מקומות-אירוח-ברמלה-מהמאה

 
היסטוריה ומאמרים
  • ד"ר שמעון גת, חוקר רמלה ומורה דרך

     

    במאה העשירית נאמר שיש ברמלה "פונדקים יפים ומרחצאות משובחים". רמלה היתה אז המרכז הפוליטי והכלכלי של גֻ'נד פלסטין ותפקדה כצומת מרכזי בארץ. בליבה עברה דרך האורך הראשית שחברה את מצרים עם סוריה ומסופוטמיה. על דרך זו נעו סוחרים שרשת העסקים שלהם הגיעה מספרד עד הודו ונוסעים שעשו את דרכם ברחבי הח'ליפות המוסלמית. דרך זו, שבתקופה הממלוכית זכתה לכינוי "דרך הדואר", נפגשה ברמלה עם דרך יפו ירושלים, החשובה בדרכי מרכז הארץ. חלק מההולכים בה, היו עולי רגל בדרכם למקומות הקדושים. הסוחרים, הנוסעים ועולי הרגל, שעברו בעיר, נזקקו לשרותי ארוח. העדויות שבידנו מספרות מעט על שרותים אלה.
    באותה עת נקראו מוסדות הארוח "פֻנדֻק فندق (רבים: פַנַאדק فنادق)", שם המשמש עד היום כמילה הערבית למלון אורחים (בעברית "פונדק"). מקור השם בעולם היווני, שם כונו בתי הארוח "פַּנְדוֹקֵיוֹן πανδοκεῖον, שם שפרושו: "ברוכים כל הבאים".

    הפונדקים שמשו הן כמוסדות אירוח והן כמרכזי הסחר רחוק. הפונדק היה מוסד כלכלי רווחי ביותר. בשנת 301 / 913 הוקדש מכלול פונדק כוקף, דבר המלמד על ערכו הכלכלי הרב. מן הכתובת ניתן ללמוד על מבנהו של הפונדק: מדובר במבנה דו קומתי, שניצב במרכז מכלול, אליו הוליכה מערכת שבילים מיוחדת. בצד המבנה המרכזי עמדו מבנים נספחים ששימשו, קרוב לודאי כמחסנים לסחורות. מקובל להניח שהפונדקים נמצאו בקצה העיר, סמוך לשעריה. הבעלות עליהם נתנה כזיכיון לפונדקי – שהיה לא פעם גם האחראי על הטיפול בסוחרים הזרים המתארחים בו. בדרך כלל נקרא הפונדק על שם בעליו. אחד מפונדקי רמלה נקרא בשם פונדק אבו מוסא. הפונדקים היו בעלי תפקיד חשוב במסחרה של רמלה. פונדקיה ומרחצאותיה של רמלה נחשבו משובחים.

    התקופה הממלוכית: ח'אנים

    בתקופה הממלוכית נקראו מתקני הארוח בשם "ח'אן (خان). בשל היותה תחנה חשובה על דרך הדואר הממלוכית מחד, ומקום חניה הכרחי לעושים את הדרך מיפו לירושלים, ובמיוחד לעולי רגל נוצריים מאידך, נבנו ברמלה שני ח'אנים. הם ארחו את בני כל הדתות. כך למשל לן הנוסע האנגלי ב-1335, ב"פונדק חזק מאד, מבנה הדומה למבצר, אשר הקים הסלטאן רבים כמוהו בארץ". פליקס פאברי ציין ב-1483: "שמעתי שלפני שנרכש הבית (האכסניה הפראנציסקאנית) כמעון לעולי רגל, היו הם מחוייבים להתגורר בפונדק הציבורי של העיר, סמוך לשוק".
    הפונדק עליו מדבר פאברי, נסקר ב-1466, בידי מחלקת העתיקות המנדטורית. הוא כונה אז "אל מוסקוביה" והומלץ ע"י הסוקר, סמיר חסיני, כאתר הראוי לשימור ושחזור. למרבית הצער נעלם מבנה זה מנופה של העיר. בח'אן זה, קרוב לודאי, התאכסן הנוסע היהודי, משולם מוולטרה, ב-1481: "בחצות הלילה הגענו בעיר אחת, נקראת ראמולה והיא גת... ולשם שכבנו מעט עד אור הבוקר בלחייונוס אחת, ר"ל פוניקו, במקום אשר החיצון והקראבאני הולכים בדמשק, כי היא על אם הדרך ממצרים עד דמשק".
    הנוסע האנגלי, שביקר בארץ זמן קצר לאחר מכן, סיפר: "כאשר האיר יום מציאת הצלב הקדוש(שלושה במאי) הגיע אלינו האדמירל (האמיר) של רמלה עם מלוויו. הוא ברכנו לשלום, ולאחר מכן ששילמנו ששה גרוסי ונציאנים, הוא ליוונו כעשרה מילין עד רמלה... לאחר ששיכן אותנו ברמלה, שב האדמירל (לביתו). סיכמנו עימו, תמורת תשלום הגון, והוא מסרנו לשני סאראצנים, שיקחו אותנו לירושלים; הם הובילו אותנו לפונדק חזק מאד, מבנה הדומה למבצר... ואשר בו יכולים עולי הרגל... ללון בבטחון (ולא לחשוש) מידיהם של הסאראצנים".
    על הח'אן השני של רמלה, ח'אן אל פֻח'אר, خان الفخار – ח'אן החרסים, לא נותרו בכתובים ידיעות כלשהם אולם שרידיו מרשימים. הוא נמצא בקצה הדרומי של רחוב מנחם דניאל וכיום שוכנת בו מסגריה. אגפו המזרחי – ששימש אולי כמשכן חורף לבהמות – השתמר במלואו. בולטות בו טבעות קשירה לסוסים. אגף זה עשוי קמרונות צולבים הנשענים על אומנות מרובעות שבנייתן מאסיבית. בעבר היה מטוייח, אך כיום כמעט לא נותרו שרידים לטיח. הוא משמש את המסגריה במקום להשלכת אשפה וכן כמקום לעשיית הצרכים של עובדי המסגריה.
    האגף הדרומי של הח'אן היה בן שתי קומות, שלפחות העליונה בהן שמשה למגורים. כיום קבורות כל הקומה הראשונה ומרבית הקומה השנייה תחת גלי אשפה וגרוטאות. מן האגף המערבי שרדה רק הפינה הדרומית ובה חדר, ששימש כנראה כחנות או בית מלאכה.
    תוכנית הח'אן אופיינית לח'אנים ממלוכים אחרים, אולם סגנון הבנייה מזכיר מבנים מן המאה ה-י"ב. יתכן שהמבנה נוסד כבר בימי השלטון האיובי הקצרים, או אולי אף קודם לכן, בתקופה הצלבנית. הח'אן נמצא במצב של הזנחה גמורה, מכוסה אשפה, ולא ניתן יהיה להעריך את גילו.

     

    אכסניית הקוסטודיה די טרה סנטה

    הצורך לספק לעולי הרגל הנוצרים מקום אכסון המתאים לצרכיהם הביא להקמת מספר אכסניות בעיר, חלקן במנזרים קיימים ולפחות אחת מהן, החלה את דרכה כאכסניה עצמאית עד שהוצמדה לה מסורת קודש ובמקום נבנה מנזר.
    במהלך המאה ה-י"ד נכנסו לתמונת האירוח "האחים הקטנים" של "משמר ארץ הקודש (La custodia di Terra Sancta)" הפראנציסקאני. המשמר נוסד ב-1296 וקיבל ב--1333 רשיון {פרמאן} מן הסלטאן מחמד בן קלאון, שהתיר לנזירים לפעול בארץ הקודש, להאחז במקומות הקדושים ולדאוג לרווחת עולי הרגל. בכך נפתח פרק חדש בתולדות הצליינות המערבית. מבסיסם בהר-ציון דאגו "האחים הקטנים" לאכסון הצליינים; קישרו ביניהם לבין השלטונות; הדריכו אותם במקומות הקדושים וערכו עבורם מיסות ותפילות אחרות.

    במובנים רבים ירשה הקוסטודיה את מקומם של ההוספיטלארים. אלה לא ויתרו בקלות. גם להם היתה נציגות ברמלה ואולי אף החזיקו בה אכסניה. זאת על סמך הסכם שנחתם ביניהם לבין נציגי הסלטאן פרג' ב-27.10.1403. ההסכם התיר להם להחזיק בירושלים וברמלה קונסולים שידאגו לצרכי עולי הרגל. בתוקף ההסכם אושר להם להחזיק ברמלה אכסנייה עבור הצליינים. אין זה ברור באיזו מידה אכן קיימו אבירי המסדר את שהותר להם בהסכם.

    נזירי הקוסטודיה הצליחו יותר: בסוף המאה ה-י"ד הם רכשו מבנה בקצה העיר. לימים סופר שהוא נרכש בתרומתו של פיליפ, דוכס בורגונדי, שביקר בארץ ב-1391 "לצורך שימושם של עולי הרגל והופקד בידיהם של האחים מהר-ציון ומשום כך הוא נקרא אכסניית עולי הרגל". יוזם הרכישה היה הקוסטוס באותה עת, ג'רלדו קאואלטה. למעשה, אם להסתמך על התעודות הפראנציסקאניות מדובר בשתי רכישות שונות: מבנה שנרכש ב-1395 ומבנה סמוך לו שנקנה ב-1402. שני הבתים היו קודם רכושו של נוצרי מקומי ונמצאו בשולי העיר בסמוך לשער הצפוני שלה. האישור לבניית האכסנייה במקום ניתן בידי הסלטאן ברקוק, ברישיון שנשלח מקאהיר למושל ירושלים ב-15.1.1397. אישורים לתוקף הרישיון וצווים המחדשים את זכותם של הפראנציסקאנים להחזיק באכסנייה ברמלה וברכוש הקרקעי סביבה, ניתנו ע"י הסלטאן ברסבאי ב-1427 ושוב ב-1432, בידי אינאל ב-1464 ובידי קאית-ביי ב-1472.

    המבנה הראשון היה דל ביותר. מריאנו מסיינה, שעבר ברמלה ב-1411 התלונן: "בין ונציה לירושלים אין למצוא מלון ראוי לשמו... הכניסו אותנו למבנה שהאל יודע כיצד נבנה. (השכיבו את) כולנו יחד, ומי שלא רוצה לשכב על האדמה, או בין הבהמות, שוכר מחצלת לשניים או שלושה ימים בהם הוא משוכן במקום... ויש להחזירה אחרי השימוש". בשנים לאחר מכן השיגו הפראנציסקאנים שורה של פירמאנים שהתירה להם להרחיב את שטח האכסנייה ולבנות מבנים נוספים בתחומה. כעבור 40 שנה תואר המקום באופן מחמיא יותר: "בית זה בנוי היטב, אך ללא הציוד הדרוש"; ותריסר שנים מאוחר יותר נאמר: "בפנים יש חצר עגולה ויפה, עם אולמות רבים וחדרים מקומרים מכל הסוגים ומזרקה מלאה במים טובים ומתוקים". לפי ברנרדינו מנאלי החזיקו הנזירים במקום spedale, כלומר בית-חולים.

    בסוף המאה ה-ט"ו כבר התנוסס במקום בניין לתפארת: "בעיר זו אנו האחים מחזיקים אכסנייה גדולה, שיש בה שני קלויסטרים, ומשכנים בה רק פראנקים ולא בני אומות אחרות (כת"י 588: אנו האחים מחזיקים בית שהוא בגודל כמו שלכם – במנזר הר ציון – אשר רכש עולה רגל לפי בקשתנו. במקום זה מתאכסנים כל הנוצרים הקתולים, בעיקר עולי רגל, ואף לא אחד אחר; אפשר לארח שם חמש מאות איש)". הרחבת האכסנייה נמשכה עוד בימי העות'מאנים עד שהיתה לגדולה באכסניות הקוסטודיה.
    האירוח היה כרוך בתשלום הן לשלטונות והן כ"תרומה" לקוסטודיה. דלת הכניסה היתה צרה נמוכה והנכנסים נאלצו לכוף את ראשם ולהידחק פנימה, דרך מעבר צר ביותר. השלטונות הם שכפו זאת, הן כדי להשפיל את הנכנסים והן כדי שיקל עליהם למנותם, לצורך גביית התשלום. נציג האמיר נמצא תמיד במקום, כאשר הגיעה קבוצת צליינים חדשה, כדי לגבות את הכספים.

    שרותי הארוח היו מזעריים: חדרי לינה, מקור מים זורמים לשתיה וטיפול רפואי בשעת הצורך. האורחים לא חולקו לחדרים בצורה מסודרת "וחכם מכל היה זה שהזדרז לתפוס לו מקום". לא היו בחדרים מיטות או מזרנים ומי שלא רצה לישון על הרצפה הקשה נאלץ לשכור, במחיר מופקע, מחצלאות או מזרנים מתושבי העיר. גם את מזונם נאלצו האורחים לרכוש מן המקומיים. אולם אם חלה צליין, או הגיע פצוע, כי אז טפלו בו הנזירים במסירות רבה.

    הנזירים דאגו לצרכיהם הרוחנים של הצליינים, ערכו עבורם מיסות והנחו אותם כיצד לנהוג במגעים עם המוסלמים. כן הזמינו את הצליינים לסייר במקומות הקדושים בלוד השכנה. לטענתם של הנזירים והחוקרים הפראנציסקאנים, הוד ובאגאטי, תפקד המקום כמנזר מאז 1296. כל הראיות שבידינו סותרות טענה זו לחלוטין. הנוסעים שהתארחו במקום במאה הט"ו, לא הזכירו כלל מנזר אלא רק אכסנייה. פאברי וקאזולה מציינים שעל האכסנייה ממונה נוצרי מקומי בשם מוסא. נוצרי זה היה, ככל הנראה, דייר הקבע היחיד במקום, שכן הנזירים פקדו את האכסנייה רק בחודשים בהם הגיעו ארצה הצליינים כפי שמעיד אחד מהם: "האחים אינם יושבים שם זולת התקופה בה מגיעות ספינות עולי הרגל". העדרם של נזירים מהמקום מחוץ לעונת הביקורים, מלמד שבאותו מועד לא נחשב אתר האכסנייה קדוש.

    זאת ועוד. אין ראייה כלשהי ש ב-1296 הקוסטודיה החזיקה בכלל רכוש ברמלה. רק ב-1333 הורשו נזיריה לפעול בארץ ורק ב-1395 השיגו אחיזה ראשונה בעיר. מדברי סוריאנו ברור שיחסם למקום, עוד בראשית המאה ה-ט"ז, היה פונקציונלי לחלוטין ונטול טעם דתי כלשהו. אין סיבה להניח שהמקום נתקדש קודם לאמצע המאה ה-ט"ז. הראשון שציין קיום מנזר במקום, היה בונפאציוס מרגוזה, בעצמו אחד מן "האחים הקטנים", שכתב ב-1546: "הצליינים לנים באותו בית שהיה ביתו של נקדימון... בית זה הותאם למנזר ועכשיו הוא מנזר ואכסנייה לצליינים גם יחד". נראה שרק בזמנו של בוניפאציוס התאימו הוא וחבריו את המסורות אודות יוסף ונקדימון למבנה בו החזיקו כבר למעלה מ-150 שנה, בעוד שבימי הממלוכים כלל לא עלה על דעת איש לראות בו יותר מאשר אכסנייה הניצבת באתר שאין עמו קדושה מיוחדת כלשהי.

     

    אכסניות נוספות


    בעיר פעלו באותה עת עוד שתי אכסניות עבור עולי רגל נוצרים. אחת מהן במנזר היווני אורתודוכסי שהוקדש גם הוא ליוסף הרמתי, אולם מאז המאה ה-17 הוא מוקדש לגיאורגיוס הקדוש, "הורג הדרקון", שלפי המסורת גדל בלוד השכנה.
    אכסניה נוספת התקיימה במנזר הארמני, שהוקדש אף הוא ל"סורפ קריקור Սուրբ Գրիգոր", הוא גיאורגיוס.
    למרבה הצער, אין בידי תעוד כלשהו לתולדות האכסניות הללו, למעט עדויות בע"פ של הכמרים בכנסיות שני מנזרים אלה.