להם והם סבלו ממנו, אולם מן העובדה שלעיתים ערכו אותו וויכוחים יש להניח שלא היו כה מועטים במספרם, כי הרי אין להניח שיהודים בודדים היו מתירים לעצמם "זכות" זאת, וגם לפי תוכן הוויכוח יש לראות שהוא התנהל לא רק מתוך הערכת עצמם אלא גם מתוך תוקף ועוז-נפש.

    ד. אילו היו ברמלה רק יהודים מועטים, מניין אחד או שניים, היה הנוסע כותב שבית הכנסת שלהם הוא חדר קטן וצר, כפי שמחייב הדר במקרה כזה. לפי דבריו היה זה בית כנסת ממש, וכשהוא מתאר אותו, והתיאור הוא, כנראה, נאמן, הוא אומר שאמנם לא היו בו "מעשי אדריכל ולא מעשי צייר", אולם הוא משווה אותו לבנייניהן – וכנראה גם לגודלן – של כנסיות באנגליה. על יסוד המובא לעיל, ובייחוד מהתיאור של בית הכנסת יש לראות שבסוף המאה השבע-עשרה הייתה קיימת ברמלה קהלה לא קטנה של יהודים.